| א. הגביע והכסף |
אברבנאל, מקשה:
למה ציוה יוסף לשים כסף איש בפי אמתחתו ואת גביע הכסף באמתחת בנימין? כי הנה הגביע היה צריך לענין התחבולה, אבל הכסף לא היה צורך בו, כי עוד מעט היו עתידין לחזור ואז יתן להם כסף וזהב כרצונו.
למה ציוה יוסף לשים כסף איש בפי אמתחתו ואת גביע הכסף באמתחת בנימין? כי הנה הגביע היה צריך לענין התחבולה, אבל הכסף לא היה צורך בו, כי עוד מעט היו עתידין לחזור ואז יתן להם כסף וזהב כרצונו.
1. הסבר מה היתה "התחבולה" אשר למענה היה צריך להחזיר את הגביע, ומה היה הצורך בהחזרת הכסף גם בפעם הראשונה גם בפעם השנייה.
2. מה היתה תכלית שימת הגביע דווקא באמתחת בנימין?
| ב. הניחוש בגביע |
ד"ה והוא נחש ינחש בו: כי איננו רוצה שיהיה הכוס שלו לאחרים וישאל למנחשים עליו, וזהו שאמר (פסוק ט"ו) "כי נחש ינחש איש אשר כמוני", וכוונתו לומר, כי על פי המנחשים ידע שהם גנבוהו, ולכך רדף אחריהם יותר מכל הבאים בביתו; וכל זה להתנכר בענין כאשר התנכר בחפשו, שהחל בגדול ובקטן כלה.
לא יחוש אדוני על מחיר הגביע, כי במה נחשב הוא, רק נחש ינחש בו, והוא תמיד מנחש בו, שאם יפול מידו הוא לו סימן רע, ואם ישבר הוא סימן יותר רע, ואם יאבד ממנו הוא סימן רע עד מאד...
כי שורש "נחש" אין עניינו אלא כקבלת רבותינו (סנהדרין ס"ה, ס"ו) לקיחת סימן מן רמאות על מה שעתיד להיות, כאמרם: מנחש – זה האומר: פתו נפלה מפיו, מקלו נפל מידו, צבי הפסיקו בדרך. וכן המילה שגורה בלשונם תמיד להוראה זו. וכן (בר' ל' כ"ז) "נחשתי ויברכני ה' בגללך" – מכל מה שקרה לי אחר שבאת אצלי שפטתי, כי ברכני ה' בגללך; וכן (מלכים א' כ' ל"ג) "והאנשים ינחשו וימהרו ויחלטו" – היו מקשיבים לדבריו בכוונה גדולה לראות אם יתן להם בתשובתו אות לטובה או לרעה, והיו כאדם המנחש היושב ומצפה איך יהיה הנחש, אם לטוב ואם לרע.
בן אמוזג:
פירש "המשתדל", שהוא רגיל לקחת סימן ממה שארע לגביע, אם יאבד או ישבר או יפול וכיוצא... ודברי יוסף מכחישים אותו... וכבר ידענו ממנהגי הגויים, כי הכוהנת הגדולה (ביון) היתה מודיעה העתידות לכל שואל ע"י הכאת גביעי נחושת זה בזה, התלויים שם. וכן בארץ טיבית מנהגם כשרוצים לדעת העתידות מסתכלים בגביע מלא מים על כל גדוליו, והמצרים היו שמים על כפות האלוה "אירמיס" כמין כוס ובכוס היו מנחשים.
פירש "המשתדל", שהוא רגיל לקחת סימן ממה שארע לגביע, אם יאבד או ישבר או יפול וכיוצא... ודברי יוסף מכחישים אותו... וכבר ידענו ממנהגי הגויים, כי הכוהנת הגדולה (ביון) היתה מודיעה העתידות לכל שואל ע"י הכאת גביעי נחושת זה בזה, התלויים שם. וכן בארץ טיבית מנהגם כשרוצים לדעת העתידות מסתכלים בגביע מלא מים על כל גדוליו, והמצרים היו שמים על כפות האלוה "אירמיס" כמין כוס ובכוס היו מנחשים.
1. מה ההבדל בין שלושתם בפירוש המילים "נחש ינחש בו"?
2. מה הקושיה שרוצה הרמב"ן לישבה בפירושו?
**
3. מהם דברי יוסף אשר לדעת בן אמוזג "מכחישים" את פירוש "המשתדל", וכיצד הם מכחישים אותו?
**
4. לדעת בעל אור החיים נראה מתשובת האחים, שאין הם מאמינים בנחשים ובגביע כאמצעי לניחוש. מהיכן למד לומר כן?
| ג. דברי יהודה ליוסף |
"מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק
הָאֱ-לֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ
הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ"
And Judah said: ‘What shall we say unto my lord? what shall we speak? or how shall we clear ourselves? God hath found out the iniquity of thy servants; behold, we are my lord’s bondmen, both we, and he also in whose hand the cup is found.’
מן קדם ה' אשתכח חובא דעבדך.*
ד"ה האלוקים מצא: יודעים אנו שלא סרחנו אבל מאת המקום נהיתה להביא לנו זאת. "מצא בעל חוב לגבות שטר חובו".
האלהים מצא GOD HATH FOUND OUT — We know that we have done no wrong, but it has been brought about by the Holy One, blessed be He, that this should come upon us. The Creditor has found an opportunity to collect His debt (Genesis Rabbah 92:9).
המשתדל, (פירוש קצר לתורה מאת ש"ד לוצטו):
עשה עצמו כמודה, כי ראה שאם היה מכחיש, לא היה מועיל כלום והיה מקציפו יותר, ואחר שראה שאין תקנה להציל את בנימין, ביקש שתהיה האשמה על כולם יחד ולא על בנימין לבדו. ובפרט כי בתחילה אמרו "אשר ימצא אתו מעבדיך ומת", ואע"פ שהאיש אמר להם "אשר ימצא אתו יהיה לי עבד ואתם תהיו נקיים", הנה אם היה נשאר לבדו עבד, מי יצילהו מיד אדוניו אם ירצה להעליל עליו פעם אחרת?! והנה אם מאהבתו את בנימין, ואם מפני שערב אותו לאביו, ואם מפני החרטה על מה שעשו ליוסף, בחר להיות הוא ואחיו בעבדות עם בנימין, ואולי במשך הזמן ימצאו מקום לברוח משם כולם יחד.
עשה עצמו כמודה, כי ראה שאם היה מכחיש, לא היה מועיל כלום והיה מקציפו יותר, ואחר שראה שאין תקנה להציל את בנימין, ביקש שתהיה האשמה על כולם יחד ולא על בנימין לבדו. ובפרט כי בתחילה אמרו "אשר ימצא אתו מעבדיך ומת", ואע"פ שהאיש אמר להם "אשר ימצא אתו יהיה לי עבד ואתם תהיו נקיים", הנה אם היה נשאר לבדו עבד, מי יצילהו מיד אדוניו אם ירצה להעליל עליו פעם אחרת?! והנה אם מאהבתו את בנימין, ואם מפני שערב אותו לאביו, ואם מפני החרטה על מה שעשו ליוסף, בחר להיות הוא ואחיו בעבדות עם בנימין, ואולי במשך הזמן ימצאו מקום לברוח משם כולם יחד.
בן אמוזג:
אין הכוונה כדברי המשתדל (עיין לעיל), אלא רצה לרמוז ליוסף, כי כל היסורים הבאים עליהם לא בגלל פשעם וחטאתם בענין הגביע, וגם לא מרוע לבו של יוסף, רק מהשגחת האל שמענישם; ומליצת "מצא" תורה כן.
אין הכוונה כדברי המשתדל (עיין לעיל), אלא רצה לרמוז ליוסף, כי כל היסורים הבאים עליהם לא בגלל פשעם וחטאתם בענין הגביע, וגם לא מרוע לבו של יוסף, רק מהשגחת האל שמענישם; ומליצת "מצא" תורה כן.
*
א. במה סוטה התרגום מן העברי ומה הניעו לתרגם כן?
*
ב. מה קשה לרש"י בפסוקנו?
ג. האם הולך המשתדל או בן אמוזג בעקבות תרגום אונקלוס?
מה נאמר לאדוני: פירוש אמירה – בדרך ריצוי, פירוש דיבור – בדרך מלחמה, מה נצטדק – במשפט, אם נבוא לפני דיינים, כי אין מפלט בכולן, ואין זה אלא מעשה האלוקים להיפרע מהם עוונם כשמצא לגבות חובו, ולצד שהעוון שבידם הוא לכולם יחד – "הננו עבדים לאדוני...".
עוד ירצה באמרו: מה נצטדק, כי מעתה כשנמצא הגביע באמתחת בנימין, אין עוד מקום לקל וחומר האמור בדבריהם (פ' ח') "הן כסף אשר מצאנו..." כי בנימין לא היה מהמחזירים הכסף.
מה נאמר מה נדבר, "What can we say, how can we speak?" The expression אמירה refers to mild talk, whereas the expression דבור refers to aggressive, tough talk. When the brothers added: מה נצתדק, "how can we justify ourselves?," they referred to their defence in a court of law. They considered that all these trumped up charges were retribution by G'd. The time apparently had come to pay for their guilt. Inasmuch as they were all guilty vis-a-vis G'd, they offered themselves as slaves. It is also possible that when the brothers spoke of "how can we justify ourselves?," they referred to the disastrous discovery of the goblet in Benjamin's pouch. This fact had destroyed their collective defence that they had already proven their honesty by having returned the money they had found in their bags upon their return to Canaan; alas, Benjamin had not been with them at the time.
מה ההבדל בין שני פירושיו?
* באוהב גר- שד"ל קובע שזו הגירסא הנכונה ולא כפי שכתוב בחומשים שלנו: ית חובא.
| ד. הנרמז במילים "האלוקים מצא" |
"הָאֱ-לֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ"
And Judah said: ‘What shall we say unto my lord? what shall we speak? or how shall we clear ourselves? God hath found out the iniquity of thy servants; behold, we are my lord’s bondmen, both we, and he also in whose hand the cup is found.’
אמר ר' לוי: כזה שהוא ממצה את החבית ומעמידה של שמריה.
הסבר את דברי המדרש, ומהיכן בפסוקנו דייקו לומר כן.
| ה. שאלות בטעמי המקרא |
"וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה לִשְׁבֹּר אֶל יוֹסֵף
כִּי חָזַק הָרָעָב בְּכָל הָאָרֶץ"
And all countries came into Egypt to Joseph to buy corn; because the famine was sore in all the earth.
תרגום אונקלוס:
וכל-דיורי-ארעא עלו למצרים למזבן-עיבורא מזדבן במצרים.
וכל-דיורי-ארעא עלו למצרים למזבן-עיבורא מזדבן במצרים.
ד"ה וכל הארץ באו מצרימה: אל-יוסף לשבור. ואם תדרשהו כסדרו היה צריך לכתוב: לשבור מן יוסף.
וכל הארץ באו מצרימה —Transpose the words and explain it thus: “and all the countries came into Egypt אל יוסף to Joseph לשבר to buy corn”, for if you explain the words in the order in which they are written it ought to state לשבור מן יוסף to buy from Joseph.
וכל-הארץ באו מצרימה אל-יוסף לשבור.
וכל הארץ באו מצרימה אל יוסף לשבור, [dear reader please note that the author’s commentary consists of his reversing the sequence of the words לשבור אל יוסף, written in the text of the Torah. If the meaning had been as it appears from the written text at first glance, instead of writing אל יוסף, the Torah should have written מן יוסף, from Joseph. Ed.]
ד"ה לשבור אל-יוסף: הפוך והן הוא וכל הארץ באו מצרים אל-יוסף לשבור.
הבאים לא היתה כוונתם ללכת אל יוסף, אלא למצרים.
א. חלק את הפרשנים הנ"ל לפי קבוצות.
ב. איזו קבוצה מפרשת בהתאם לטעמים?
ג. אילו טעמים היו דרושים לפי הקבוצה השנייה?
"וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם הַעוֹדֶנּוּ חָי
וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ עוֹדֶנּוּ חָי וַיִּקְּדוּ וישתחו (וַיִּשְׁתַּחֲווּ)"
And he asked them of their welfare, and said: ‘Is your father well, the old man of whom ye spoke? Is he yet alive?’ And they said: ‘Thy servant our father is well, he is yet alive.’ And they bowed the head, and made obeisance.
יוסף שואל את אחיו שתי שאלות והאחים משיבים על שתיהן, ראשון ראשון, אחרון אחרון. האם פיסוק הטעמים של השאלות ושל התשובות זהה, או שיש הבדל ביניהן?