פרשת בהר תשכ"ז - הפטרה - ירמיהו ל"ב
א. הקושי בפתיחת נבואה זו
"וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ הָיָה דְּבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר"
And Jeremiah said: ‘The word of the LORD came unto me, saying:
לא לצדקיהו אמר כן אלא פירש הכתוב למה כלאו וחזר לדיבורו הראשון לפרש מה הדבר אשר היה אל ירמיהו.
אחר כל זה היה דבר ה' אלי צווי הסותר לכל הנבואות האלה.
1. מה קשה בפסוקנו?
2. מה ההבדל בין שני הפרושים הנ"ל?
ב. דין הירושה
"... כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה לִקְנוֹת"
Behold, Hanamel, the son of Shallum thine uncle, shall come unto thee, saying: Buy thee my field that is in Anathoth; for the right of redemption is thine to buy it.’
"... כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַיְרֻשָּׁה וּלְךָ הַגְּאֻלָּה"
So Hanamel mine uncle’s son came to me in the court of the guard according to the word of the LORD, and said unto me: ‘Buy my field, I pray thee, that is in Anathoth, which is in the land of Benjamin; for the right of inheritance is thine, and the redemption is thine; buy it for thyself.’ Then I knew that this was the word of the LORD.
ר' יוסף קרא:
אילו הייתי מת בלא בנים, אתה היית ראוי לירשני, ואילו הייתי מוכר לאחר, הדין עליך לגאול אותו מיד הקונה; ואפילו לא היית יורשי – לך הגאולה, דכתיב (ויקרא כ"ה מ"ט) "או דודו או בן דודו יגאלנו".
הרמב"ן, ויקרא פרק כ"ה פסוק ל"ג:
ד"ה ואשר יגאל מן הלויים: ... נראה לי בפירוש הפסוק הזה, כי היה לפנים בישראל, כשצריך אדם למכור שדהו, שיבוא הקודם בירושתו ויקנה אותה, והוא הנקרא "גאולה" שנאמר (ירמיהו ל"ב ז') "קנה לך את שדי אשר בענתות כי לך משפט הגאולה לקנות" וכן מפורש שם בענין בועז. ונראה בעיני שהיו דנים לו דין קדימה, כאשר הנהיגו לנו רבותינו בדינא דבר מצרא. והיו קונים מן הגואל הראשון בקנין סודר כמו שעשה בועז...
1. מה ההבדל ביניהם בפירוש המושג "משפט הגאולה"?
**
2. מהי מעלתו ומהי חולשתו של כל אחד משני הפירושים?
*
3. במה דומה "משפט הגאולה" כפי שמבינו הרמב"ן לדינא דבר מצרא?
**
4. למה מביא הרמב"ן בסוף דבריו כהדגמה רק את מקרה בועז ולא את המקרה של ירמיהו וחנמאל?
ג. ההפרש בין דמיון לנבואה
"וָאֵדַע כִּי דְבַר ה' הוּא"
So Hanamel mine uncle’s son came to me in the court of the guard according to the word of the LORD, and said unto me: ‘Buy my field, I pray thee, that is in Anathoth, which is in the land of Benjamin; for the right of inheritance is thine, and the redemption is thine; buy it for thyself.’ Then I knew that this was the word of the LORD.
אברבנאל:
אין עניינו, שהיה ירמיהו בראשונה מסופק בנבואה שבאתהו, אם היתה נבואה אם לא, כי הנה הנביאים לא היו מסופקים בנבואתם, והנבואה תודיעם שהיא נבואה... כמו שכתבתי בפירוש בירמיה כ"ג פסוקים כ"ח כ"ט. הנביא אשר אתו חלום יספר חלום... הלא כה דברי כאש נאום ה' וכפטיש...
ואלה דבריו שם:
ואם ישאלו במה יבדיל ויכיר החולם בתוך שנתו ורואה מראות. אם הוא מפועל הדמיון לבד או אם הוא משפע השם יתברך... ובמה ידע הנביא אשר חלם אם הוא נבואיי אם לא – זו באמת שאלה עמוקה בעניני הנבואה וכבר נשאלתי עליה ממשכילי בני עמנו. הנה להשיב על השאלה הזאת אמר ה' "מה לתבן את הבר, הלא כה דברי כאש וכפטיש יפוצץ סלע". ואמנם במה יכיר האדם החולם, אם חלומו פשוט אנושי או אם הוא נבואיי כתב הרב המורה בפרק מ"ה ח"ב שהנבואה תודיע לנביא שהיא נבואה. וכבר טעו אנשים חכמים בהבנת זה המאמר שחשבו שהיה כוונת הרב, שהחלום הנבואיי יודיעו בו לנביא החולם שהוא נבואה, ואין הדבר כן. כי מי המונע, שיחלום אדם בחלום הפשוט כאילו איש או מלאך אומר אליו: "דע שאין זו נבואה" או: "דע שהיא נבואה"? – אבל אמיתת זה הוא, שהוא העצמי בזה הוא חוזק ההרגש בדמיון בעת הנבואה, כי כמו שבהיות האדם ער ירגיש במה שיראה בחושו הרגש עצום על מה שידמה ויחשב בדמיונו כשהוא ער ואינו ישן, כך יש יתרון גדול מופלג להרגש הדמיון הנבואיי בחלום של נבואה על הרגש הדמיון הבלתי נבואיי בחלום הפשוט; כי כמו שיבדיל האדם ביקיצתו מהדבר המוחש להמדומה, כן יבדיל הנביא בהיותו ישן בין החלום הנבואיי לשאינו נבואיי, הכל כפי חוזק ההרגש וחולשתו... ועל זה באמת אמר הרב המורה, כי הנבואה תודיע שהיא נבואה. רוצה לומר שבחוזק ויתרון הרגשתה תודיע לנביא שהיא נבואה בענין שלא יספק כללה בענינה. ועל זה אמר כאן "הלא כה דברי כאש וכפטיש יפוצץ סלע" להגיד שהיתה הנבואה כאש השורף וכפטיש החזק שיפוצץ הסלע, כן הרוח הנבואיי בחוזק הרגשתו והפלגת התפעלותו בלב הנביא הוא כדבר השורף ומפוצץ, וזה – אם בשנה בעת הנבואה, אם אחר כך ביקיצתו מהחלום הנבואיי; אמנם החלומות שאינם נבואיים הם מחשבות חלושות דקות שדופות קדים. וכמו שאמר ישעיה כ"ט ה' "והיה כאשר יחלום הרעב והנה אוכל, והקיץ – וריקה נפשו; וכאשר יחלום הצמא והנה שותה, והקיץ – והנה עייף ונפשו שוקקה" ומסכים לזה ירמיהו (כ' ט') "והיה בלבי כאש בוערת, עצור בעצמותי".
1. מהי הסתירה הנראית לכאורה בין פסוקנו לבין הפסוק כ"ג כ"ט, כפי שהוא מתפרש בדברי אברבנאל?
**
2. איך יש לפרש את פסוקנו "ואדע כי דבר ה' הוא" באופן שלא יסתור את הכלל "שהנבואה תודיע שהיא נבואה" הכלול בירמיה כ"ג כ"ט לדעת האברבנאל?
3. מהו הפירוש המוטעה של "הנבואה תודיע שהיא נבואה", ומהו פירושו הנכון?
ד. תפילת ירמיהו
לתפילת ירמיהו בפסוקים אלה מקשה אברבנאל:
הנה אמרו "אהא... הנה אתה עשית את השמים... לא יפלא ממך כל דבר" הוא מאמר נאות כפי ענין התפילה, וכן "גדול העצה... אשר עיניך פקוחות..." כי הוא מורה על הידיעה ועל ההשגחה בפרטים; אמנם כל מה שזכר אחריו "אשר שמת אותות ומופתים..." וכל שאר הדברים, יראה שאין בהם צורך לענין התפילה?!
התוכל ליישב קושיתו ולהראות מה "צורך בהם לענין התפילה"? לפי שד"ל מתפרשת הפליאה בעזרת ירמיהו י"ב א'.
ה. נשך ותרבית
"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ"
And if thy brother be waxen poor, and his means fail with thee; then thou shalt uphold him: as a stranger and a settler shall he live with thee.
"אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ"
נשך ותרבית [TAKE THOU NOT] INTEREST [OF HIM] OR INCREASE — The Rabbis regard them (these two things) as one, but Scripture uses two different words for the same offence in order to prescribe that he who infringes the law, is thereby transgressing two negative commands (Bava Metzia 60b).
פסוק ל"ז
"אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ"
יחזקאל פרק י"ח פסוק י"ז
"מֵעָנִי הֵשִׁיב יָדוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לֹא לָקָח..."
Take thou no interest of him or increase; but fear thy God; that thy brother may live with thee.
יחזקאל פרק כ"ב פסוק י"ב
"שֹׁחַד לָקְחוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ דָּם נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לָקַחַתְּ..."
Take thou no interest of him or increase; but fear thy God; that thy brother may live with thee.
משלי פרק כ"ח פסוק ח'
"מַרְבֶּה הוֹנוֹ בְּנֶשֶׁךְ ובתרבית (וְתַרְבִּית) לְחוֹנֵן דַּלִּים יִקְבְּצֶנּוּ"
Take thou no interest of him or increase; but fear thy God; that thy brother may live with thee.
אמר רבא אי אתה מוצא לא נשך בלא תרבית ולא תרבית בלא נשך, ולא חילקן הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאוין.
The Gemara asks: And can you understand that there is neshekh without tarbit, and tarbit without neshekh? The term neshekh, from a root meaning bite, connotes loss to the borrower, while the term tarbit, literally increase, connotes profit for the lender. The Gemara asks: What are the circumstances where there could be neshekh without tarbit?
ד"ה נשך ותרבית: חד שווינהו רבנן ולעבור עליו בשני לאוין.
ולא ידע ואשם … והביא [AND IF A SOUL SIN, AND DO ANY OF THESE THINGS WHICH SHOULD NOT BE DONE …] AND HE DOES NOT DISCOVER THAT HE IS GUILTY … HE SHALL BRING [A RAM … FOR A GUILT OFFERING] — This paragraph (vv. 17—19) is speaking of a person to whom there has occurred a כרת ‎ספק (i. e. it is speaking of a person who is doubtful whether he has inadvertently committed an act of such a character as to be punishable with כרת if done willfully), and he does not know whether he has actually committed a sinful act or not. For instance: חלב (fat forbidden to be eaten under the penalty of כרת) and permitted fat (שומן) lay before him, and he believed that both were permissible food (i. e. that both were שומן), and he ate one of them. Afterwards, however, people told him that one of these was חלב, but he does not know whether he had eaten that which was חלב. Then such a one has to bring an אשם תלוי (the guilt-offering for a doubtful sin, lit., the guilt-offering in suspense, from תלה to “be in suspense”); and this protects him against punishment so long as he does not become cognisant that he has undoubtedly sinned, and if he becomes cognisant of this after a time he has to bring a sin-offering (cf. Keritot 22b, 23a).
ד"ה אל-תקח מאתו: כי זה דרך נאות להקימו כשתלווהו בלי נשך ותרבית.
אל תקח מאתו, because this is the ethically good way to extend a loan to your financially embarrassed brother without charging him interest or something in lieu of interest.
רד"צ הופמן:
לדעת חז"ל אין הבדל בין נשך לתרבית ושני הביטויים משמשים הן לכסף והן לאוכל... הם שני ביטויים לציון הריבית לפי שתי התוצאות השונות שלה, באשר הלווה מפסיד ("נשך") והמלוה מרוויח ("תרבית").
רש"ר הירש:
"גר ותושב וחי עמך" (פסוק ל"ה) הוא מאמר מוסגר ו"מאתו" מתייחס אל "אחיך". – "אל-תקח..." הוא המשכו של "והחזקת בו".
ד"ה נשך ותרבית: לפי הפשט נשך בכסף שלוה על המסחור... ותרבית הוא הממציא תבואה בזריעה וכשגדל ומשלם היתרון לא מיקרי נושך את הלוה...
1. איך יש לפרש "נשך ותרבית" בפסוק ל"ז? (ראה גם העמק דבר.)
2. איך מפרשים "נשך ותרבית" הגמרא, רש"י והופמן בפסוק ל"ו?
3. בפסוק ל"ו באים משלימים אחדים ל"אל-תקח". לאילו טעמים היה אפשר לצפות לפי כלל בואם של משלימים אחדים? (ראה "דפים ללימוד טעמי המקרא", כרך ג', עמוד 174.)
4. האם הפיסוק של בעלי המסורה מתאים לפירוש הגמרא?
5. האם הפסוקים ביחזקאל ובמשלי הוטעמו באופן מקביל לפסוקנו?
6. האם פירושו של הירש מתאים לכללי פיסוק הטעמים בדבר מאמרים מוסגרים?
7. לדברי מי קרוב פירושו של הירש?