ורב בניו אמרו המדקדקים כי פירושו גדולת בניו כמו קרית מלך רב כי איך יגיד לאשתו שיש לו בנים רבים, ולפי דעתי שכן הוא ספר לאוהביו עם אשתו מזלו הטוב ויש לו עושר רב ובנים רבים וכל זה לא ישוה בעיניו מאומה אע"פ שהמלך גדלו ומרוב גדולתו שתה עם המלכה וישתה עוד מחר, וטעם יושב בשער המלך בעבור שהיא מעלה גדולה והוא מכעיס אותי.
בהראותו את עושר וגומר רוצה לומר כי הראה היות עושרו גדול בסובלו הוצאה גדולה כזאת. לעשות משתה למינים מהשרים הנזכר׳ ולעם הנזכר אשר בלי ספק היה לאין מספר. בהיות כי כל אחד מהם היה מביא אתו סוסים ועבדים רבים בבואו קרוא לחצר המלך. והנה יחס היות העושר כבוד למלכותו. להיות כי בעוש׳ המלך לא יחמוד מעבדו עבדו וביתו ושורו וחמורו וכל אשר לו. ולא יקח שוחד להטות משפט. ויגמול חסד לעבדיו. וגם יוכל בעושר לשמור עמו מאויביו. ולרודפם ולהעבידם בפרך. ואשר מנעה תורתנו למלכנו וכסף וזהב לא ירבה לו מאד להיות כי הנהגתנו אינה בדרך טבע. וסוס מוכן ליום מלחמה כשאר האומות. ולה׳ התשועה במין הישראלי.
בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר:
אֵיזֶהוּ חָכָם? הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם.
(שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט) מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִּי).
אֵיזֶהוּ גִבּוֹר? הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ.
(שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז) טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר).
אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ.
(שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכח) יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אַשְׁרֶיךָ, בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְטוֹב לָךְ, לָעוֹלָם הַבָּא).
אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד? הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת
(שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ב) כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ)
(1) Ben Zoma says: Who is the wise one? He who learns from all men, as it says, "I have acquired understanding from all my teachers" (Psalms 119:99). Who is the mighty one? He who conquers his impulse, as it says, "slowness to anger is better than a mighty person and the ruler of his spirit than the conqueror of a city." (Proverbs 16:32). Who is the rich one? He who is happy with his lot, as it says, "When you eat [from] the work of your hands, you will be happy, and it will be well with you" (Psalms 128:2). "You will be happy" in this world, and "it will be well with you" in the world to come. Who is honored? He who honors the created beings, as it says, "For those who honor Me, I will honor; and those who despise Me will be held in little esteem" (I Samuel 2:30).
ארבע משמעויות של כבוד/ מעובד מתוך "כבוד האדם וחוה" מאת אורית קמיר
כבוד סגולי (dignity)
הדרת כבוד (honor)
הילת כבוד (glory)
כבוד מחיה (respect)
כבוד סגולי- תולדה של מלחמת העולם השניה. התרבות המערבית נוכחה לדעת שבהיעדר קווים אדומים המסמנים את המכנה המשותף האנושי המזערי כטאבו שאין לפגוע בו- גם הנאורות שבחברות עלולות לממש את חירותיהן ולהפעיל את כוחן ללא גבו תוך רמיסה מוחלטת של חירויות של פרטים, זכויותיהם לשוויון ואף עצם אנושיותם. השקפת העולם המושתתת על כבודו הסגולי של האדם היא פועל יוצא של הכרה זו, והיא מתמקדת באותו מכנה אנושי משותף.... כבודו הסגולי של האדם, מקבע על ידי ארגון האומות המאוחדות כערכה המוסרי המוחלט של תמצית מהותו האנושית של האדם... האנושיות מכילה את הקיום הפיזי, ההכרתי והרגשי בבטחון וברווחה בסיסיים, ואת האוטונומיה להגדרה עצמית ולהתפתחות... כבוד סגולי הוא הערך המוסרי המיוחס לכל אלה... תכונה ערכית זו מאצילה על כל פרט את הזכות המלאה שהסובבים אותו (...) ימנעו מפגיעה בו ויגנו עליו. הכבוד הסגולי האנושי נקבע בתור ערך היסוד של העולם החדש והוגדר כערך אוניברסלי ואבסולוטי, שממנו נגזרות כל זכויות היסוד של האדם.
כבודו הסגולי של האדם הוא ערך מזערי: הוא מתייחס רק אל ההגדרה הבסיסית ביותר של "היות אנושי" ומגדיר רק את הזכויות הבסיסיות ביותר הנגזרות ממנה שנועדו להבטיח הישרדות אנושית.
כבוד מחיה- נבנה סביב "הכבוד הסגולי" ומעבה אותו. כבוד המחיה מייחס ערך לפוטנציאל האנושי העצמי הייחודי לכל פרט על פי הגדרתו החופשית. הוא מתייחס למכלול המורכב המאפיין כל פרט אנושי. כבוד המחיה הוא הממד הערכי של התחום האנושי אשר מכיל את תכונותיו של כל פרט, סגולותיו, כשריו, יכולותיו, נטיותיו ושאיפותיו. הוא משווה משמעות ערכית ליכולתו של כל אדם להתפתח, לגדול ולממש את הפוטנציאל האנושי שלו בהתאם לייחודו האנושי ולמערכת הערכית שבתוכה הוא בוחר לחיות, כלומר- בהתאם לאישיותו, תרבותו וחברתו. ..ההגנה על כבוד המחיה מצריכה זכויות מפותחות ועשירות יותר מאשר הגנה כל הכבוד הסגולי; זכויות אלו מכונות חברתיות וכלכליות. הזכויות הללו אינו מוחלטות כמו אלה המגנות על כבוד האדם הסגולי אך הן רחבות יותר וחלות על מגוון רחב יותר של צרכים. כיוון שהן יחסיות, ניתן לאזן בין זכויותיהם השונות- ולעתים המתנגשות- של אנשים לכבוד מחיה. כל חברה חייבת לקבוע במשא ומתן מתמשך אילו משאבים היא מקצה להגנה על כבוד מחייתם של חבריה, וכיצד היא מחלקת אותם ביניהם.
הדרת כבוד- בחברה שבה הדרת כבוד היא ערך חברתי מרכזי, הדרת כבוד נתפסת כרכוש, משאב, נכס אשר מקנה לבעליו מעמד חברתי (סטטוס) ורום מעלה. הדרת הכבוד והמעמד החברתי הנגזר ממנה נקנים בהתנהגות נורמטיבית הולמת של הפרט שהתרחשה לעין הציבור וקיבלה את אישורו... ניתן לאבד הדרת כבוד על ידי התנהגות לא נאותה שאינה עומדת בכללי הדרת הכבוד המקובלים בחברה הנתונה, או כאשר הזולת פוגע בהדרת כבודו של אדם ובכך "גוזל" אותה ממנו ומנכסה לעצמו. פגיעה בהדרת הכבוד מכוננת בושה והשפלה של הנפגע.
הילת כבוד- היא תכונה מופשטת, בסיסית המוטבעת באדם מעצם בריאתו בצלם אלוהים. מקורה (לפחות בהקשר הישראלי) בתרבות היהודית והיא משותפת במידה רבה לדתות המונותאיסטיות. הילת הכבוד היא תכונת האל שהוא "מלך הכבוד", ובני האדם זכו לקמצוץ ממנה בזכות צלם האלוהים שבהם. הילת הכבוד מחייבת את הפרט עצמו ואת כל הסובבים אותו ליראת כבוד כלפי צלם האל שבו, כלומר, להתנהגות הנגזרת מהיות האדם נברא בצלם אלוהים.... הילת הכבוד קרובה ברוחה לכבוד הסגולי ומבחינה היסטורת היא בוודאי אחת ממקורותיו ואימהותיו הרוחניות. שורש ההבדל נעוץ בכך שהאחד הוא כבודה של יישות מטאפיזית, על אנושית... האחר, לעומת זאת, הוא כבודו של האדם באשר הוא אדם...
כבוד סגולי (dignity)
הדרת כבוד (honor)
הילת כבוד (glory)
כבוד מחיה (respect)
כבוד סגולי- תולדה של מלחמת העולם השניה. התרבות המערבית נוכחה לדעת שבהיעדר קווים אדומים המסמנים את המכנה המשותף האנושי המזערי כטאבו שאין לפגוע בו- גם הנאורות שבחברות עלולות לממש את חירותיהן ולהפעיל את כוחן ללא גבו תוך רמיסה מוחלטת של חירויות של פרטים, זכויותיהם לשוויון ואף עצם אנושיותם. השקפת העולם המושתתת על כבודו הסגולי של האדם היא פועל יוצא של הכרה זו, והיא מתמקדת באותו מכנה אנושי משותף.... כבודו הסגולי של האדם, מקבע על ידי ארגון האומות המאוחדות כערכה המוסרי המוחלט של תמצית מהותו האנושית של האדם... האנושיות מכילה את הקיום הפיזי, ההכרתי והרגשי בבטחון וברווחה בסיסיים, ואת האוטונומיה להגדרה עצמית ולהתפתחות... כבוד סגולי הוא הערך המוסרי המיוחס לכל אלה... תכונה ערכית זו מאצילה על כל פרט את הזכות המלאה שהסובבים אותו (...) ימנעו מפגיעה בו ויגנו עליו. הכבוד הסגולי האנושי נקבע בתור ערך היסוד של העולם החדש והוגדר כערך אוניברסלי ואבסולוטי, שממנו נגזרות כל זכויות היסוד של האדם.
כבודו הסגולי של האדם הוא ערך מזערי: הוא מתייחס רק אל ההגדרה הבסיסית ביותר של "היות אנושי" ומגדיר רק את הזכויות הבסיסיות ביותר הנגזרות ממנה שנועדו להבטיח הישרדות אנושית.
כבוד מחיה- נבנה סביב "הכבוד הסגולי" ומעבה אותו. כבוד המחיה מייחס ערך לפוטנציאל האנושי העצמי הייחודי לכל פרט על פי הגדרתו החופשית. הוא מתייחס למכלול המורכב המאפיין כל פרט אנושי. כבוד המחיה הוא הממד הערכי של התחום האנושי אשר מכיל את תכונותיו של כל פרט, סגולותיו, כשריו, יכולותיו, נטיותיו ושאיפותיו. הוא משווה משמעות ערכית ליכולתו של כל אדם להתפתח, לגדול ולממש את הפוטנציאל האנושי שלו בהתאם לייחודו האנושי ולמערכת הערכית שבתוכה הוא בוחר לחיות, כלומר- בהתאם לאישיותו, תרבותו וחברתו. ..ההגנה על כבוד המחיה מצריכה זכויות מפותחות ועשירות יותר מאשר הגנה כל הכבוד הסגולי; זכויות אלו מכונות חברתיות וכלכליות. הזכויות הללו אינו מוחלטות כמו אלה המגנות על כבוד האדם הסגולי אך הן רחבות יותר וחלות על מגוון רחב יותר של צרכים. כיוון שהן יחסיות, ניתן לאזן בין זכויותיהם השונות- ולעתים המתנגשות- של אנשים לכבוד מחיה. כל חברה חייבת לקבוע במשא ומתן מתמשך אילו משאבים היא מקצה להגנה על כבוד מחייתם של חבריה, וכיצד היא מחלקת אותם ביניהם.
הדרת כבוד- בחברה שבה הדרת כבוד היא ערך חברתי מרכזי, הדרת כבוד נתפסת כרכוש, משאב, נכס אשר מקנה לבעליו מעמד חברתי (סטטוס) ורום מעלה. הדרת הכבוד והמעמד החברתי הנגזר ממנה נקנים בהתנהגות נורמטיבית הולמת של הפרט שהתרחשה לעין הציבור וקיבלה את אישורו... ניתן לאבד הדרת כבוד על ידי התנהגות לא נאותה שאינה עומדת בכללי הדרת הכבוד המקובלים בחברה הנתונה, או כאשר הזולת פוגע בהדרת כבודו של אדם ובכך "גוזל" אותה ממנו ומנכסה לעצמו. פגיעה בהדרת הכבוד מכוננת בושה והשפלה של הנפגע.
הילת כבוד- היא תכונה מופשטת, בסיסית המוטבעת באדם מעצם בריאתו בצלם אלוהים. מקורה (לפחות בהקשר הישראלי) בתרבות היהודית והיא משותפת במידה רבה לדתות המונותאיסטיות. הילת הכבוד היא תכונת האל שהוא "מלך הכבוד", ובני האדם זכו לקמצוץ ממנה בזכות צלם האלוהים שבהם. הילת הכבוד מחייבת את הפרט עצמו ואת כל הסובבים אותו ליראת כבוד כלפי צלם האל שבו, כלומר, להתנהגות הנגזרת מהיות האדם נברא בצלם אלוהים.... הילת הכבוד קרובה ברוחה לכבוד הסגולי ומבחינה היסטורת היא בוודאי אחת ממקורותיו ואימהותיו הרוחניות. שורש ההבדל נעוץ בכך שהאחד הוא כבודה של יישות מטאפיזית, על אנושית... האחר, לעומת זאת, הוא כבודו של האדם באשר הוא אדם...
ויספר להם המן וכו'. מה שהניעו לספר כעת מעלותיו באומרו ויאמר באמצע דבריו כמתחיל ענין מיוחד יהיה כי חשש פן יאמרו אליו מה זה מהרת לתבוע עלבונך ולבלתי המתין עד י"ג לאדר כימי מועד אשר בחרת על כל היהודים ויהי נא מרדכי כא' מהם על כן הקדים ויספר להם את כל הגדולות אשר לו כי רמות ורבות משמחי לב הנה והכל איננו שוה לו וכאפס ותהו נחשבו לפניו בכל עת אשר הוא רואה את מרדכי וגו' וזהו ויספר וגו' וכל זה איננו וגו' לו' לא על נקמת מרדכי אני עושה כי אם לטעום טעם ועריבות כל גדולתי כי הלא כל הטובה אשר לי נאבד ממני בכל עת אשר אני רואה וגומר כי נמצאו כל המעלות והגדולות בטלים ונהפכים לאבל ומי יעצור כח לסבול דבר כזה לבלתי ההנות מכל מעלותיו ושיעור הדברים אשר כלל בגדולת כאשר סיפר את רוב עושרו וגו' הוא כי הדברים משמחי לב איש הלא המה אחד העושר ב' הבניה ג' הגדולה היותו רם ונשא אשר לא יקנא מאיש כערכו ואיש אשר אלה לו לא ידאג ואם תתרגש לו דאגה מאבד טובה הרבה שלא יערבו לו כל טובותיו אלה וזהו ויספר וכו' לומר הלא כל הדברים המשמחים לבות בני אדם לא יעברו ממני ולמה אעצור כח להיות באלה מרבה דאגה כי הלא העושר כמוס עמדי הון עתק וזהו את רוב עשרו וגם הב' לא נעדר ממני וזהו ואת רוב בניו וגם לא אקנא אם גדול ממני כי איננו גדול במלכות ממני וזהו ואת אשר גדלו המלך על כל השרים וכו' כנ"ל וזהו וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו וא"כ למה אסבול שכל זה איננו שוה לי וגם שיתבטל עצבוני זה אחר י"א חדש במלאת ימי גזרת הרעה ולו היה הדבר פעם או שתים בכל הי"א חדש החרשתי אך הוא בכל עת אשר אני רואה כו' ולבל יאמרו אליו הלא מאז סבלת שלא יכרע ולא ישתחוה והיית מקוה עד יום נקם הוא י"ג לחדש אדר ותתאפק להחריש עד היום ההוא כי אז תעשה בו ובעמו כטוב בעיניך לז"א יושב בשער המלך כלומר זאת רעתי כי מרדכי נגע עד לבי כי אראה אותו יושב בשער המלך כי מתחלה גם שלא יכרע ולא ישתחוה הלא היה קם מלפני אך עתה הוא יושב בשער המלך יושב במקומו ולא קם ולכן כלכל לא אוכל ומפני שלא יבצר ממנו היות הכרה למרדכי עם אסתר עם שלא ידע מה הוא לה ומה גם לרז"ל שבכל יום היה מדבר עמה ושואל על טהרתה ואת שלום אסתר ומה יעשה בה לכן היה מקום יאמרו לו אולי זרוע ואל לו מהמלכה שעל כן ערב לבו לבזות אותך לא כן הוא כי הלא אף לא הביאה אסתר וכו' כ"א אותי לו' גם כי תאהבהו אין ערוך אל אהבתה אותי כי הנה לא הביאה אל המשתה כ"א אותי לבדי כלומר שאם היה חשוב מרדכי לפניה כמוני היה גם הוא קרוא לה עמי אך לא קרא כ"א אותי וע"כ לא אמר והמלכה קראתני אל המשתה אשר עשתה כ"א לא הביאה וכו' כ"א אותי כלומר לי ולא לו ושמא תאמרו כי אולי אין תוכה כברה ומי יודע אם פחים טמנה לי לא יתכן כי הלא גם למחר אני קרוא לה עם המלך ואם רעה בלבבה לא האריכה עד למחר ואחר כן גילה כל תוקף דאגתו באומרו וכל זה אינני שוה וכו' ולהיות שאומרו אף לא הביאה וכו' נאמר כדי לתקן מה שאפשר להשיב לו נגד כוונת אמרתו ע"כ נאמר ויאמר המן באמצע הענין להורות שהיא אמירה כמעט בפני עצמה ואינו גמר הקודם רק כמשיב על האפשרי לסתור הקודם ויתקנהו או יאמר אף לא וכו' למה שכתבנו כי במשתה הראשון לא אכלה אסתר כי היתה בצום נפשה וע"כ היה מקום יאמרו לו הלא המלכה פחים טומנת לך כי הזמינה אותך והיא לא אכלה אך יורה כי יהודית היא ולא תאכל ותשתה חלב זבחי המלך ויין נסכו לזה אמר אף לא הביאה וכו' לומר גם שיח לפקפק בזה הנה מצד אחר יש ראיה כי הלא לא הביאה כ"א אותי יראה שטוב לבה עמדי גם שהוא אל המשתה אשר עשתה כלומר שלא היה לה בו רק עשייה ולא אכילה ואם על זה יש לחוש על שלא אכלה הלא וגם למחר אני קרוא לה ממש שאוכל עמה וז"א לה ולא אמר קראתני עם המלך והוא מאמרנו למעלה כי בראשון אמרה אל המשתה אשר עשיתי לו ובב' אמרה אעשה להם כי בראשון עשתה להמן ויאכל עמו המלך אך הב' שעושה לשניהם תאכל היא עמהם שאינו דרך ארץ לאכול הקרואים לבדם ולא המזמין אותם עמהם:
כל זה אינינו שוה לי נגזר מן ולא שוה לי מאיוב. ורוצה לומר מכל אשר יש לי מעושר וכבוד ומעלה איני נהנה בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך והבן כי פה לאוהביו לא אמ׳ היות סבת כעסו מפני שלא השתחוה לו אשר מהסבה הזאת היתה החימה הראשונה. אבל שתק ממנה לרמוז כי כעסו הגדול עתה מחדש היה על ישיבתו בשער המלך בשטר העבדות ההוא. ובהיות כי מה שקנה עבד קנה רבו. מה לו מהחיים אחרי זה אם יתגלה הדבר כי כל אשר לו יתיחס למרדכי ויהיה לבוז.
וַיְסַפֵּ֨ר לָהֶ֥ם הָמָ֛ן אֶת־כְּב֥וֹד עָשְׁר֭וֹ וְרֹ֣ב בָּנָ֑יו וְאֵת כָּל־אֲשֶׁ֨ר גִּדְּל֤וֹ הַמֶּ֨לֶךְ֨ וְאֵ֣ת אֲשֶׁ֣ר נִשְּׂא֔וֹ עַל־הַשָּׂרִ֭ים וְעַבְדֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ:
and Haman told them about his great wealth and his many sons, and all about how the king had promoted him and advanced him above the officials and the king’s courtiers.
ועל דבר זה בא עמלק, שנאמר (שמות יז ז–ח) ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין ויבא עמלק. ומסיק בילקוט (בשם המכילתא בשלח פר' ו ז) רבי אליעזר אומר אם הוא מספיק לנו כל צרכינו נעבדנו כו', מזה אנו למידין שלא היו בטוחים בה' שיתן להם כל צרכיהם ומסתמא היו עסוקים בעניני רמאות שלא היו יכולים להוציא מהם בדין ועשו עין של מעלה כלא רואה כמ"ש היש ה' בקרבנו אם אין. על כן ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים
וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עלי' ואהרן וחור תמכו בידיו וכו' ויהיה ידיו אמונה עד בא השמש כו' יש להבין מה זה שהיה ידי משה כבדים ומפני מה היה ידי משה כבדים ומה זה שלקחו אבן וישימו תחתיו הלא אהרן וחור תמכו בידיו וגם זה קשה הבנה מה הוא זה שהיה ידיו אמונה מה לשון אמונה היה לכתוב היה ידיו פרושות עד בא השמש ונראה לפרש ע"פ פשוטו דהנה קשה עוד אמאי היה מלחמת עמלק כ"כ חמור יותר ממלחמות מצרים ושאר מלחמת אומת שהיה משה רבינו צריך לעשות פעולת רבות כאלו מה שלא עשה במלחמת פרעה וחילו ומה גם נראה שלפני הש"י היה מלחמת עמלק קשה שהכתיב בתורה מלחמה לה' בעמלק מדר דר וגם מה שאמרו בגמ' וכי ידיו של משה עושת מלחמה או שוברת מלחמה אלא כשהיו ישראל משעבדין את לבם ומסתכלין כלפי מעלה היו נוצחין ואם לאו היו נימוקין צריך הבנה הלא הכל היה ביום אחד ומהיכי תיתא שביום אחד יהיה עת שמסתכלין כלפי מעלה ועת להיפך ח"ו אבל נראה לומר דהנה איתא בזו"הק שמלחמת עמלק היה למעלה ולמטה ע"כ היתה כבידה כ"כ ויראה לפרש הדבר דהנה קליפות עמלק היה לעקור ישראל מאמונה שלימה בה' יתברך ומבלבל מחשבתם באמונת רעות ח"ו כמו שמנינו בזוהר הקדוש שמיד שאמרו ישראל היש ה' בקרבינו אם אין מיד ויבא עמלק הגם שדברי הזו"רק הם עמוק עמוק מאד ע"ש עכ"פ עפ"י פשוטו מרמזים הפסוקים כשבאו ישראל לאיזה ספק בהאמונה אזי בא עמלק לנתק אותם יותר ויותר מאמונת אלהי עולם לגמרי ח"ו וזה ידוע שכוחי של משה רבע"ה להכניס בלב ישראל אמונת אלהי עולם ב"ה וב"ש וזהו שושבינא דמלכא שהיה משתדל בכל כוחו להכניס בלב ישראל אמינת אלהי עולם ברוך הוא וברוך שמו ע"כ כשראה משרע"ה שבא עמלק הרשע ובלבל את ישראל חגר מתניו כנגדו ואמר ליהושע שהוא ילך כנגדו עם אנשים צדיקים בהתגלות והוא אזר מתניו כנגדו להחזיק את ישראל באמינה יתירה וזה פי' כאשר ירים משה את ידו ר"ל כוחו כי יד נקרא כח כידוע מרש"י ותרגום ר"ל כוחו של משה היה להגביר אמונה בלב ישראל כשגבר ידו והחזיקו באמונה וגבר ישראל וכאשר יניח ידו כו' ר"ל כשלא היה יכול לקבוע בלבם שורש האמונה אזי גבר עמלק וזהו שאמרו בגמרא בשעה שהיו משעבדים את לבם לאביהם שבשמים דהיינו בסוד אמונה שלימה וגבר ישראל וכאשר נתבלבל מחשבתם ר"ל שעשתה פעולת עמלק רושם בלבם לבא לספיקות ח"ו אזי וגבר עמלק וזהו וידי משה כבדים ר"ל כוחו של משה היה כבד עליו להחזיקם באמונה ויקחו אבן ור"ל אבן שתיה שהיא אמונת ישראל דהיינו מלכות שמים וישימו תחתיו ותמכו בידיו ר"ל לחזקו שיהיה כח בידיו לשרוש בלב בני ישראל אמונה שלימה וזהו ויהי ידיו אמונה עד בא השמש ר"ל שגבר ידו והתחזק את כל ישראל באמונה שלימה ואז ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב והנה בעו"ה עדיין מרקד בינינו זאת הקליפה של עמלק לבטל מישראל אמונת אלהי עולם בכל דור ודור וזהו מלחמה לה' בעמלק מדר דר שאין השם שלם וכסא שלם עד שיתבררו כל הברורים ויחזיקו ישראל באמונה שלימה בהשי"ת ויהיה ה' אחד שמו אחד ב"ב.
בפסיקתא ג' אל תהיו כסוס כפרד אין הבין וגו' אלא יהי' בכס בינה כשתכנסו לארץ לא תתעב אדומי למה כי אחיך הוא בין טוב ובין רע אחיך הוא, וכן לא תתעב מצרי וכו' אבל עמלק זכור את אשר עשה לך עמלק, ביאור הדברים שידוע בספה"ק שעמלק הוא דעת דקליפה ומבטל את דעת דקדושה המבדיל בין דבר לדבר כענין משה"כ בדעתו תהומות נבקעו, וזהו שבא עמלק קודם מ"ת שכוונתו היתה להפריע את הדעת של תורה מהתפשט בארץ, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד שמבלי שנצחו את עמלק מקודם לא הי' אפשר להיות מ"ת, שקליפת עמלק היתה מטלת ספק ופגם אף במקום שנראה התגלות אלקית ובודאי הי' מוצא תירוץ על הקולות וברקים וקול השופר ועצם הדברות לתרץ את הכל כי אין קץ לשקרתו והטעאתו, אבל כשנצחו את עמלק אף שנשאר ממנו לדורות מ"מ הוא בגדר הגבול, ושוב הי' יכול להיות מ"ת עכ"ד, ונראה דכן הוא בענין ביאתן של ישראל לארץ וכמ"ש בס' צרור המור דה"ט שנכתב פ' זכור קודם כי תבוא אל הארץ להורות שעמלק הוא המתנגד לביאתן של ישראל לארץ עכ"ד, ואפשר לומר כי ענין ארץ ישראל הוא המבדיל בין חלקו של כל אחד ואחד ומשום כח הדעת שבה להבדיל בין דבר לדבר, וכמ"ש לדעת בארץ דרכך, וע"כ כשנכנסו ישראל לארץ הי' גמר הסתלקות כח עמלק דעת דקליפה, וע"כ עיקר מצות מחיית עמלק חל רק אחר שנכבשה הארץ, כמ"ש והי' בהניח וגו', כי עד אז עדיין הי' שורשו דעת דקליפה עודנה במציאות, וזה הי' המונע מלמחות את שמו כמו בימי יהושע שלא הרג את כולם עפ"י הדיבור, וע"כ נמי כשנכנסו ישראל לארץ ונסתלק דעת דקליפה והאיר את דעת דקדושה ע"כ אז חל עליהם להבחין בדעתם דעת דקדושה בין דבר לדבר לא תתעב אדומי לא תתעב מצרי, אף שמצד סברא הפשוטה הי' נראה לתעבם מ"מ לפי דעת דקדושה אינו כן, ולהיפוך עמלק אף שכמה אומות עשו אתנו יותר רע ואכזריות יוצאין מגדר אנושי, מ"מ גרע עונש עמלק מהם עד שלפי דעת דקדושה זכור את אשר עשה לך עמלק:
אכן במה ששמע כל אשר וגו' הצדיק כי הוציא. ותמצא כי רבותינו ז''ל נחלקו (זבחים קט''ז.) באיזה מהשמועות נרגש מהם אמרו קריעת ים סוף ומהם אמרו מלחמת עמלק, וזה מתאים לדברינו. ולדברי האומר מלחמת עמלק ממה שסמך לו וישמע, זה יגיד כי לא הספיק לו כל מה ששמע מהנפלאות כי יתלה שהסובב הוא פחזותו של פרעה שהתרים כנגד שלוחו של מקום לא לצורך הצלת ישראל כי לא היה ה' טורח כל כך בשבילם וכפי זה אין בטחון לישראל מעמים אשר יקומו עליהם לזה אמר הכתוב ששמע מלחמת עמלק, וכבר הפליאו רבותינו ז''ל (מכילתא) לומר מה עצמה המלחמה הארורה. ונראה לפרש לדרך זה אומרו כי הוציא פירוש לצד ששמע כל אשר עשה ובכלל זה מלחמת עמלק בזה הצדיק כי כל המופתים לא היו אלא למעלה ולחיבת ישראל להוציאם ובשבילם עשה כל אשר עשה ושמיעת עמלק יגיד:
Hearing about "all that G'd had done" enabled Yitro to believe the rumours he had heard. Our sages in Zevachim 116 disagree as to which of the various miracles Yitro heard about had impressed him the most. Some felt that it was the splitting of the Sea of Reeds; others said it was the defeat of Amalek. This whole argument is parallel to our own perception. According to the rabbis who hold that Yitro was most impressed by the fact that the Israelites defeated Amalek it makes sense that Yitro and his pilgrimage is related in the Torah immediately after the story of how the Israelites defeated Amalek. Yitro had reasoned that though G'd had exacted retribution from Pharaoh who had proved inordinately disobedient to G'd, this did not prove that what G'd had done was for the sake of the Israelites. The Israelites had simply become the beneficiaries of Pharaoh and the Egyptians being punished. Yitro thought that if he had been correct in his assessment the Exodus of the Israelites did not mean that they would be able to maintain themselves as a nation in competition with all the other nations. When G'd saved the Israelites from the attack by Amalek, Yitro realised that they were indeed G'd's chosen people, that what had occurred was the beginning of a new world order.