(יד) כִּֽי־תָבֹ֣א אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ נֹתֵ֣ן לָ֔ךְ וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֣בְתָּה בָּ֑הּ וְאָמַרְתָּ֗ אָשִׂ֤ימָה עָלַי֙ מֶ֔לֶךְ כְּכָל־הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֥ר סְבִיבֹתָֽי׃ (טו) שׂ֣וֹם תָּשִׂ֤ים עָלֶ֙יךָ֙ מֶ֔לֶךְ אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּ֑וֹ מִקֶּ֣רֶב אַחֶ֗יךָ תָּשִׂ֤ים עָלֶ֙יךָ֙ מֶ֔לֶךְ לֹ֣א תוּכַ֗ל לָתֵ֤ת עָלֶ֙יךָ֙ אִ֣ישׁ נָכְרִ֔י אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־אָחִ֖יךָ הֽוּא׃ (טז) רַק֮ לֹא־יַרְבֶּה־לּ֣וֹ סוּסִים֒ וְלֹֽא־יָשִׁ֤יב אֶת־הָעָם֙ מִצְרַ֔יְמָה לְמַ֖עַן הַרְבּ֣וֹת ס֑וּס וַֽיהוָה֙ אָמַ֣ר לָכֶ֔ם לֹ֣א תֹסִפ֗וּן לָשׁ֛וּב בַּדֶּ֥רֶךְ הַזֶּ֖ה עֽוֹד׃ (יז) וְלֹ֤א יַרְבֶּה־לּוֹ֙ נָשִׁ֔ים וְלֹ֥א יָס֖וּר לְבָב֑וֹ וְכֶ֣סֶף וְזָהָ֔ב לֹ֥א יַרְבֶּה־לּ֖וֹ מְאֹֽד׃ (יח) וְהָיָ֣ה כְשִׁבְתּ֔וֹ עַ֖ל כִּסֵּ֣א מַמְלַכְתּ֑וֹ וְכָ֨תַב ל֜וֹ אֶת־מִשְׁנֵ֨ה הַתּוֹרָ֤ה הַזֹּאת֙ עַל־סֵ֔פֶר מִלִּפְנֵ֥י הַכֹּהֲנִ֖ים הַלְוִיִּֽם׃ (יט) וְהָיְתָ֣ה עִמּ֔וֹ וְקָ֥רָא ב֖וֹ כָּל־יְמֵ֣י חַיָּ֑יו לְמַ֣עַן יִלְמַ֗ד לְיִרְאָה֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֔יו לִ֠שְׁמֹר אֶֽת־כָּל־דִּבְרֵ֞י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֛את וְאֶת־הַחֻקִּ֥ים הָאֵ֖לֶּה לַעֲשֹׂתָֽם׃ (כ) לְבִלְתִּ֤י רוּם־לְבָבוֹ֙ מֵֽאֶחָ֔יו וּלְבִלְתִּ֛י ס֥וּר מִן־הַמִּצְוָ֖ה יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֑אול לְמַעַן֩ יַאֲרִ֨יךְ יָמִ֧ים עַל־מַמְלַכְתּ֛וֹ ה֥וּא וּבָנָ֖יו בְּקֶ֥רֶב יִשְׂרָאֵֽל׃ (ס)
(א) וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר זָקֵ֖ן שְׁמוּאֵ֑ל וַיָּ֧שֶׂם אֶת־בָּנָ֛יו שֹׁפְטִ֖ים לְיִשְׂרָאֵֽל׃ (ב) וַיְהִ֞י שֶׁם־בְּנ֤וֹ הַבְּכוֹר֙ יוֹאֵ֔ל וְשֵׁ֥ם מִשְׁנֵ֖הוּ אֲבִיָּ֑ה שֹׁפְטִ֖ים בִּבְאֵ֥ר שָֽׁבַע׃ (ג) וְלֹֽא־הָלְכ֤וּ בָנָיו֙ בדרכו [בִּדְרָכָ֔יו] וַיִּטּ֖וּ אַחֲרֵ֣י הַבָּ֑צַע וַיִּ֨קְחוּ־שֹׁ֔חַד וַיַּטּ֖וּ מִשְׁפָּֽט׃ (פ) (ד) וַיִּֽתְקַבְּצ֔וּ כֹּ֖ל זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיָּבֹ֥אוּ אֶל־שְׁמוּאֵ֖ל הָרָמָֽתָה׃ (ה) וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֗יו הִנֵּה֙ אַתָּ֣ה זָקַ֔נְתָּ וּבָנֶ֕יךָ לֹ֥א הָלְכ֖וּ בִּדְרָכֶ֑יךָ עַתָּ֗ה שִֽׂימָה־לָּ֥נוּ מֶ֛לֶךְ לְשָׁפְטֵ֖נוּ כְּכָל־הַגּוֹיִֽם׃ (ו) וַיֵּ֤רַע הַדָּבָר֙ בְּעֵינֵ֣י שְׁמוּאֵ֔ל כַּאֲשֶׁ֣ר אָמְר֔וּ תְּנָה־לָּ֥נוּ מֶ֖לֶךְ לְשָׁפְטֵ֑נוּ וַיִּתְפַּלֵּ֥ל שְׁמוּאֵ֖ל אֶל־יְהוָֽה׃ (פ) (ז) וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־שְׁמוּאֵ֔ל שְׁמַע֙ בְּק֣וֹל הָעָ֔ם לְכֹ֥ל אֲשֶׁר־יֹאמְר֖וּ אֵלֶ֑יךָ כִּ֣י לֹ֤א אֹֽתְךָ֙ מָאָ֔סוּ כִּֽי־אֹתִ֥י מָאֲס֖וּ מִמְּלֹ֥ךְ עֲלֵיהֶֽם׃ (ח) כְּכָֽל־הַמַּעֲשִׂ֣ים אֲשֶׁר־עָשׂ֗וּ מִיּוֹם֩ הַעֲלֹתִ֨י אֹתָ֤ם מִמִּצְרַ֙יִם֙ וְעַד־הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה וַיַּ֣עַזְבֻ֔נִי וַיַּעַבְד֖וּ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֑ים כֵּ֛ן הֵ֥מָּה עֹשִׂ֖ים גַּם־לָֽךְ׃ (ט) וְעַתָּ֖ה שְׁמַ֣ע בְּקוֹלָ֑ם אַ֗ךְ כִּֽי־הָעֵ֤ד תָּעִיד֙ בָּהֶ֔ם וְהִגַּדְתָּ֣ לָהֶ֔ם מִשְׁפַּ֣ט הַמֶּ֔לֶךְ אֲשֶׁ֥ר יִמְלֹ֖ךְ עֲלֵיהֶֽם׃ (ס) (י) וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֔ל אֵ֖ת כָּל־דִּבְרֵ֣י יְהוָ֑ה אֶל־הָעָ֕ם הַשֹּׁאֲלִ֥ים מֵאִתּ֖וֹ מֶֽלֶךְ׃ (ס) (יא) וַיֹּ֕אמֶר זֶ֗ה יִֽהְיֶה֙ מִשְׁפַּ֣ט הַמֶּ֔לֶךְ אֲשֶׁ֥ר יִמְלֹ֖ךְ עֲלֵיכֶ֑ם אֶת־בְּנֵיכֶ֣ם יִקָּ֗ח וְשָׂ֥ם לוֹ֙ בְּמֶרְכַּבְתּ֣וֹ וּבְפָרָשָׁ֔יו וְרָצ֖וּ לִפְנֵ֥י מֶרְכַּבְתּֽוֹ׃ (יב) וְלָשׂ֣וּם ל֔וֹ שָׂרֵ֥י אֲלָפִ֖ים וְשָׂרֵ֣י חֲמִשִּׁ֑ים וְלַחֲרֹ֤שׁ חֲרִישׁוֹ֙ וְלִקְצֹ֣ר קְצִיר֔וֹ וְלַעֲשׂ֥וֹת כְּלֵֽי־מִלְחַמְתּ֖וֹ וּכְלֵ֥י רִכְבּֽוֹ׃ (יג) וְאֶת־בְּנוֹתֵיכֶ֖ם יִקָּ֑ח לְרַקָּח֥וֹת וּלְטַבָּח֖וֹת וּלְאֹפֽוֹת׃ (יד) וְאֶת־שְׂ֠דֽוֹתֵיכֶם וְאֶת־כַּרְמֵיכֶ֧ם וְזֵיתֵיכֶ֛ם הַטּוֹבִ֖ים יִקָּ֑ח וְנָתַ֖ן לַעֲבָדָֽיו׃ (טו) וְזַרְעֵיכֶ֥ם וְכַרְמֵיכֶ֖ם יַעְשֹׂ֑ר וְנָתַ֥ן לְסָרִיסָ֖יו וְלַעֲבָדָֽיו׃ (טז) וְאֶת־עַבְדֵיכֶם֩ וְֽאֶת־שִׁפְח֨וֹתֵיכֶ֜ם וְאֶת־בַּחוּרֵיכֶ֧ם הַטּוֹבִ֛ים וְאֶת־חֲמוֹרֵיכֶ֖ם יִקָּ֑ח וְעָשָׂ֖ה לִמְלַאכְתּֽוֹ׃ (יז) צֹאנְכֶ֖ם יַעְשֹׂ֑ר וְאַתֶּ֖ם תִּֽהְיוּ־ל֥וֹ לַעֲבָדִֽים׃ (יח) וּזְעַקְתֶּם֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא מִלִּפְנֵ֣י מַלְכְּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר בְּחַרְתֶּ֖ם לָכֶ֑ם וְלֹֽא־יַעֲנֶ֧ה יְהוָ֛ה אֶתְכֶ֖ם בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא׃ (יט) וַיְמָאֲנ֣וּ הָעָ֔ם לִשְׁמֹ֖עַ בְּק֣וֹל שְׁמוּאֵ֑ל וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י אִם־מֶ֖לֶךְ יִֽהְיֶ֥ה עָלֵֽינוּ׃ (כ) וְהָיִ֥ינוּ גַם־אֲנַ֖חְנוּ כְּכָל־הַגּוֹיִ֑ם וּשְׁפָטָ֤נוּ מַלְכֵּ֙נוּ֙ וְיָצָ֣א לְפָנֵ֔ינוּ וְנִלְחַ֖ם אֶת־מִלְחֲמֹתֵֽנוּ׃ (כא) וַיִּשְׁמַ֣ע שְׁמוּאֵ֔ל אֵ֖ת כָּל־דִּבְרֵ֣י הָעָ֑ם וַֽיְדַבְּרֵ֖ם בְּאָזְנֵ֥י יְהוָֽה׃ (פ) (כב) וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֶל־שְׁמוּאֵל֙ שְׁמַ֣ע בְּקוֹלָ֔ם וְהִמְלַכְתָּ֥ לָהֶ֖ם מֶ֑לֶךְ וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל־אַנְשֵׁ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לְכ֖וּ אִ֥ישׁ לְעִירֽוֹ׃ (פ)
(א) כי תבוא אל הארץ. עשה מצוה האמורה בענין, שבשכרה תכנס לארץ.
(ב) אשר ה' א-להיך נותן לך. בזכותך.
(ג) וירשתה וישבתה בה. בשכר שתירש תשב.
(ד) ואמרת אשימה עלי מלך ככל וגו'. (סנהדרין נב) ר' נהוראי אומר, ה בגנאי ישראל הוא מדבר, שנאמר (שמואל א ח) כי לא אותך מאסו, כי אותי מאסו ממלוך עליהם.
(ה) אמר ר' יהודה, והלא מצוה היא מן התורה לשאול להם מלך, שנאמר שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' א-להיך בו, ולמה נענשו בימי שמואל? מפני שהקדימו על ידם.
(ו) ככל הגוים אשר סביבותי. ר' נהוראי אומר, לא בקשו להם מלך אלא להעבידם עבודת כוכבים, שנא' (שמואל א ח׳:כ׳) והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו.
(1) (Devarim 17:14) "When you come to the land": Do the mitzvah prescribed herein, in reward of which you will enter the land.
(2) "which the L-rd your G-d gives to you": in your merit.
(3) "and you inherit it and you inhabit it": As a reward for inheriting it, you will inhabit it.
(4) "and you say: I shall place over myself a king, as all the nations that are around me": R. Nehorai says: This verse speaks in denigration of Israel, as in (I Samuel 8:7) "For it is not you (Samuel) that they have rejected (in asking for a king), but it is Me whom they have rejected from reigning over them."
(5) R. Yehudah said: Is it not a mitzvah of the Torah to ask for a king? viz. (Ibid. 15) "Place shall you place over yourself a king, whom the L-rd your G-d shall choose"? Why, then, was Israel punished for this in the days of Samuel? — Because they (the "ignoramuses" of that generation) preempted them (the elders) by placing "like all the nations that are around us" (before "to judge us").
(6) R. Nehorai said: They sought a king only to lead them to idolatry, as it is written (I Samuel, Ibid. 20) "And we, too, will be like all the nations, and our king will judge us and go out before us, and fight our wars."
מתני׳ ומוציא למלחמת הרשות על פי בית דין של שבעים ואחד ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחה בידו דרך המלך אין לו שיעור וכל העם בוזזין ונותנין לו והוא נוטל חלק בראש: גמ׳ תנינא חדא זימנא אין מוציאין למלחמת הרשות אלא ע"פ ב"ד של שבעים ואחד איידי דתנא כל מילי דמלך תנא נמי מוציאין למלחמת הרשות אמר רב יהודה אמר שמואל כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו רב אמר לא נאמרה פרשה זו אלא לאיים עליהם שנאמר (דברים יז, טו) שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך כתנאי ר' יוסי אומר כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו ר' יהודה אומר לא נאמרה פרשה זו אלא כדי לאיים עליהם שנאמר שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך וכן היה רבי יהודה אומר ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה רבי נהוראי אומר לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן שנאמר (דברים יז, יד) ואמרת אשימה עלי מלך וגו' תניא ר"א אומר זקנים שבדור כהוגן שאלו שנאמר (שמואל א ח, ו) תנה לנו מלך לשפטנו אבל עמי הארץ שבהן קלקלו שנאמר (שמואל א ח, כ) והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו תניא רבי יוסי אומר שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה ואיני יודע איזה מהן תחילה כשהוא אומר (שמות יז, טז) כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק הוי אומר להעמיד להם מלך תחילה ואין כסא אלא מלך שנאמר (דברי הימים א כט, כג) וישב שלמה על כסא ה' למלך ועדיין איני יודע אם לבנות להם בית הבחירה תחלה או להכרית זרעו של עמלק תחלה כשהוא אומר (דברים יב, י) והניח לכם מכל אויביכם וגו' והיה המקום אשר יבחר ה' וגו' הוי אומר להכרית זרעו של עמלק תחלה וכן בדוד הוא אומר (שמואל ב ז, א) ויהי כי ישב המלך דוד בביתו וה' הניח לו מסביב וכתיב (שמואל ב ז, ב) ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וגו'
(א) רְשׁוּת יֵשׁ לַמֶּלֶךְ לִתֵּן מַס עַל הָעָם לִצְרָכָיו אוֹ לְצֹרֶךְ הַמִּלְחָמוֹת. וְקוֹצֵב לוֹ מֶכֶס וְאָסוּר לְהַבְרִיחַ מִן הַמֶּכֶס. שֶׁיֵּשׁ לוֹ לִגְזֹר שֶׁכָּל מִי שֶׁיִּגְנֹב הַמֶּכֶס יִלָּקַח מָמוֹנוֹ אוֹ יֵהָרֵג שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ח יז) "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים". וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (דברים כ יא) "יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ". מִכָּאן שֶׁנּוֹתֵן מַס וְקוֹצֵב מֶכֶס וְדִינָיו בְּכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן דִּין. שֶׁכָּל הָאָמוּר בְּפָרָשַׁת מֶלֶךְ מֶלֶךְ זוֹכֶה בּוֹ:
(ב) וְשׁוֹלֵחַ בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וְלוֹקֵחַ מִן הָעָם הַגִּבּוֹרִים וְאַנְשֵׁי חַיִל וְעוֹשֶׂה מֵהֶן חַיִל לְמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וּמַעֲמִיד מֵהֶן עוֹמְדִים לְפָנָיו. וּמַעֲמִיד מֵהֶן אֲנָשִׁים לָרוּץ לְפָנָיו. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ח יא) "וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּו"ֹ. וְלוֹקֵחַ מִן הַיָּפִים שֶׁבָּהֶם לִהְיוֹת שַׁמָּשִׁים וְעוֹמְדִים לְפָנָיו שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ח טז) "וְאֶת בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים" (שמואל א ח טז) "יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ":
(ג) וְכֵן לוֹקֵחַ מִן בַּעֲלֵי הָאֻמָּנֻיּוֹת כָּל מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ וְעוֹשִׂין לוֹ מְלַאכְתּוֹ וְנוֹתֵן שְׂכָרָן. וְלוֹקֵחַ כָּל הַבְּהֵמוֹת וְהָעֲבָדִים וְהַשְּׁפָחוֹת לִמְלַאכְתּוֹ וְנוֹתֵן שְׂכָרָן אוֹ דְּמֵיהֶן. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ח יב) "וְלַחֲרשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ". (שמואל א ח טז) "וְאֶת עַבְדֵיכֶם וְאֶת שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ":
(ד) וְכֵן לוֹקֵחַ מִכָּל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל נָשִׁים וּפִילַגְשִׁים. נָשִׁים בִּכְתֻבָּה וְקִדּוּשִׁין. וּפִילַגְשִׁים בְּלֹא כְּתֻבָּה וּבְלֹא קִדּוּשִׁין. אֶלָּא בְּיִחוּד בִּלְבַד קוֹנֶה אוֹתָהּ וּמֻתֶּרֶת לוֹ. אֲבָל הַהֶדְיוֹט אָסוּר בְּפִילֶגֶשׁ אֶלָּא בְּאָמָה הָעִבְרִיָּה בִּלְבַד אַחַר יִעוּד. וְיֵשׁ לוֹ [רְשׁוּת] לַעֲשׂוֹת הַפִּילַגְשִׁים שֶׁלּוֹקֵחַ לְאַרְמוֹנוֹ טַבָּחוֹת וְאוֹפוֹת וְרַקָּחוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ח יג) "וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת":
(ה) וְכֵן כּוֹפֶה אֶת הָרְאוּיִין לִהְיוֹת שָׂרִים וּמְמַנֶּה אוֹתָם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ח יב) "וְלָשׂוּם לוֹ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים":
(ו) וְלוֹקֵחַ הַשָּׂדוֹת וְהַזֵּיתִים וְהַכְּרָמִים לַעֲבָדָיו כְּשֶׁיֵּלְכוּ לַמִּלְחָמָה וְיִפְשְׁטוּ עַל מְקוֹמוֹת אֵלּוּ אִם אֵין לָהֶם מַה יֹּאכְלוּ אֶלָּא מִשָּׁם. וְנוֹתֵן דְּמֵיהֶן. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ח יד) "וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו":
(ז) וְיֵשׁ לוֹ מַעֲשֵׂר מִן הַזְּרָעִים וּמִן הָאִילָנוֹת וּמִן הַבְּהֵמָה. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ח טו) "וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם יַעְשֹׂר" וְגוֹ'. (שמואל א ח יז) "צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר":
(ח) הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ נוֹטֵל מִכָּל הָאֲרָצוֹת שֶׁכּוֹבְשִׁין יִשְׂרָאֵל חֵלֶק אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה עָשָׂר. וְדָבָר זֶה חֹק לוֹ וּלְבָנָיו עַד עוֹלָם:
(ט) כָּל הֲרוּגֵי הַמֶּלֶךְ מָמוֹנָן לַמֶּלֶךְ. וְכָל הַמַּמְלָכוֹת שֶׁכּוֹבֵשׁ הֲרֵי אוֹצְרוֹת הַמְּלָכִים לַמֶּלֶךְ. וּשְׁאָר הַבִּזָּה שֶׁבּוֹזְזִין בּוֹזְזִין וְנוֹתְנִין לְפָנָיו וְהוּא נוֹטֵל מֶחֱצָה בָּרֹאשׁ. וּמַחֲצִית הַבִּזָּה חוֹלְקִין אוֹתָהּ כָּל אַנְשֵׁי הַצָּבָא בְּיַחַד עִם הָעָם הַיּוֹשְׁבִין עַל הַכֵּלִים בַּמַּחֲנֶה לְשָׁמְרָם חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ל כד) "כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיּשֵׁב עַל הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ":
(י) כָּל הָאָרֶץ שֶׁכּוֹבֵשׁ הֲרֵי הִיא שֶׁלּוֹ וְנוֹתֵן לַעֲבָדָיו וּלְאַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְצֶה. וּמַנִּיחַ לְעַצְמוֹ כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְצֶה. וּבְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים דִּינוֹ דִּין. וּבְכָל יִהְיוּ מַעֲשָׂיו לְשֵׁם שָׁמַיִם. וְתִהְיֶה מְגַמָּתוֹ וּמַחְשַׁבְתּוֹ לְהָרִים דַּת הָאֱמֶת. וּלְמַלְּאוֹת הָעוֹלָם צֶדֶק. וְלִשְׁבֹּר זְרוֹעַ הָרְשָׁעִים וּלְהִלָּחֵם מִלְחֲמוֹת ה'. שֶׁאֵין מַמְלִיכִין מֶלֶךְ תְּחִלָּה אֶלָּא לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּמִלְחָמוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ח כ) "וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ":
(1) The king has the right to levy a tax for his own needs or for wars, and to set rates for the tax. It is forbidden to avoid paying his tax. The king has the right to decree that anyone who fails to pay his taxes can have his property confiscated or he can be executed, as it says, “and you shall be slaves unto him” (I Samuel 8:17). Further, it says, “and they shall be for you a tribute, and they shall serve you” (Deut. 20:11). From here we learn that he can levy a tax and set the rates for the tax. His laws in these, and all similar matters, are binding. For the king is entitled to everything about which is written in the Chapter Regarding Kings25I Samuel 8..
(2) He can recruit and conscript, from anywhere in Israel, courageous and strong men and make them soldiers for his chariots, horsemen, and members of his guard. He can draft men who will run before him, as it says, “and will appoint them for his chariots and horsemen, and they will run before his chariots” (I Samuel 8:11). He can take of the handsomest ones and make them his attendants, as it says, “and your best youth and your asses…he will take for his work” (I Samuel 8:16).
(3) He can enlist artisans26Or, craftsmen., any he so needs, to do his work. But, he must pay them their wages. He can draft all the animals and slaves and maid-servants he needs for his service, but he must pay their wages or pay their worth, as it says, “and to plough his ploughings, and to harvest his harvests, and to make the implements of war and the tools for his chariots…and the best of your slaves and maid-servants and youth and your asses…he shall take; and they shall do his work” (I Samuel 8:12-16).
(4) He can take, from anywhere in Israel, wives and concubines; wives being those with a Kesuba (marriage contract) and Kedushin (being sanctified), while concubines are those without a Kesuba and Kedushin. He need only sequester himself with her in private to make her a concubine. She is then permitted to him. However, an ordinary man is forbidden to have a concubine, but may have a Hebrew maidservant, but only after she was so designated27To be his wife.. The king makes those concubines who has brought to his palace into cooks and bakers and perfumers28I do not know why the Rambam’s order is different than that in the verse., as it says, “and your daughters he shall take for perfumers and cooks and bakers” (I Samuel 8:13).
(5) He can compel those who are qualified to be his ministers, and may appoint them to be the officers in charge of the thousands and the fifties, as it says, “and he shall set up for himself, officers of the thousands and officers of the fifties” (I Samuel 8:12).
(6) He may seize any of the fields and olives and vineyards for his servants when they go to war. He may deploy his army in any of these places and take from there if they have from nowhere else to feed themselves. But, he must pay its worth, as it says, “and your good fields and vineyards and olives…he shall take; and he will give to his servants” (I Samuel 8:14).
(7) He is entitled to a tithe from the seeds and the trees and the animals, as it says, “And he will take a tithe of your seeds and your vineyards…and he will take a tithe of your flocks” (I Samuel 8:15-17).
(8) The King Messiah may procure for himself 1/13th of all the lands conquered by Israel. This is a law for him and his sons, forever.
(9) The king acquires the money of anyone29Those who rebelled against him. he executes. The treasuries of the king of any conquered kingdom are his. The spoils are laid out before him and he takes a half first. The remaining half of the booty is divided equally between all the soldiers (who went out to the battlefield) and all those who guarded the weapons in the camp, as it says, “and that part which goes down to the battle and the part which remains with the provisions and equipment…together they shall divide” (I Samuel 30:24).
(10) All lands which he conquers are his. He can give them to his servants or his soldiers, however he so wishes. He retains for himself whatever he wants. However he so decides is the law. This is as long as all his doings are done for the Sake of Heaven, and his orientation and thoughts are to promote the True Religion, fill the world with righteousness, break the arm of the wicked, and fight G-d’s war. For we do not, a priori, appoint a king except to execute justice and fight wars, as it says, “and that our king will judge us, and go out before us, and fight our battles” (I Samuel 8:20).
ונראה דמשום דהנהגת המדינה משתנה, אם מתנהג על פי דעת מלוכה או על פי דעת העם ונבחריהם, ויש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה, ויש מדינה שבלא מלך הרי היא כספינה בלי קברניט, ודבר זה אי אפשר לעשות על פי מצוות עשה, שהרי בעניין השייך להנהגת הכלל נוגע לסכנת נפשות שדוחה מצוות עשה, משום הכי לא אפשר לצוות בהחלט למנות מלך, כל זמן שלא עלה בהסכמת העם לסבול עול מלך, על פי שרואים מדינות אשר סביבותיהם מתנהגים בסדר יותר נכון; או אז מצוות עשה לסנהדרין למנות מלך, ומשום הכי כתיב 'ואמרת', שיהא העם מבקשים כך, אז 'שום תשים'
