פרשת תזריע תשכ"ז - פרשת "החדש הזה לכם"
א. פסח מצרים במדרש
"דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה..."
Speak ye unto all the congregation of Israel, saying: In the tenth day of this month they shall take to them every man a lamb, according to their fathers’houses, a lamb for a household;
"וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם"
and ye shall keep it unto the fourteenth day of the same month; and the whole assembly of the congregation of Israel shall kill it at dusk.
(ג)"בעשור לחדש הזה" – להוציא פסח דורות, שפסח מצרים מקחו מבעשור ופסח דורות מקחו כל הזמן.
הזה [ON THE TENTH OF] THIS [MONTH] — As regards the paschal lamb sacrificed in Egypt it had to be taken from the flock on the tenth, but this did not apply to the paschal-lamb offered by future generations (Pesachim 96a).
מכילתא:
(ה) מפני מה הקדים לקיחתו של פסח לשחיטתו ארבעה ימים? היה ר' מתיא בן חרש אומר: (יחזקאל ט"ז ח') "ואעבור עליך ואראך והנה אתך עת דודים". (ז') "שדיך נכונו ושערך צמח ואת עירום ועריה" – עירום מכל מצוות. נתן להם הקב"ה שתי מצוות: דם פסח ודם מילה, שיתעסקו בהם כדי שיגאלו, שנאמר (יחזקאל ט"ז ו') "ואעבר עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי". ואומר (זכריה ט') "גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו". לכך הקדים הכתוב לקיחתו של פסח לשחיטתו ד' ימים.
1. כיצד למדו מפסוק ג' שמצות לקיחת השה לקרבן פסח בעשירי היא רק בפסח מצרים, ואילו פסח דורות מקחו כל הזמן?
2. הסבר את הרעיון הכלול בדרשת מתיא בן חרש ("... שיתעסקו בהם כדי שיגאלו").
*
3. היכן מצינו בדרשות חז"ל (או רש"י) שדורשים מילת "עירום" במקרא באותו מובן מושאל כפי שהוא נדרש כאן?
**
4. השוה את הפסוקים המובאים בדרשת ר' מתיא בן חרש למקורם ביחזקאל ט"ז. מה ההגיון בסדר הפסוקים שם, ומה ראה הדורש לשנות מסדרם בדרשתו?
5. האם לומד הדרשן את הפסוק מזכריה כפשוטו או סטה מפשוטו?
ב. בטעם מצוות "משמרת" בפסח מצרים
"וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ"
and ye shall keep it unto the fourteenth day of the same month; and the whole assembly of the congregation of Israel shall kill it at dusk.
ד"ה והיה לכם למשמרת: ומפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים, מה שלא ציוה כן בפסח דורות? היה ר' מתיא בן חרש אומר: הרי הוא אומר (יחזקאל ט"ז) "ואעבר עליך ואראך והנה אתך עת דודים" – הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא היו בידם מצוות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר (יחזקאל, שם) "ואת עירום ועריה", ונתתי להם שתי מצוות, דם פסח ודם מילה, שמלו באותו הלילה, שנאמר (יחזקאל, שם) "מתבוססת בדמיך" – בשני דמים; ואומר (זכריה ט') "גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו". ושהיו שטופים באלילים, אמר להם (שמות י"ב כ"א) "משכו וקחו לכם" – משכו ידיכם מאלילים וקחו לכם צאן של מצוה.
והיה לכם למשמרת AND IT SHALL BE IN YOUR KEEPING (or watching) — This expresses the idea of examining, and the text therefore implies that it requires examination against any blemish during the four days before slaughter (Pesachim 96a). And why did He order that it should be taken from the flock four days before its slaughter, something which He did not command in respect to the paschal-lamb that was offered by succeeding generations? Rabbi Mathia, the son of Cheresh, said, in answer: Behold, it (Scripture) says, (Ezekiel 16:8) “And I passed over thee (an allusion to God’s passing over the Israelites in Egypt) and looked upon thee, and behold, thy time was the time of love” — there had arrived the time to fulfil the oath which I had sworn to Abraham to redeem his children. They, however, possessed no divine commands in which to engage in order that they should merit to be redeemed — as it is said (Ezekiel 16:7) “thou wast naked and bare” (i. e. bare of all merit earned through the fulfilment of God’s commands). He therefore gave them two commands, relating respectively to the blood of the paschal-lamb and the blood of the circumcision — for that night they circumcised themselves, as it is said (Ezekiel 16:6) “[When I passed over thee] I saw thee wallowing in thy bloods (בְּדָמַיִךְ is plural)” i. e. in two kinds of blood. Further it states, (Zechariah 9:11) “As for thee, also, because of the blood of the covenant I released thy prisoners out of the pit wherin there is no water”. And yet another reply to this question is, that because they were sunk in idolatry and had no merit gained by the practice of a divine command, He said unto them, (v. 21) משכו “Draw” — withdraw your hands from idols; וקחו לכם צאן “and take unto yourselves a lamb” to fulfil a divine command (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 12:2:1).
אין לומר שמלו ישראל בלילה של שחיטת הפסח, כי לכך הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים, כדי שיהיה להם זמן למול, כי לצאת ממצרים צריך יהיה להם כח ולא יהיו חולים, שידוע כי המל הוא חולה עד עבור שלושה ימים. על כן רצה ה' יתברך שימולו וימתינו השלושה ימים שיבריאו לצאת. ולמול תחילה ואחר כך לקחת את הפסח אי אפשר, כי יהיה נמצא ה"עשה טוב" קודם ה"סור מרע", שהוא געילת העבודה זרה, כאומרו "משכו וקחו" – משכו ידיכם מן העבודה זרה, וקחו לכם צאן למצוה". לכך ציוה עליהם לקחתו תחילה ואחר כך נימולים ועוברים שלושה ימים ואחר כך שוחטים הפסח בין הערבים.
1. מהו ההבדל בין פירוש רש"י לפירוש האלשיך?
2. בנו יעקב בפירושו לספר שמות (בכתב יד) מיישב אף הוא את קושיתנו כפי שמיישבה האלשיך (מבלי להזכירו) ומסתמך על יהושע פרקים ד'–ה'. מה הראיה משם?
*
3. מפרשי המכילתא ומפרשי רש"י מקשים קושיה חמורה על דברי ר' מתיא בן חרש, ולפי דברי אלשיך היא מתישבת יפה. מה הקושיה?
**
4. היכן מצא רמז במקרא לכך, שהיו ישראל בהיותם בארץ מצרים "שטופים בעבודה זרה"?
**
5. השוה סוף דברי רש"י לדבריו לפרקנו פסוק כ"א:
ד"ה משכו: מי שיש לו צאן ימשוך משלו.
ד"ה וקחו: מי שאין לו יקח מן השוק.
למה לא הביא רש"י את דבריו דלעיל לפסוק ההוא במקומנו?
ג. מצות
"וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ"
And they shall eat the flesh in that night, roast with fire, and unleavened bread; with bitter herbs they shall eat it.
בסדר הגדה של פסח נאמר:
רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלושה דברים אלה בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן: פסח - מצה - ומרור. פסח שהיו אבותינו אוכלין בזמן שבית המקדש קיים על שום מה? על שום שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים, שנאמר (י"ב כ"ז) "ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל...". מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם, שנאמר (שמות י"ב ל"ט) "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם". מרור זה שאנו אוכלים על שום מה? על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים, שנאמר (שמות א') "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך".
ראב"ע, הפירוש הקצר (שאינו מודפס בחומשים שלנו) פסוק ט"ו:
ד"ה שבעת ימים מצות תאכלו: ולא ציוה לשמור חג המצות עתה במצרים גם לא במדבר, כי אין להם לחם. רק שמרו חג הפסח כאשר עשו במצרים. על כן אמר: יהיה יום שלכם זכרון לדורותיכם (הכוונה לפסוק י"ד בפרקנו), כי ביום ט"ו בניסן הלכו בדרך והוא מקרא קודש על כן אמר הכתוב (ל"ט) "עוגות מצות כי לא חמץ" ואילו התמהמהו אכלו חמץ. ואכילת מצות היום זכר, כי כן עשו אבותינו.
בעל הטורים, פסוק ל"ט:
ד"ה ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו. כפשוטו: "כי גורשו ממצרים" הוא טעמו, למה אפוהו מצות. ואילו נשארו היו מחמיצין אותו, שבפסח מצרים לא נצטוו באכילת מצה אלא על לילה ראשון.
... והיותר נכון בעיני הוא שבמצרים ציוה ה' לישראל במצוַת הפסח והמצוֹת שיאכלו אותם בלילה הראשון ובשבעת ימים אחריו ושכן יעשו את החג לדורות... והיה הפסח לזכור הנס שהיה עתיד להעשות שיפסח ה' על בתיהם ויצילם, והיו המצות לזכרון היציאה מהגלות בחפזון ומהירות רב, שהיה עתיד להוציאם בליל הפסח. האמנם אילו ניתנה המצוה הזאת אחרי צאתם ממצרים אולי לא יהיו מרגישים במהירות הגאולה ולא יעמדו על טעם המצוה ואמתותה, לכן הערים הקב"ה לצוותה אליהם במצרים. ולהיותה המצוה הראשונה שנצטוו בה, היו זריזין עליה מאד ולשו עיסותיהם בחשבם שיהיה להם פנאי לאפות אותם במצרים מצות כמו שנצטוו, וקודם האפיה בא פרעה ועבדיו לילה לאמור "קומו צאו מתוך עמי" ויצאו בחפזון גדול וישאו את בצקם צרורות בשמלותם על שכמם כי לא יכלו להתמהמה לאפות אותם במצרים, כאשר חשבו והיו בני ישראל ונשותיהם חרדים ומצטערים על עיסותיהם שמא יחמיצו ויחטאו לאלוקים במצוה ראשונה, כאשר ציוה אותם, וכאשר הגיעו לסוכות או למקום אחר נאות לאפות את בצקם בדקו אחריהם ומצאום עוגות מצות, כי לא היו חמץ ואז הכירו וידעו, שבחפזון גדול יצאו והגדיל ה' לעשות עמהם נס. וההכרה הזאת הגיעה להם בעבור שנצטוו קודם היציאה בשמירת המצות, ולכן אומר רבן גמליאל שהיה טעם המצה באמת, מפני "שלא הספיק" שהוא מהירות היציאה, עם היות שנצטוו ראשונה עליה, מאותה סיבה שזכרתי.
1. מהי הסתירה שבין דברי ר' גמליאל לפסוקנו שאותה רצו לישב?
2. מה ההבדל בין תשובותיהם הם?
3. לשם מה מוסיף ראב"ע את הדברים המסומנים בקו, מה רצה להוכיח בעזרתם?
4. במה שונה אברבנאל בהבנתו את פסוק ל"ד משני הפרשנים האחרים?
5. במה אין דברי אברבנאל עולים בקנה אחד עם דברי רבן גמליאל?