ויקרא האדם שם אשתו חוה. בראשונ' כשראה אותה עצם מעצמיו ובשר מבשרו גזר עליה האפשרות להשתתף בשלמות האנושי כאחד האדם וקרא אותה אשה. ח אמנם אחר שראה מה שנמשך לו בחברתה מהרע והקללה חזר ונקבה בשם אחר המור' על הנקביות לבד והיא חוה כמו שפירש ואמר כי היא הית' אם כל חי כלומר שאין עקר כוונתה באשר היא אשתו רק להשאיר המין כשאר הב"ח אבל בעניני השלמתם הכל מוטל עליו לבדו. והנה בשני השמות האלה נתבאר שכבר יש לאשה שני תכליות. האחד מה שיור' עליו שם אשה כי מאיש לוקחה זאת וכמוהו תוכל להבין ולהשכיל בדברי שכל וחסידות כמו שעשו האמהות וכמה צדקניות ונביאות וכאשר יור' פשט פרשת אשת חיל מי ימצא כמו שיבא שער כ"ב ב"ה. והשני ענין ההולדה והיות' כלי אליה ומוטבעת אל הלידה וגדול הבנים כאשר יורה עליה שם חוה כאשר היא הית' אם כל חי. והנה תהי' האשה כאשר לא תלד לסבה מהסבות מנועה מהתכלית הקטן ההיא אל מציאותה ותשאר להרע או להיטיב כמו האיש אשר לא יוליד כי בהשלים עצמו באותו התכלית המיניי המשותף להם נאמר ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש ונאמר ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות (ישעי' נ"ו) כי ודאי עקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים ע"כ חרה אף יעקב ברחל כשאמר' הבה לי בנים כו' (בראשית ל') לגעור בה ולהשכיל' בזה הענין הנכבד והיא שהיא אינה מתה לפי התכלית המשותף באשר מנע ממנה פרי בטן כמו שיהי' בו הענין גם כן אם לא יוליד.
יצחק בן משה עראמה היה ראש ישיבה, פרשן תלמוד, דרשן ופרשן בעל נטייה לדרש, שחי בספרד. כיהן כראש ישיבה בזמורה ובעקבות זאת כיהן כרב הראשי של טרגונה. מאוחר יותר, שימש כרב הראשי בערים אחרות. כשהיהודים גורשו מספרד ב-1492, עבר עם בנו, מאיר, לפורטוגל, ומשם לדרום איטליה.
למדו תורה: מנלן דכתיב (דברים יא, יט) ולמדתם אותם את בניכם והיכא דלא אגמריה אבוה מיחייב איהו למיגמר נפשיה דכתיב ולמדתם איהי מנלן דלא מיחייבא דכתיב ולימדתם ולמדתם כל שמצווה ללמוד מצווה ללמד וכל שאינו מצווה ללמוד אינו מצווה ללמד ואיהי מנלן דלא מיחייבה למילף נפשה דכתיב ולימדתם ולמדתם כל שאחרים מצווין ללמדו מצווה ללמד את עצמו וכל שאין אחרים מצווין ללמדו אין מצווה ללמד את עצמו ומנין שאין אחרים מצווין ללמדה דאמר קרא ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם ת"ר הוא ללמוד ובנו ללמוד הוא קודם לבנו ר' יהודה אומר אם בנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו בנו קודמו כי הא דרב יעקב בריה דרב אחא בר יעקב שדריה אבוה לקמיה דאביי כי אתא חזייה דלא הוה מיחדדין שמעתיה א"ל אנא עדיפא מינך תוב את דאיזיל אנא
תנו רבנן [שנו חכמים]: הוא האב צריך ללמוד ובנו צריך ללמוד ואין בידם כדי זה וזה — הוא קודם לבנו. ר' יהודה אומר: אם בנו זריז (מהיר הבנה) וממולח (חריף) ותלמודו מתקיים בידו (יש לו כושר זכרון) — בנו קודמו. וכך מסופר: כי הא [כמו מעשה זה] שרב יעקב בריה [בנו] של רב אחא בר יעקב שדריה אבוה לקמיה [שלח אותו אביו לפני] אביי ללמוד. כי אתא חזייה [כאשר בא הבן לביתו ראה אותו] אביו שלא הוה מיחדדין שמעתיה [היו שמועותיו מחודדות], שלא היה חריף ובקי מספיק. אמר ליה [לו]: אנא עדיפא מינך [אני עדיף ממך] ללכת ללמוד, משום כך תוב את, דאיזיל אנא [שב אתה ותטפל בצרכי הבית כדי שאלך אני ללמוד].
(ה) אֵלּוּ מְלָאכוֹת שֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה לְבַעְלָהּ, טוֹחֶנֶת, וְאוֹפָה, וּמְכַבֶּסֶת, מְבַשֶּׁלֶת, וּמֵנִיקָה אֶת בְּנָהּ, מַצַּעַת לוֹ הַמִּטָּה, וְעוֹשָׂה בַצֶּמֶר. הִכְנִיסָה לוֹ שִׁפְחָה אַחַת, לֹא טוֹחֶנֶת, וְלֹא אוֹפָה וְלֹא מְכַבֶּסֶת. שְׁתַּיִם, אֵינָהּ מְבַשֶּׁלֶת וְאֵינָהּ מֵנִיקָה אֶת בְּנָהּ. שָׁלֹשׁ, אֵינָהּ מַצַּעַת לוֹ הַמִּטָּה וְאֵינָהּ עוֹשָׂה בַצֶּמֶר. אַרְבָּעָה, יוֹשֶׁבֶת בַּקַּתֶּדְרָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֲפִלּוּ הִכְנִיסָה לוֹ מֵאָה שְׁפָחוֹת, כּוֹפָהּ לַעֲשׂוֹת בַּצֶּמֶר, שֶׁהַבַּטָּלָה מְבִיאָה לִידֵי זִמָּה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִלַּעֲשׂוֹת מְלָאכָה, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּתָהּ, שֶׁהַבַּטָּלָה מְבִיאָה לִידֵי שִׁעֲמוּם:
(5) These are the [kinds of] work which the woman [is obligated to] do for her husband. She grinds, and bakes, and washes [clothes]. She cooks, and nurses her child. She makes his bed, and work with wool. If she brought in one maidservant [from her father's home], she does not [need to] grind, bake, or wash. [If she brought him] two [maidservants], she does not [need to] cook nor nurse her child. Three, she does not [need to] make his bed nor work with wool. Four, she may sit in an easy chair. Rabbi Eliezer says, "Even if she brought him a hundred maidservants, he may force her to work with wool, as idleness leads to licentiousness." Rabbi Shimon ben Gamliel says, "Similarly, one who, by vow, interdicts his wife from doing work, he must divorce her and pay [the amount of] her ketubah [monetary settlement payable to a woman upon divorce or the death of her husband], because idleness leads to dull-mindedness."
מלאכות שהאשה עושה לבעלה שבעה גופי מלאכה מנו ושאר לא הוצרכו לימנות. כופה לעשות לבנו ולבתה לאחיו ולאחיה ולהטיל לפני בהמתו מקום שלא נהגו א' מכל אלו אינו יכול לכופה ר' יהודה אומר אף אין כופה לעשות פשתן מפני שמסריח את הפה ומשרביט את השפתים
