פרשת פקודי תש"ל - סיום עבודת המשכן
שמות פרק לט פסוק לב וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה כֵּן עָשׂוּ.
א. הסיוע מאלוקים
"וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ"
Thus was finished all the work of the tabernacle of the tent of meeting; and the children of Israel did according to all that the LORD commanded Moses, so did they.
ולמדנו, כי הגם שהקדוש ברוך הוא מסייע את עושי המצוה, מעלה הקדוש ברוך הוא על העוסק בה, כאילו הוא עשאה כולה. והנה בעבודת המשכן לא היו ישראל בקיאין במלאכה, אך היתה נעשית מאליה על-ידי השגחתו יתברך; אף על פי כן מעלה עליהם הכתוב כאילו ישראל עשו הכל.
מה התמיהה בסגנון פסוקנו, שממנה לומד האלשיך לדרוש את אשר דרש?
ב. " ...ככל אשר ציוה ה'"
"וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ"
Thus was finished all the work of the tabernacle of the tent of meeting; and the children of Israel did according to all that the LORD commanded Moses, so did they.
ד"ה ויעשו בני ישראל: את המלאכה ככל אשר צוה ה'.
ויעשו בני ישראל AND THE CHILDREN OF ISRAEL MADE the work ככל אשר צוה ה' וגו׳ ACCORDING TO ALL THAT THE LORD COMMANDED MOSES [SO DID THEY] or [SO THEY MADE IT].
נחלקו מפרשי רש"י בפירוש דבריו אלה, והנה דברי מקצתם:
ר' אליהו מזרחי:
אילו היה כתוב "כל אשר ציוה ה'" היה "כל אשר ציוה" הפעול (=המושא הישיר), אבל עכשו שכתוב "ככל אשר ציוה"... מורה שלא שינו מן הצוואה, ואם כן אין פעול, ולכן אומר רש"י שחסר הפעול והוא בכוח המאמר (=כלומר המושא נרמז, כלול כבר בתוך הנשוא).
משכיל לדוד, לר' דוד פארדו:
כוונת הרב (=רש"י) ליישב שני עניינים. האחד: למה חזר וכתב "בני ישראל" והוא סגי דלכתוב "ויעשו ככל אשר ציוה..." והשני: אמאי הדר (=חזר) וכתב "כן עשו" בסוף הפסוק. וכל זה תיקן רבנו במה שהוסיף תיבות "את המלאכה", דידוע ד"מלאכה" כולל שני עניינים: מלאכת ההבאה (=הבאת התרומות למשכן) ומלאכת העשיה.* והנה מלאכת ההבאה שוה לכל נפש ישראל, והעשייה אינה אלא לחכמי לב העושים מלאכת הקודש והיינו דכתיב: "ויעשו בני ישראל את המלאכה" – כלומר ההבאה – "ככל אשר ציוה... כן עשו" – האומנים והחכמים, לומר שגם הם – האומנים וחכמי הלב – כן עשו מלאכת העשייה ככל אשר ציוה ה'.
באר-יצחק, (ר' יצחק הורוויץ, אב"ד דק"ק יערסלב, מהדורה ראשונה למברג תרל"ג, והודפס שנית ירושלים הוצאת קריה נאמנה 1967):
ולי נראה בכוונת רש"י ז"ל שמאמר "ככל אשר ציוה ה' את משה" איננו דבוק עם "ויעשו בני-ישראל", רק עם "כן עשו" שאחריו, שאם לא כן לא ייתכן מה שאמר אחר כך "כן עשו", שבא כאן רק הנדמה ולא הדמוי, והדמוי ראוי להיות במאמר אחד עם המתדמה; ועל כורחך שמאמר "ככל אשר ציוה" דבוק עם "כן עשו", ומאמר "ויעשו בני ישראל" הוא מאמר פוסק לעצמו, ואם כן חסר פעול העשייה – היא המלאכה.
1. מה קשה לרש"י בפסוקנו, לפי דעת כל אחד משלושת פרשניו?
2. השווה את דברי רש"י במקומנו לדבריו בבראשית י"ב ח' ד"ה ויעתק משם; במדבר י"ד כ"ז ד"ה אשר המה מלינים; במדבר כ"ו ט' ד"ה אשר הצו; במדבר ט"ז א'. מה הקושי המשותף, שרש"י מיישבו בכל המקומות האלה?
3. איך יש לפסק את פסוקנו, לפי כל אחד ממפרשי רש"י הנ"ל?
4. מה היא חולשת פירושו של ר' דוד פארדו במקומנו?
*כן פירש רש"י, גם שמות ל"ו ז':
ד"ה והמלאכה היתה דים לכל המלאכה: מלאכת ההבאה היתה דים של עושי המשכן, לכל המלאכה של משכן לעשות אותה והותר.
והמלאכה היתה דים (lit., and the work was their sufficiency — was enough for them — for all the work) — this means the work of contributing was the sufficiency of (was enough for) the workers at the Tabernacle, for all the work connected with the Tabernacle to make it and even to leave some over.
ג. "ויעשו...כן עשו"
"וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל... כֵּן עָשׂוּ"
Thus was finished all the work of the tabernacle of the tent of meeting; and the children of Israel did according to all that the LORD commanded Moses, so did they.
השווה לפסוקנו:
"וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱ-לֹהִים כֵּן עָשָׂה"
Thus did Noah; according to all that God commanded him, so did he.
שעשה את התיבה ואסף המאכל. ודרך הכתוב לומר "ויעש – כן עשה", לבאר כי לא הפיל דבר מכל אשר ציוה.
"וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ"
And the children of Israel went and did so; as the LORD had commanded Moses and Aaron, so did they.
שיצאו מלפני משה והלכו אל הצאן ועשו הפסח בערביים. ודרך הכתוב לכפול ולומר "כן עשו", לבאר שלא הפילו דבר מכל אשר צוו, כמו שפירשתי בנח. וכן (שמות ל"ט מ"ג) "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר ציוה ה' כן עשו".
"וַיּוֹצִיאוּ... וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ... וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה"
כי כן יכפול בכל השומרים מצות השם, כמו שנאמר בפרשת הפסח (=כוונתו לשמות י"ב כ"ח שהובא לעיל) וכמו שאמר בפרשת הפקודים (במדבר א' נ"ד) "ויעשו בני-ישראל ככל אשר ציוה ה' את משה כן עשו", וכן במטות הנשיאים (במדבר י"ז כ"ו) "ויעש משה כאשר ציוה ה' אותו כן עשה".
ד"ה ויעשו בני ישראל... כן עשו: באשר ידוע שישראל נתאוו מאוד שיהיה השכינה שורה בתוכם, היה עולה על הדעת שבשביל זה השתדלו לעשות את הכל, משום הכי פירש הכתוב, שרק "כאשר ציוה ה' כן עשו".
להבנת דבריו אלה השווה דבריו ויקרא ט' ו', (אחרי הביאו דברי רש"י שם!):
ד"ה זה הדבר אשר ציוה ה' תעשו וירא עליכם כבוד ה': והעניין דכבר היה בימי משה כתוב בישראל שהיו להוטים אחרי אהבת ה' אבל לא על ידי גבולים שהגבילה התורה. וכאשר יבואר באורך בפרשת קרח, שזה היה עיקר החטא של מאתים וחמישים אנשים שהיו צדיקים גמורים וחטאו בנפשותם במה שמסרו עצמם למיתה על ידי תשוקה קדושה זו להשיג אהבת ה' על ידי הקטרת, אף על גב שלא יהיה כפי התורה, שרק אהרן ובניו יקטירו...
1. האם הקושי שעומדים עליו הרמב"ן ובעל העמק דבר הוא אותו קושי, שבו עסקנו בשאלה ב, אם לא?
2. מה ההבדל בין הרמב"ן לבין בעל העמק דבר ביישוב הקושי הזה?
ד. "ויעשו בני ישראל..."
""וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל..."
Thus was finished all the work of the tabernacle of the tent of meeting; and the children of Israel did according to all that the LORD commanded Moses, so did they.
הגם שלא עשו אלא בצלאל וחכמי לב – שלוחו של אדם כמותו. וכאילו כל ישראל עשו. והגם שלא מצינו שעשה בצלאל אלא במאמר ה', ולא הם (=בני ישראל) שלחוהו, אף על פי כן הרי הסכימו עליו.
ויעשו בני ישראל, the children of Israel did, etc. The Torah teaches that a person's delegate is accounted as like the person who has delegated him. The Torah here credits all of the Israelites with having constructed the Holy Tabernacle although it was only Betzalel (and his helpers) who had actually performed all the work. While it is true that Betzalel had received his instructions from G'd and not from the Israelites, the fact that the Israelites had given their silent consent to Betzalel's appointment meant that he acted as their delegate.
נראה כי כאן עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה, והראה כי בני-ישראל יזכו זה לזה, והתורה ניתנה להתקיים בכללות ישראל. כל אחד יעשה היכולת שבידו ויזכו זה לזה. (ואולי לזה רמז באומרו (ויקרא י"ט י"ח) "ואהבת לרעך כמוך" – לצד שהוא כמוך, כי בשלומו ייטיב לך, ובאמצעיתו אתה משלים שלימותך, ואם כן אינו אחר אלא אתה עצמך וכאחד מחלקיך). ובזה מצאנו נחת רוח, כי ה' ציוה תרי"ג מצוות, ומן הנמנע שיימצא אדם אחד שישנו בקיום כולם. וזה לך האות: כוהן ולוי וישראל ונשים – יש מצוות בכוהנים שאין מציאות לישראל לעשותם, ויש מצוות לישראל שאינם בכוהנים, וכן בלויים, וכן בנשים. ומה מציאות יש ליחיד לקיימם כדי להשלים תיקון לרמ"ח אבריו ושס"ה גידיו אשר יכוונו להם? ודאי רק כך, שתתקיים התורה במחברת הכללות ויזכו זה לזה ויזכה זה מזה. והוא מה שאמר הכתוב כאן "ויעשו בני ישראל ככל אשר ציוה ה'" – כינה לכולם יחד מעשה כולם, הגם שמהם שהביאו הנדבה, מהם עשו מלאכה, יאמר על כללותם שעשו הכל. וסמך מאמר זה למלאכת הבגדים (ל"ט א'-ל"א), אשר עשאום יחידים מישראל, להעירך, כי על פרט זה יאמר שעשאוהו בני ישראל באין הבדל, ומעתה כל אחד מבני ישראל הביא כל הי"ג מינים שבנדבה ועשה כל המלאכות האמורות.
It appears that the Torah teaches us a general rule about the way Torah can be observed successfully by showing how the Israelites conferred merits one upon the other. The Torah (in its entirety) is only capable of fulfilment by means of the entire Jewish nation. Every individual Jew is charged with the duty to perform those commandments which he is able to fulfil, keeping in mind his individual status [an Israelite cannot perform service in the Temple, for instance, Ed.] This is the true meaning of Leviticus 19,18: "you shall love your fellow Jew as he is part of yourself." Without the fellow Jew, no individual Jew would be able to function as a total Jew. Each Jew has a task to help another Jew to become a whole Jew by means of his fulfilling commandments which the second Jew is unable to fulfil either at that moment or ever. As a result, the fellow Jew is not אחר "someone else," but is part of "oneself," כמוך. This is the only way in which we can reconcile ourselves to G'd's commanding us to fulfil 613 commandments without which our body and soul are not really truly "healthy." The Torah has actually denied us a chance to fulfil a substantial part of all these 613 commandments. Are we to be permanent physical and spiritual cripples? Clearly, Torah and its observance then is not only a project for the individual but for the community. The Torah drove home this point by legislating laws which can be performed only by women, only by Levites, only by priests, and, in some instances, only by sinners, i.e. sinners who are anxious to rehabilitate them selves. Our verse describing the whole nation as performing what G'd had commanded Moses that they do, teaches this lesson. The reason that this was an appropriate time to teach us this lesson is that the 13 basic raw materials needed for the Tabernacle were as interdependent one upon the other as Jews are dependent upon each other in order to achieve the harmonious personality G'd desires for each Jew to develop into by means of his מצוה performance. It makes perfect sense therefore, that the Torah considers every Jew as having contributed all 13 kinds of raw materials needed for the Tabernacle.
1. מה הקושי שעומד עליו בעל אור החיים? (שים לב: האם זהו אחד מאותם קשיים שעסקנו בהם בשאלות א, ב, ג או זהו קושי אחר?)
2. מה ההבדל בין שתי תשובותיו?
3. מהו הרעיון הכללי של תשובתו השניה?