| א. מיעוט "אך בעשור" |
"אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא"
Howbeit on the tenth day of this seventh month is the day of atonement; there shall be a holy convocation unto you, and ye shall afflict your souls; and ye shall bring an offering made by fire unto the LORD.
ברייתא דל"ב מידות דר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי, מידה ב':
ממיעוט כיצד? המעוט שלוש לשונות: "אך", "רק", "מן". "אך" למעט – כיצד? דכתיב (בראשית ז') "וישאר אך נח" – מה ת"ל "אך"? מלמד שאף נח היה בתיבה גונח דם מפני הצינה. כיוצא בדבר אתה אומר (ויקרא כ"ג) "אך בעשור לחדש" – אילו נאמר: "בעשור לחודש השביעי... יום הכפורים הוא" – הייתי אומר: מכפר לשבים ועל שאינם שבים. כשהוא אומר "אך" – מיעוט בכפרה: מלמד שאינו מכפר אלא על השבים.
ממיעוט כיצד? המעוט שלוש לשונות: "אך", "רק", "מן". "אך" למעט – כיצד? דכתיב (בראשית ז') "וישאר אך נח" – מה ת"ל "אך"? מלמד שאף נח היה בתיבה גונח דם מפני הצינה. כיוצא בדבר אתה אומר (ויקרא כ"ג) "אך בעשור לחדש" – אילו נאמר: "בעשור לחודש השביעי... יום הכפורים הוא" – הייתי אומר: מכפר לשבים ועל שאינם שבים. כשהוא אומר "אך" – מיעוט בכפרה: מלמד שאינו מכפר אלא על השבים.
ד"ה אך: כל "אכי"ן" ו"רקי"ן" שבתורה מיעוטים: מכפר הוא לשבים ואינו מכפר לשאינם שבים.
אך — The words אך and רק wherever they occur in Scripture have a limitative force; here the word implies: it (Yom Kippur) makes expiation for those who repent, but it does not make expiation for those who do not repent (אך... יום הכפורים הוא — in a limitative sense it is Yom Kippur) (Shevuot 13a; cf. Rashi on Exodus 34:7).
ד"ה אך בעשור: בשאר ימים טובים הותרה מלאכת אוכל נפש ונאסרת מלאכת עבודה, אבל ביום הכיפורים שהוא יום עינוי – כל מלאכה אסורה, כשבת.
'אך בעשור וגו, on the other festival days preparation of food had been permitted and only מלאכת עבודה had been forbidden. Not so on Yom Kippur, a day of self denial when all manner of work is prohibited just as on the Sabbath
ד"ה אך בעשור: לפי שכל החגים מקראי קודש היו נקראים לאכול ולשתות ולהתענג ולשמוח, כתב כאן "אך בעשור יהיה מקרא לכם היום ולהרבות בו קרבנות. "אך" – תענו בחמשה ענויים... "אך" כמו "אבל" בכל החגים תענו אך ביום הכפורים תענו.
1. מה ההבדל בין שתי התפישות של מילת "אך" שהובאו לעיל?
**
2. השוה את דברי רש"י כאן לדבריו בבראשית ז' כ"ג:
ד"ה אך נח: לבד נח, זהו פשוטו. ומדרש אגדה: היה גונח וכוהה דם מטורח הבהמות והחיות.
ד"ה אך נח: לבד נח, זהו פשוטו. ומדרש אגדה: היה גונח וכוהה דם מטורח הבהמות והחיות.
מה ראה רש"י שלא הסתפק שם במדרש חכמים והביא אף פשוטו של מקרא, ואילו במקומנו הסתפק בהבאת מדרש חז"ל?
*
3. השוה רש"י, בראשית ט' ה':
ד"ה ואך את דמכם: אע"פ שהתרתי לכם נטילת נשמה בבהמה – את דמכם אדרוש מהשופך דם עצמו.
ד"ה ואך את דמכם: אע"פ שהתרתי לכם נטילת נשמה בבהמה – את דמכם אדרוש מהשופך דם עצמו.
והשוה שמות ל"א י"ג:
ד"ה אך את שבתותי תשמורו: אע"פ שתהיו רדופין וזריזין בזריזות המשכן, שבת אל ידחה מפניה.
ד"ה אך את שבתותי תשמורו: אע"פ שתהיו רדופין וזריזין בזריזות המשכן, שבת אל ידחה מפניה.
והמילים "כל אכין ורקין..." הכתובים בחומשים יש למחוק ע"פ "בעל צידה לדרך".
האם רש"י מפרש את ה"אך" באחד משני המקומות האלה כפי שהוא מפרשו בפסוקנו (כ"ג כ"ז) או כפי שמפרשו בעל בכור שור אצלנו?
| ב. עינוי נפש מהו |
"וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם"
Howbeit on the tenth day of this seventh month is the day of atonement; there shall be a holy convocation unto you, and ye shall afflict your souls; and ye shall bring an offering made by fire unto the LORD.
ראב"ע:
פרשתיו (וכוונתו לט"ז כ"ט)-
פרשתיו (וכוונתו לט"ז כ"ט)-
ד"ה בחודש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשותיכם: אחר שהכתוב אמר (ישעיה נ"ה ב') "ותתענג בדשן נפשכם" – ידענו כי העינוי הֶפֶך התענוג והוא הצום. ועוד: (ישעיה נ"ח י') "ונפש נענה תשביע" שטעמו כמו "ותפק לרעב נפשך" (שם), כי דרך הנביאים להכפיל. ואחר שיש לנו קבלה אין צורך לחפש. ואין (תהלים ל"ה י"ג)) "עניתי בצום נפשי" ראיה, בעבור זכר צום.
והכלל: כל "עינוי" שימצא במקרא דבק עם "נפש" הוא הצום.
in the seventh month, on the tenth of the month, you will afflict your souls From the passage “let your soul delight in fatness” [Isaiah 55:2] we know that “affliction” of a soul must be the opposite of its delight — i.e., a fast. Moreover, the phrase “be generous to the hungry” [Isaiah 58:10] means the same as “satisfy the afflicted soul” [Isaiah 58:10], because the prophetic style is to speak in parallelisms. Since we possess a tradition for the meaning of this idiom, there is no need to adduce additional evidence (the phrase “I afflicted my soul with fasting” [Psalms 35:13] does not provide additional evidence, because there the word “fasting” is explicitly mentioned). The general rule is: “affliction of soul” denotes fasting, wherever it appears in Scripture.
מהו זה העינוי. (אחרי הביאו את דברי הראב"ע הנ"ל) וקבלת חז"ל היא: וחוץ מכבוד תורתו אין הדבר כן, כי הנה עם היות שכל צום הוא עינוי לא יתהפך שיהיה כל עינוי – צום. כי הנה מצינו (תהלים ק"ב כ"ד) "ענה בדרך כוחי" וגם עינוי מצינו בנפש שאינו צום בלבד: אמר בפרשת נדרים "כל נדר וכל שבועות איסר לענות נפש" וידוע שהנדר כולל צום וכל שאר נדרים.
על כן אמרתי שפירוש "עינוי נפש" באמת הוא שיצער האדם את נפשו בבטול תאוותיה למאכל או למשתה או לנשים ושאר התענוגים ואם בחרטת המעשים המגונים ואם בדאגה על מה שעשה מהם, ובתוכחות האדם נפשו על רוב תאוותיה, שכל זה באמת הוא עינוי נפש. ולכך הוכיח הנביא ישעיה לאנשי דורו, שהיו אומרים כנגד השם (ישעיה נ"ח ג') "למה צמנו ולא ראית ענינו נפשנו ולא תדע?!" ישבחו עצמם, שעשו הצום בעזיבת המאכל והמשתה, ומלבד זה עינו את נפשם בעזיבת תאוותיה ומחשבותיה, והשיבם הנביא: "הנה העינוי שאמרתם הוא שוא ודבר כזב, שאתם ביום צומכם 'תמצאו חפץ'" – ר"ל כל הדברים שאתם חפצים ומתאווים אז ימצאו אצלכם; ובהפך, שכל עצביכם, שהם הדברים המעציבים ומכאיבים את הנפש תרחיקו אותם מאצלכם, וזהו "וכל עצביכם תנגושו". הנה אם כן העינוי הנפשי אינו כן. אמנם הצום אמת הוא שצמתם, אבל "לריב ולמצה תצומו".
הנה התבאר ש"עינוי" הוא שם כולל לכל דבר מצער את הנפש. ומפני זה ציוה יתברך "תענו את נפשותיכם" בתשובה ובחרטה ובעזיבת מעשיכם הרעים וביטול המחשבות הרעות, כי כל זה נכלל ב"עינוי נפש" ובזה תקריבו אשה לה', כי יעשה קרבן מחלבם ודמם באותו עינוי, כאילו אמר והקרבתם עצמכם אשה לה'...
1. באילו דרכים מוכיח הראב"ע ש"עינוי נפש" הוא צום? הסבר בייחוד: מה היא ההוכחה מישעיה נ"ה ב'?
2. הסבר את המלים המסומנות בקו.
*
3. כיצד מנסה אברבנאל לסתור את דברי ראב"ע בעזרת פסוקי ישעיה נ"ח?
**
4. מהו הקושי בסדר המילים בכתוב שמישבו אברבנאל בדבריו האחרונים? ("ומפני זה ציוה יתברך תענו את נפשותיכם..." עד הסוף).
| ג. פרשת קדשים - עוול במשפט |
"לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה"
לא תעשו עול במשפט YE SHALL NOT DO UNRIGHTEOUSNESS IN משפט — If this has a reference to the execution of justice it would be redundant, for it has already been stated (v. 15) “Ye shall do no unrighteousness in judgment”. What, then is the meaning of משפט mentioned here? It refers to what is right in respect to measure of length, to weight and to measure of capacity. The use of the word משפט here teaches us, therefore, that one who has to do with measuring (in trade or commerce) is termed (is regarded as) “a judge” so that if he gives false measure he is like the judge who perverts justice and he is therefore called "an unjust person” (עַוָּל), hateful, detested, doomed to destruction, and an abomination (cf. Rashi v. 15). He brings about those five things which are mentioned in connection with the judge who perverts justice: he defiles the land, profanes the Name of the Lord, causes the Shechinah to depart from Israel's midst, Israel to fall by the sword and to be exiled from their land (Sifra, Kedoshim, Chapter 8 5).
ד"ה לא-תעשו עול במשפט: אם לדין הרי כבר נאמר לא תעשו עול במשפט ומהו משפט השנוי כאן? היא המדה, המשקל והמשורה. מלמד שהמודד נקרא דיין, שאם שיקר במדה, הרי הוא כמקלקל את הדין וקרוי עול שנוי ומשוקץ חרם ותועבה וגורם לחמשה דברים האמורים בדיין המטמא את הארץ ומחלל את השם ומסלק את השכינה ומפיל את ישראל בחרב ומגלה אותם מארצם.
לא תעשו עול במשפט YE SHALL NOT DO UNRIGHTEOUSNESS IN משפט — If this has a reference to the execution of justice it would be redundant, for it has already been stated (v. 15) “Ye shall do no unrighteousness in judgment”. What, then is the meaning of משפט mentioned here? It refers to what is right in respect to measure of length, to weight and to measure of capacity. The use of the word משפט here teaches us, therefore, that one who has to do with measuring (in trade or commerce) is termed (is regarded as) “a judge” so that if he gives false measure he is like the judge who perverts justice and he is therefore called "an unjust person” (עַוָּל), hateful, detested, doomed to destruction, and an abomination (cf. Rashi v. 15). He brings about those five things which are mentioned in connection with the judge who perverts justice: he defiles the land, profanes the Name of the Lord, causes the Shechinah to depart from Israel's midst, Israel to fall by the sword and to be exiled from their land (Sifra, Kedoshim, Chapter 8 5).
ד"ה במדה: זו מידת הארץ.
במדה — This denotes land measure (linear and square measure);
ד"ה במשקל: כמשמעו.
ד"ה ובמשורה: היא מידת הלח.
רשב"ם:
ד"ה במדה: במידת קרקע.
ד"ה במדה: במידת קרקע.
ד"ה ובמשורה: מידת הלח, כמו שאמרו ומים במשורה תשתה.
משורה, a measure used to measure liquids. Our sages use this expression when speaking of measures of water in Avot 6,4.
א. בצלע ב' באה רשימה של שלושה דברים, אשר אינה מתחלקת – כמקובל – בסדר 1:2 אלא 2:1. הסבר את החלוקה הזאת בעקבות הפרשנים הנ"ל.
ב. מה יש ללמוד מדברי רש"י הראשונים על הערכתו (שהיא כמובן מבוססת על דעת חז"ל) את קיום המצוות בין אדם לחברו?
ג. רשב"ם – איזה מקור הוא בא לצטט?
"מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם
אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"
Just balances, just weights, a just ephah, and a just hin, shall ye have: I am the LORD your God, who brought you out of the land of Egypt.
ד"ה אשר-הוצאתי אתכם: על מנת כן.
אשר הוצאתי אתכם WHO BROUGHT YOU FORTH [FROM EGYPT] for this purpose, that you shall be honest in your actions (Sifra, Kedoshim, Chapter 8 10). Another explanation is: I distinguished in Egypt between those who were firstborn and those who were not firstborn (a matter which is hidden from human cognizance), I am also certain to exact punishment from him who secretly puts his weights in salt in order to take advantage of people who are not aware of it (cf. Bava Metzia 61b).
א. בפסוק באות ארבע לשונות "צדק", איך הן מתחלקות על פי הטעמים?
ב. בביטויים "אבני צדק, איפת צדק, הין צדק" מסומנת התיבה "צדק" בטעם מפסיק. מה יש להסיק מכאן על צירוף הטעמים: דרגא מונח רביע בתחילת הפסוק? (ראה "דפים ללימוד טעמי המקרא", כרך ג' עמוד 208).
ג. לאילו ביטויים מתייחס "יהיה לכם"?
ד. מדוע הוטעמו המלים "מאזני" ו"איפת" מלעיל?
ה. ראה שאלה א' 2 וצרף לכאן.