Sefer Yeshayahu is an oft-cited source for visions of the Moshiach. But the mefarshim argue as to how to understand Yeshayahu's words and their meanings.
(א) הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר חָזָ֔ה יְשַֽׁעְיָ֖הוּ בֶּן־אָמ֑וֹץ עַל־יְהוּדָ֖ה וִירוּשָׁלִָֽם׃ (ב) וְהָיָ֣ה ׀ בְּאַחֲרִ֣ית הַיָּמִ֗ים נָכ֨וֹן יִֽהְיֶ֜ה הַ֤ר בֵּית־ה' בְּרֹ֣אשׁ הֶהָרִ֔ים וְנִשָּׂ֖א מִגְּבָע֑וֹת וְנָהֲר֥וּ אֵלָ֖יו כָּל־הַגּוֹיִֽם׃ (ג) וְֽהָלְכ֞וּ עַמִּ֣ים רַבִּ֗ים וְאָמְרוּ֙ לְכ֣וּ ׀ וְנַעֲלֶ֣ה אֶל־הַר־ה' אֶל־בֵּית֙ אֱלֹקֵ֣י יַעֲקֹ֔ב וְיֹרֵ֙נוּ֙ מִדְּרָכָ֔יו וְנֵלְכָ֖ה בְּאֹרְחֹתָ֑יו כִּ֤י מִצִּיּוֹן֙ תֵּצֵ֣א תוֹרָ֔ה וּדְבַר־ה' מִירוּשָׁלִָֽם׃ (ד) וְשָׁפַט֙ בֵּ֣ין הַגּוֹיִ֔ם וְהוֹכִ֖יחַ לְעַמִּ֣ים רַבִּ֑ים וְכִתְּת֨וּ חַרְבוֹתָ֜ם לְאִתִּ֗ים וַחֲנִיתֽוֹתֵיהֶם֙ לְמַזְמֵר֔וֹת לֹא־יִשָּׂ֨א ג֤וֹי אֶל־גּוֹי֙ חֶ֔רֶב וְלֹא־יִלְמְד֥וּ ע֖וֹד מִלְחָמָֽה׃ (פ) (ה) בֵּ֖ית יַעֲקֹ֑ב לְכ֥וּ וְנֵלְכָ֖ה בְּא֥וֹר ה'׃
(1) The word that Isaiah son of Amoz prophesied concerning Judah and Jerusalem. (2) In the days to come, The Mount of the LORD’s House Shall stand firm above the mountains And tower above the hills; And all the nations Shall gaze on it with joy. (3) And the many peoples shall go and say: “Come, Let us go up to the Mount of the LORD, To the House of the God of Jacob; That He may instruct us in His ways, And that we may walk in His paths.” For instruction shall come forth from Zion, The word of the LORD from Jerusalem. (4) Thus He will judge among the nations And arbitrate for the many peoples, And they shall beat their swords into plowshares And their spears into pruning hooks: Nation shall not take up Sword against nation; They shall never again know war. (5) O House of Jacob! Come, let us walk By the light of the LORD.
(א) וְיָצָ֥א חֹ֖טֶר מִגֵּ֣זַע יִשָׁ֑י וְנֵ֖צֶר מִשָּׁרָשָׁ֥יו יִפְרֶֽה׃ (ב) וְנָחָ֥ה עָלָ֖יו ר֣וּחַ ה' ר֧וּחַ חָכְמָ֣ה וּבִינָ֗ה ר֤וּחַ עֵצָה֙ וּגְבוּרָ֔ה ר֥וּחַ דַּ֖עַת וְיִרְאַ֥ת ה'׃ (ג) וַהֲרִיח֖וֹ בְּיִרְאַ֣ת ה' וְלֹֽא־לְמַרְאֵ֤ה עֵינָיו֙ יִשְׁפּ֔וֹט וְלֹֽא־לְמִשְׁמַ֥ע אָזְנָ֖יו יוֹכִֽיחַ׃ (ד) וְשָׁפַ֤ט בְּצֶ֙דֶק֙ דַּלִּ֔ים וְהוֹכִ֥יחַ בְּמִישׁ֖וֹר לְעַנְוֵי־אָ֑רֶץ וְהִֽכָּה־אֶ֙רֶץ֙ בְּשֵׁ֣בֶט פִּ֔יו וּבְר֥וּחַ שְׂפָתָ֖יו יָמִ֥ית רָשָֽׁע׃ (ה) וְהָ֥יָה צֶ֖דֶק אֵז֣וֹר מָתְנָ֑יו וְהָאֱמוּנָ֖ה אֵז֥וֹר חֲלָצָֽיו׃ (ו) וְגָ֤ר זְאֵב֙ עִם־כֶּ֔בֶשׂ וְנָמֵ֖ר עִם־גְּדִ֣י יִרְבָּ֑ץ וְעֵ֨גֶל וּכְפִ֤יר וּמְרִיא֙ יַחְדָּ֔ו וְנַ֥עַר קָטֹ֖ן נֹהֵ֥ג בָּֽם׃ (ז) וּפָרָ֤ה וָדֹב֙ תִּרְעֶ֔ינָה יַחְדָּ֖ו יִרְבְּצ֣וּ יַלְדֵיהֶ֑ן וְאַרְיֵ֖ה כַּבָּקָ֥ר יֹֽאכַל־תֶּֽבֶן׃ (ח) וְשִֽׁעֲשַׁ֥ע יוֹנֵ֖ק עַל־חֻ֣ר פָּ֑תֶן וְעַל֙ מְאוּרַ֣ת צִפְעוֹנִ֔י גָּמ֖וּל יָד֥וֹ הָדָֽה׃ (ט) לֹֽא־יָרֵ֥עוּ וְלֹֽא־יַשְׁחִ֖יתוּ בְּכָל־הַ֣ר קָדְשִׁ֑י כִּֽי־מָלְאָ֣ה הָאָ֗רֶץ דֵּעָה֙ אֶת־ה' כַּמַּ֖יִם לַיָּ֥ם מְכַסִּֽים׃ (פ) (י) וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא שֹׁ֣רֶשׁ יִשַׁ֗י אֲשֶׁ֤ר עֹמֵד֙ לְנֵ֣ס עַמִּ֔ים אֵלָ֖יו גּוֹיִ֣ם יִדְרֹ֑שׁוּ וְהָיְתָ֥ה מְנֻחָת֖וֹ כָּבֽוֹד׃ (פ) (יא) וְהָיָ֣ה ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יוֹסִ֨יף אדושם ׀ שֵׁנִית֙ יָד֔וֹ לִקְנ֖וֹת אֶת־שְׁאָ֣ר עַמּ֑וֹ אֲשֶׁ֣ר יִשָּׁאֵר֩ מֵאַשּׁ֨וּר וּמִמִּצְרַ֜יִם וּמִפַּתְר֣וֹס וּמִכּ֗וּשׁ וּמֵעֵילָ֤ם וּמִשִּׁנְעָר֙ וּמֵ֣חֲמָ֔ת וּמֵאִיֵּ֖י הַיָּֽם׃ (יב) וְנָשָׂ֥א נֵס֙ לַגּוֹיִ֔ם וְאָסַ֖ף נִדְחֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּנְפֻצ֤וֹת יְהוּדָה֙ יְקַבֵּ֔ץ מֵאַרְבַּ֖ע כַּנְפ֥וֹת הָאָֽרֶץ׃ (יג) וְסָ֙רָה֙ קִנְאַ֣ת אֶפְרַ֔יִם וְצֹרְרֵ֥י יְהוּדָ֖ה יִכָּרֵ֑תוּ אֶפְרַ֙יִם֙ לֹֽא־יְקַנֵּ֣א אֶת־יְהוּדָ֔ה וִֽיהוּדָ֖ה לֹֽא־יָצֹ֥ר אֶת־אֶפְרָֽיִם׃ (יד) וְעָפ֨וּ בְכָתֵ֤ף פְּלִשְׁתִּים֙ יָ֔מָּה יַחְדָּ֖ו יָבֹ֣זּוּ אֶת־בְּנֵי־קֶ֑דֶם אֱד֤וֹם וּמוֹאָב֙ מִשְׁל֣וֹח יָדָ֔ם וּבְנֵ֥י עַמּ֖וֹן מִשְׁמַעְתָּֽם׃ (טו) וְהֶחֱרִ֣ים ה' אֵ֚ת לְשׁ֣וֹן יָם־מִצְרַ֔יִם וְהֵנִ֥יף יָד֛וֹ עַל־הַנָּהָ֖ר בַּעְיָ֣ם רוּח֑וֹ וְהִכָּ֙הוּ֙ לְשִׁבְעָ֣ה נְחָלִ֔ים וְהִדְרִ֖יךְ בַּנְּעָלִֽים׃ (טז) וְהָיְתָ֣ה מְסִלָּ֔ה לִשְׁאָ֣ר עַמּ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יִשָּׁאֵ֖ר מֵֽאַשּׁ֑וּר כַּאֲשֶׁ֤ר הָֽיְתָה֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל בְּי֥וֹם עֲלֹת֖וֹ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
(1) But a shoot shall grow out of the stump of Jesse, A twig shall sprout from his stock. (2) The spirit of the LORD shall alight upon him: A spirit of wisdom and insight, A spirit of counsel and valor, A spirit of devotion and reverence for the LORD. (3) He shall sense the truth by his reverence for the LORD: He shall not judge by what his eyes behold, Nor decide by what his ears perceive. (4) Thus he shall judge the poor with equity And decide with justice for the lowly of the land. He shall strike down a land with the rod of his mouth And slay the wicked with the breath of his lips. (5) Justice shall be the girdle of his loins, And faithfulness the girdle of his waist. (6) The wolf shall dwell with the lamb, The leopard lie down with the kid; The calf, the beast of prey, and the fatling together, With a little boy to herd them. (7) The cow and the bear shall graze, Their young shall lie down together; And the lion, like the ox, shall eat straw. (8) A babe shall play Over a viper’s hole, And an infant pass his hand Over an adder’s den. (9) In all of My sacred mount Nothing evil or vile shall be done; For the land shall be filled with devotion to the LORD As water covers the sea. (10) In that day, The stock of Jesse that has remained standing Shall become a standard to peoples— Nations shall seek his counsel And his abode shall be honored. (11) In that day, my Lord will apply His hand again to redeeming the other part of His people from Assyria—as also from Egypt, Pathros, Nubia, Elam, Shinar, Hamath, and the coastlands. (12) He will hold up a signal to the nations And assemble the banished of Israel, And gather the dispersed of Judah From the four corners of the earth. (13) Then Ephraim’s envy shall cease And Judah’s harassment shall end; Ephraim shall not envy Judah, And Judah shall not harass Ephraim. (14) They shall pounce on the back of Philistia to the west, And together plunder the peoples of the east; Edom and Moab shall be subject to them And the children of Ammon shall obey them. (15) The LORD will dry up the tongue of the Egyptian sea.—He will raise His hand over the Euphrates with the might of His wind and break it into seven wadis, so that it can be trodden dry-shod. (16) Thus there shall be a highway for the other part of His people out of Assyria, such as there was for Israel when it left the land of Egypt.
(יז) כִּֽי־הִנְנִ֥י בוֹרֵ֛א שָׁמַ֥יִם חֲדָשִׁ֖ים וָאָ֣רֶץ חֲדָשָׁ֑ה וְלֹ֤א תִזָּכַ֙רְנָה֙ הָרִ֣אשֹׁנ֔וֹת וְלֹ֥א תַעֲלֶ֖ינָה עַל־לֵֽב׃ (יח) כִּֽי־אִם־שִׂ֤ישׂוּ וְגִ֙ילוּ֙ עֲדֵי־עַ֔ד אֲשֶׁ֖ר אֲנִ֣י בוֹרֵ֑א כִּי֩ הִנְנִ֨י בוֹרֵ֧א אֶת־יְרוּשָׁלִַ֛ם גִּילָ֖ה וְעַמָּ֥הּ מָשֽׂוֹשׂ׃ (יט) וְגַלְתִּ֥י בִירוּשָׁלִַ֖ם וְשַׂשְׂתִּ֣י בְעַמִּ֑י וְלֹֽא־יִשָּׁמַ֥ע בָּהּ֙ ע֔וֹד ק֥וֹל בְּכִ֖י וְק֥וֹל זְעָקָֽה׃ (כ) לֹא־יִֽהְיֶ֨ה מִשָּׁ֜ם ע֗וֹד ע֤וּל יָמִים֙ וְזָקֵ֔ן אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְמַלֵּ֖א אֶת־יָמָ֑יו כִּ֣י הַנַּ֗עַר בֶּן־מֵאָ֤ה שָׁנָה֙ יָמ֔וּת וְהַ֣חוֹטֶ֔א בֶּן־מֵאָ֥ה שָׁנָ֖ה יְקֻלָּֽל׃ (כא) וּבָנ֥וּ בָתִּ֖ים וְיָשָׁ֑בוּ וְנָטְע֣וּ כְרָמִ֔ים וְאָכְל֖וּ פִּרְיָֽם׃ (כב) לֹ֤א יִבְנוּ֙ וְאַחֵ֣ר יֵשֵׁ֔ב לֹ֥א יִטְּע֖וּ וְאַחֵ֣ר יֹאכֵ֑ל כִּֽי־כִימֵ֤י הָעֵץ֙ יְמֵ֣י עַמִּ֔י וּמַעֲשֵׂ֥ה יְדֵיהֶ֖ם יְבַלּ֥וּ בְחִירָֽי׃ (כג) לֹ֤א יִֽיגְעוּ֙ לָרִ֔יק וְלֹ֥א יֵלְד֖וּ לַבֶּהָלָ֑ה כִּ֣י זֶ֜רַע בְּרוּכֵ֤י ה' הֵ֔מָּה וְצֶאֱצָאֵיהֶ֖ם אִתָּֽם׃ (כד) וְהָיָ֥ה טֶֽרֶם־יִקְרָ֖אוּ וַאֲנִ֣י אֶעֱנֶ֑ה ע֛וֹד הֵ֥ם מְדַבְּרִ֖ים וַאֲנִ֥י אֶשְׁמָֽע׃ (כה) זְאֵ֨ב וְטָלֶ֜ה יִרְע֣וּ כְאֶחָ֗ד וְאַרְיֵה֙ כַּבָּקָ֣ר יֹֽאכַל־תֶּ֔בֶן וְנָחָ֖שׁ עָפָ֣ר לַחְמ֑וֹ לֹֽא־יָרֵ֧עוּ וְלֹֽא־יַשְׁחִ֛יתוּ בְּכָל־הַ֥ר קָדְשִׁ֖י אָמַ֥ר ה'׃ (ס)
(17) For behold! I am creating A new heaven and a new earth; The former things shall not be remembered, They shall never come to mind. (18) Be glad, then, and rejoice forever In what I am creating. For I shall create Jerusalem as a joy, And her people as a delight; (19) And I will rejoice in Jerusalem And delight in her people. Never again shall be heard there The sounds of weeping and wailing. (20) No more shall there be an infant or graybeard Who does not live out his days. He who dies at a hundred years Shall be reckoned a youth, And he who fails to reach a hundred Shall be reckoned accursed. (21) They shall build houses and dwell in them, They shall plant vineyards and enjoy their fruit. (22) They shall not build for others to dwell in, Or plant for others to enjoy. For the days of My people shall be As long as the days of a tree, My chosen ones shall outlive The work of their hands. (23) They shall not toil to no purpose; They shall not bear children for terror, But they shall be a people blessed by the LORD, And their offspring shall remain with them. (24) Before they pray, I will answer; While they are still speaking, I will respond. (25) The wolf and the lamb shall graze together, And the lion shall eat straw like the ox, And the serpent’s food shall be earth. In all My sacred mount Nothing evil or vile shall be done —said the LORD.
(א) ר֛וּחַ אדושם ה' עָלָ֑י יַ֡עַן מָשַׁח֩ ה' אֹתִ֜י לְבַשֵּׂ֣ר עֲנָוִ֗ים שְׁלָחַ֙נִי֙ לַחֲבֹ֣שׁ לְנִשְׁבְּרֵי־לֵ֔ב לִקְרֹ֤א לִשְׁבוּיִם֙ דְּר֔וֹר וְלַאֲסוּרִ֖ים פְּקַח־קֽוֹחַ׃ (ב) לִקְרֹ֤א שְׁנַת־רָצוֹן֙ לַֽה' וְי֥וֹם נָקָ֖ם לֵאלֹקֵ֑ינוּ לְנַחֵ֖ם כָּל־אֲבֵלִֽים׃ (ג) לָשׂ֣וּם ׀ לַאֲבֵלֵ֣י צִיּ֗וֹן לָתֵת֩ לָהֶ֨ם פְּאֵ֜ר תַּ֣חַת אֵ֗פֶר שֶׁ֤מֶן שָׂשׂוֹן֙ תַּ֣חַת אֵ֔בֶל מַעֲטֵ֣ה תְהִלָּ֔ה תַּ֖חַת ר֣וּחַ כֵּהָ֑ה וְקֹרָ֤א לָהֶם֙ אֵילֵ֣י הַצֶּ֔דֶק מַטַּ֥ע ה' לְהִתְפָּאֵֽר׃ (ד) וּבָנוּ֙ חָרְב֣וֹת עוֹלָ֔ם שֹׁמְמ֥וֹת רִֽאשֹׁנִ֖ים יְקוֹמֵ֑מוּ וְחִדְּשׁוּ֙ עָ֣רֵי חֹ֔רֶב שֹׁמְמ֖וֹת דּ֥וֹר וָדֽוֹר׃ (ה) וְעָמְד֣וּ זָרִ֔ים וְרָע֖וּ צֹאנְכֶ֑ם וּבְנֵ֣י נֵכָ֔ר אִכָּרֵיכֶ֖ם וְכֹרְמֵיכֶֽם׃
(1) The spirit of the Lord GOD is upon me, Because the LORD has anointed me; He has sent me as a herald of joy to the humble, To bind up the wounded of heart, To proclaim release to the captives, Liberation to the imprisoned; (2) To proclaim a year of the LORD’s favor And a day of vindication by our God; To comfort all who mourn— (3) To provide for the mourners in Zion— To give them a turban instead of ashes, The festive ointment instead of mourning, A garment of splendor instead of a drooping spirit. They shall be called terebinths of victory, Planted by the LORD for His glory. (4) And they shall build the ancient ruins, Raise up the desolations of old, And renew the ruined cities, The desolations of many ages. (5) Strangers shall stand and pasture your flocks, Aliens shall be your plowmen and vine-trimmers;
רב סעדיה גאון - ספר האמונות והדעות מאמר ח
אבל (ירחמך הא-ל) הדבר אשר נאמין, שהוא שם לשעבודנו ב' זמנים, אחד מהם זמן התשובה, והב' זמן הקץ. ואי זה בהם שיקדים תתחייב בו הגאולה, ואם תשלם תשובתנו אין מביטין אל הקץ, אבל יהיה כמו שאמר הכתוב בתורה (שם ל' א - י) והיה כי יבאו אליך כל הדברים האלה הברכה והקללה ושבת עד ה'' אלקיך ושמעת בקולו ושב ה'' אלקיך וגו', ושאר הי' פסוקים. ואם תקצר תשובתנו, נעמוד עד השלמת הקץ, ויהיה קצתנו ענושי' וקצתנו מנוסי', כאשר הוא ידוע בכל רעה שתבא בכלל בכל חלקי הזמן, ברעב והחרב והדבר, שיהיו קצת בני אדם ענושים בהם, וקצתם מנוסים, עד שהמבול לא נמלט שלא היה בו עוללים וטף מנוסים ונשכרים, וכמו שאין אצלי ספק שאבותינו במצרים היו בהם צדיקים רבים ועמדו בנסיון עד שנשלם הקץ ההוא. על כן אל יאמר לנו אומר אלו היו בכם צדיקים היתה באה לכם הגאולה, כי הנה משה ואהרן ומרים עמדו בשעבוד יותר משמנים שנה עד שנשלם הקץ, וכמוהם מהצדיקים. ...
וכיון שפרשתי הקצים האלו ובארתים, אומר עתה, כבר ידענו שאם לא תשלם תשובתנו נעמוד עד השלמת הקץ, ואם ישלם הקץ קודם שנשוב לא יתכן שתהיה הישועה ואנחנו חוטאים, שהוא הגלנו מפני חטאינו, וכאשר ארך גלותינו ולא שבנו, ישיבנו קודם שנתקן? יהיה זה בשוא. אבל קדמוננו ז"ל קבלו, שתקראנה אותנו צרות רבות ורעות, שנבחר בעבורם התשובה, ונהיה ראויים להגאל. והוא מה שאמרו, אם ישראל עושין תשובה נגאלין, ואם לאו, הקדוש ברוך הוא מעמיד עליהם מלך, שגזרותיו קשות כהמן, והם עושין תשובה ונגאלין. ואמרו שסבת זה, עמידת איש מבני יוסף בהר הגליל, ויתקבצו אליו אנשים מבני עמנו, וילך אל בית המקדש אחר שיהיה ברשות אדום, ויעמוד שם עמם זמן, ואחר כן יעלה עליהם מלך ששמו ארמילוס, וילחם בה וילכוד העיר ויהרג וישבה ויענה, ויהיה האיש אשר משבט יוסף, בכלל ההרוגים, ויהיו עמנו בצרות גדולות, והקשה שבצרות הפסד ענינם עם כל המלכיות והתבאשם בם, עד שיגרשום אל המדברות, עד אשר ירעבו ויצמאו. ומחוזק הצרות המוצאות, יצאו רבים מהם מתורתם, וישארו הנשארים המתבררים המזוקקים, ואז יראה להם אליהו ותבא הגאולה
... ואומר אחרי זה, כי על שני הענינים יחד, ר"ל אם לא נחזור בתשובה ויהיו המאורעים של בן יוסף, ואם נחזור בתשובה ולא יהיו, יראה לנו משיח בן דוד פתאום. ואם יהיה משיח בן יוסף קודם לו, יהיה כשליח לו וכמתקן האומה וכמסקל הדרך, כמ"ש (מלאכי ג' א') הנני שולח מלאכי ופנה דרך לפני, וכמצרף באש לבעלי החטאים הגדולים, וכמכבס בבורית לבעלי החטאים הקלים, כמו שאמר אחריו (שם ב') ומי מכלכל את יום בואו ומי העומד בהראותו כי הוא כאש מצרף וכבורית מכבסים. ואם לא יבא, ויבא בן דוד פתאום, כמ"ש (שם א') ופתאום יבא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים, ויביא עמו עם עד אשר יגיע אל ירושלים. ואם תהיה ביד ארמילום, יהרוג אותו ויתפשנה. והוא מה שאמר (יחזקאל כ"ה י"ד) ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל. ואם תהיה ביד זולתו, יהיה גם כן מאדום. וכיון שלא בא בן יוסף, יפגעו מבן דוד מה שיאמץ לבם וירפא שברם ויגביה נפשם, כמ"ש (ישעיה ס"א א' ב') רוח ד' אלקים עלי יען משח ד' אותי לבשר ענוים שלחני לחבוש לנשברי לב לקרא לשבוים דרור וגו' לקרא שנת רצון לד'. ופירש הנה מיני הגמול מהגדולה והכבוד והתפארת, באמרו אחריו (שם ג') לשום לאבילי ציון לתת להם פאר תחת אפר. ויושיבו הארץ וישכנו בה, כמו שאמר אחריו (שם ד') ובנו ממך חרבות עולם. אז ישמעו אנשי גוג את שמע בן דוד ועמו, וטוב ארצם ורוב הונם, ושהם יושבים לבטח בלי מבצר ובלי חומה והדומה לזה, יעלה בלבבם לתפשה, כמו שאמר בגוג (יחזקאל ל"ח י"א) ואמרת אעלה על ארץ פרזות אבא השוקטים יושבי לבטח כלם יושבים באין חומה ובריח ודלתים אין להם. ויקבוץ אליו עם רב מאומות רבות, ויעבור בארצות רבות עד שיגיע אליהם, כמו שאמר (שם ט"ו) ובאת ממקומך מירכתי צפון אתה ועמים רבים אתך. ויהיו הנקבצים אליו שני מינים, האחד מהם רשעים גדולים מתמכרים למות, והשני עם מתקנים להכנס בתורת ישראל. והמומתים הם אשר אמר בם (יואל ד' ב') וקבצתי את כל הגוים והורדתים אל עמק יהושפט, ואמר עוד (שם ט - יד) קראו זאת בגוים קדשו מלחמה וגו', כוחו אתיכם להרבות וגו', עושו ובואו כל הגוים וגו', יעורו ויעלו הגוים וגו', שלחו מגל כי בשל קציר וגו', המונים המונים בעמק החרוץ. והמתקנים הם אשר אמר בהם (צפניה ג' ט') כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ד' וגו'.
אבל (ירחמך הא-ל) הדבר אשר נאמין, שהוא שם לשעבודנו ב' זמנים, אחד מהם זמן התשובה, והב' זמן הקץ. ואי זה בהם שיקדים תתחייב בו הגאולה, ואם תשלם תשובתנו אין מביטין אל הקץ, אבל יהיה כמו שאמר הכתוב בתורה (שם ל' א - י) והיה כי יבאו אליך כל הדברים האלה הברכה והקללה ושבת עד ה'' אלקיך ושמעת בקולו ושב ה'' אלקיך וגו', ושאר הי' פסוקים. ואם תקצר תשובתנו, נעמוד עד השלמת הקץ, ויהיה קצתנו ענושי' וקצתנו מנוסי', כאשר הוא ידוע בכל רעה שתבא בכלל בכל חלקי הזמן, ברעב והחרב והדבר, שיהיו קצת בני אדם ענושים בהם, וקצתם מנוסים, עד שהמבול לא נמלט שלא היה בו עוללים וטף מנוסים ונשכרים, וכמו שאין אצלי ספק שאבותינו במצרים היו בהם צדיקים רבים ועמדו בנסיון עד שנשלם הקץ ההוא. על כן אל יאמר לנו אומר אלו היו בכם צדיקים היתה באה לכם הגאולה, כי הנה משה ואהרן ומרים עמדו בשעבוד יותר משמנים שנה עד שנשלם הקץ, וכמוהם מהצדיקים. ...
וכיון שפרשתי הקצים האלו ובארתים, אומר עתה, כבר ידענו שאם לא תשלם תשובתנו נעמוד עד השלמת הקץ, ואם ישלם הקץ קודם שנשוב לא יתכן שתהיה הישועה ואנחנו חוטאים, שהוא הגלנו מפני חטאינו, וכאשר ארך גלותינו ולא שבנו, ישיבנו קודם שנתקן? יהיה זה בשוא. אבל קדמוננו ז"ל קבלו, שתקראנה אותנו צרות רבות ורעות, שנבחר בעבורם התשובה, ונהיה ראויים להגאל. והוא מה שאמרו, אם ישראל עושין תשובה נגאלין, ואם לאו, הקדוש ברוך הוא מעמיד עליהם מלך, שגזרותיו קשות כהמן, והם עושין תשובה ונגאלין. ואמרו שסבת זה, עמידת איש מבני יוסף בהר הגליל, ויתקבצו אליו אנשים מבני עמנו, וילך אל בית המקדש אחר שיהיה ברשות אדום, ויעמוד שם עמם זמן, ואחר כן יעלה עליהם מלך ששמו ארמילוס, וילחם בה וילכוד העיר ויהרג וישבה ויענה, ויהיה האיש אשר משבט יוסף, בכלל ההרוגים, ויהיו עמנו בצרות גדולות, והקשה שבצרות הפסד ענינם עם כל המלכיות והתבאשם בם, עד שיגרשום אל המדברות, עד אשר ירעבו ויצמאו. ומחוזק הצרות המוצאות, יצאו רבים מהם מתורתם, וישארו הנשארים המתבררים המזוקקים, ואז יראה להם אליהו ותבא הגאולה
... ואומר אחרי זה, כי על שני הענינים יחד, ר"ל אם לא נחזור בתשובה ויהיו המאורעים של בן יוסף, ואם נחזור בתשובה ולא יהיו, יראה לנו משיח בן דוד פתאום. ואם יהיה משיח בן יוסף קודם לו, יהיה כשליח לו וכמתקן האומה וכמסקל הדרך, כמ"ש (מלאכי ג' א') הנני שולח מלאכי ופנה דרך לפני, וכמצרף באש לבעלי החטאים הגדולים, וכמכבס בבורית לבעלי החטאים הקלים, כמו שאמר אחריו (שם ב') ומי מכלכל את יום בואו ומי העומד בהראותו כי הוא כאש מצרף וכבורית מכבסים. ואם לא יבא, ויבא בן דוד פתאום, כמ"ש (שם א') ופתאום יבא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים, ויביא עמו עם עד אשר יגיע אל ירושלים. ואם תהיה ביד ארמילום, יהרוג אותו ויתפשנה. והוא מה שאמר (יחזקאל כ"ה י"ד) ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל. ואם תהיה ביד זולתו, יהיה גם כן מאדום. וכיון שלא בא בן יוסף, יפגעו מבן דוד מה שיאמץ לבם וירפא שברם ויגביה נפשם, כמ"ש (ישעיה ס"א א' ב') רוח ד' אלקים עלי יען משח ד' אותי לבשר ענוים שלחני לחבוש לנשברי לב לקרא לשבוים דרור וגו' לקרא שנת רצון לד'. ופירש הנה מיני הגמול מהגדולה והכבוד והתפארת, באמרו אחריו (שם ג') לשום לאבילי ציון לתת להם פאר תחת אפר. ויושיבו הארץ וישכנו בה, כמו שאמר אחריו (שם ד') ובנו ממך חרבות עולם. אז ישמעו אנשי גוג את שמע בן דוד ועמו, וטוב ארצם ורוב הונם, ושהם יושבים לבטח בלי מבצר ובלי חומה והדומה לזה, יעלה בלבבם לתפשה, כמו שאמר בגוג (יחזקאל ל"ח י"א) ואמרת אעלה על ארץ פרזות אבא השוקטים יושבי לבטח כלם יושבים באין חומה ובריח ודלתים אין להם. ויקבוץ אליו עם רב מאומות רבות, ויעבור בארצות רבות עד שיגיע אליהם, כמו שאמר (שם ט"ו) ובאת ממקומך מירכתי צפון אתה ועמים רבים אתך. ויהיו הנקבצים אליו שני מינים, האחד מהם רשעים גדולים מתמכרים למות, והשני עם מתקנים להכנס בתורת ישראל. והמומתים הם אשר אמר בם (יואל ד' ב') וקבצתי את כל הגוים והורדתים אל עמק יהושפט, ואמר עוד (שם ט - יד) קראו זאת בגוים קדשו מלחמה וגו', כוחו אתיכם להרבות וגו', עושו ובואו כל הגוים וגו', יעורו ויעלו הגוים וגו', שלחו מגל כי בשל קציר וגו', המונים המונים בעמק החרוץ. והמתקנים הם אשר אמר בהם (צפניה ג' ט') כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ד' וגו'.
Mordechai Cohen on the interpretations of messianic prophecies:
A similar appreciation of the need to understand biblical literary conventions powers Maimonides’ argument in Guide II:29, where he observes the tendency of ancient Israelite prophets to depict the messianic era in supernatural terms. For example, in Isa 65:17 we read: “For, behold, I will create new heavens and a new earth; and the former shall not be remembered.” Such a verse – taken literally – suggests radical changes in nature, as some in the medieval tradition seem to have assumed about messianic times. Maimonides, on the other hand, followed Aristotle’s scientific notions and held nature to be immutable. He therefore argues that this verse and others like it are to be understood figuratively. But he does not simply make this claim on the basis of his rationalist principle; he also justifies it based on internal scriptural evidence. To begin with, he observes that when we look at Isaiah’s words in their immediate context it becomes clear that he did not have supernatural events in mind:
But be glad and rejoice forever in that which I create; for, behold, I create Jerusalem a rejoicing, and her people a joy. And I will rejoice in Jerusalem, and joy in my people; and the voice of weeping shall be no more heard in her, nor the voice of crying. (Isa 65:18-19)
As Maimonides explains:
Describing… the disappearance of all those sorrows [of exile], he says, speaking in parables: “For, behold, I will create new heavens and a new earth...” Then he explains this in continuity [i.e., in the next verse], saying: When I said “I shall create,” I meant thereby that I shall produce for you, instead of those sorrows and hardships, a state of constant joy and gladness so that the former sorrows will not be remembered.
Maimonides, of course, wishes to make this claim about such prophecies in general, not merely where the immediate context supports it. He therefore makes a general observation regarding Isaiah’s rhetorical style, especially his dramatic references to seemingly cosmic supernatural occurrences:
He uses such expressions as “the stars have fallen,” “the heavens were rolled up,” “the sun was blackened”…. And many similar figurative expressions…. When God had given Isaiah… prophetic inspiration regarding the fall of the Babylonian dynasty… he said: “For the stars of the heaven and the constellations thereof shall not give forth their light; the sun shall be darkened in his going forth and the moon shall not cause her light to shine” (Isa 13:10)… “Therefore I will make the heavens tremble, and the earth shall be shaken out of her place, in the wrath of the Lord of hosts…” (Isa 13:13).
Here Maimonides notes the importance of understanding these verses in their historical context. After all, these passages are taken from prophecies about ancient occurrences – not messianic times. It would therefore be absurd to take such language literally, as Maimonides remarks:
I do not think that there has been anyone in whom ignorance, blindness and the inclination to adhere to the apparent senses (zawāhir) of the figurative expressions and of rhetorical speeches, have reached such a point that he thought that the stars of the heavens, and the light of the sun and of the moon have been changed when the kingdom of Babylon came to an end.
Maimonides developed his strategy carefully: first he made his case based on prophecies of events in the distant past, demonstrating that such hyperbole is simply a rhetorical device, a stylistic proclivity of Isaiah. This, in turn, justifies making an analogous claim when interpreting Isaiah’s messianic prophecies.
In the context of his discussion in Guide II:29, zāhir al-nass is essentially an incorrect reading based on a naïve literal reading that does not take into account the stylistic conventions of the biblical prophets. Maimonides makes a point of demonstrating that his stylistic analysis is comprehensive: “Inasmuch as these figurative expressions occur often in Isaiah, I have examined all of them. However, they also occur sometimes in the speech of others…”; he then goes on to list similar prophecies from Jeremiah, Ezekiel, Joel, Amos, Micah, Haggai, and Habakkuk (Guide II:29;343-344). Maimonides’ exegetical method thus entails an empirical literary-stylistic analysis of a broad range of prophetic literature, and it is on this basis that he discounts zāhir al-nass. Once again, a precedent for Maimonides’ understanding of the poetics of prophetic literature can be found in Moses Ibn Ezra, who notes in his Book of Discussion and Conversation that the biblical prophets often used hyperbole to dramatize their addresses to the people. Moreover, such awareness of Scripture’s rhetorical dimensions was an integral part of the Geonic-Andalusian peshat method.
A similar appreciation of the need to understand biblical literary conventions powers Maimonides’ argument in Guide II:29, where he observes the tendency of ancient Israelite prophets to depict the messianic era in supernatural terms. For example, in Isa 65:17 we read: “For, behold, I will create new heavens and a new earth; and the former shall not be remembered.” Such a verse – taken literally – suggests radical changes in nature, as some in the medieval tradition seem to have assumed about messianic times. Maimonides, on the other hand, followed Aristotle’s scientific notions and held nature to be immutable. He therefore argues that this verse and others like it are to be understood figuratively. But he does not simply make this claim on the basis of his rationalist principle; he also justifies it based on internal scriptural evidence. To begin with, he observes that when we look at Isaiah’s words in their immediate context it becomes clear that he did not have supernatural events in mind:
But be glad and rejoice forever in that which I create; for, behold, I create Jerusalem a rejoicing, and her people a joy. And I will rejoice in Jerusalem, and joy in my people; and the voice of weeping shall be no more heard in her, nor the voice of crying. (Isa 65:18-19)
As Maimonides explains:
Describing… the disappearance of all those sorrows [of exile], he says, speaking in parables: “For, behold, I will create new heavens and a new earth...” Then he explains this in continuity [i.e., in the next verse], saying: When I said “I shall create,” I meant thereby that I shall produce for you, instead of those sorrows and hardships, a state of constant joy and gladness so that the former sorrows will not be remembered.
Maimonides, of course, wishes to make this claim about such prophecies in general, not merely where the immediate context supports it. He therefore makes a general observation regarding Isaiah’s rhetorical style, especially his dramatic references to seemingly cosmic supernatural occurrences:
He uses such expressions as “the stars have fallen,” “the heavens were rolled up,” “the sun was blackened”…. And many similar figurative expressions…. When God had given Isaiah… prophetic inspiration regarding the fall of the Babylonian dynasty… he said: “For the stars of the heaven and the constellations thereof shall not give forth their light; the sun shall be darkened in his going forth and the moon shall not cause her light to shine” (Isa 13:10)… “Therefore I will make the heavens tremble, and the earth shall be shaken out of her place, in the wrath of the Lord of hosts…” (Isa 13:13).
Here Maimonides notes the importance of understanding these verses in their historical context. After all, these passages are taken from prophecies about ancient occurrences – not messianic times. It would therefore be absurd to take such language literally, as Maimonides remarks:
I do not think that there has been anyone in whom ignorance, blindness and the inclination to adhere to the apparent senses (zawāhir) of the figurative expressions and of rhetorical speeches, have reached such a point that he thought that the stars of the heavens, and the light of the sun and of the moon have been changed when the kingdom of Babylon came to an end.
Maimonides developed his strategy carefully: first he made his case based on prophecies of events in the distant past, demonstrating that such hyperbole is simply a rhetorical device, a stylistic proclivity of Isaiah. This, in turn, justifies making an analogous claim when interpreting Isaiah’s messianic prophecies.
In the context of his discussion in Guide II:29, zāhir al-nass is essentially an incorrect reading based on a naïve literal reading that does not take into account the stylistic conventions of the biblical prophets. Maimonides makes a point of demonstrating that his stylistic analysis is comprehensive: “Inasmuch as these figurative expressions occur often in Isaiah, I have examined all of them. However, they also occur sometimes in the speech of others…”; he then goes on to list similar prophecies from Jeremiah, Ezekiel, Joel, Amos, Micah, Haggai, and Habakkuk (Guide II:29;343-344). Maimonides’ exegetical method thus entails an empirical literary-stylistic analysis of a broad range of prophetic literature, and it is on this basis that he discounts zāhir al-nass. Once again, a precedent for Maimonides’ understanding of the poetics of prophetic literature can be found in Moses Ibn Ezra, who notes in his Book of Discussion and Conversation that the biblical prophets often used hyperbole to dramatize their addresses to the people. Moreover, such awareness of Scripture’s rhetorical dimensions was an integral part of the Geonic-Andalusian peshat method.
איך צריכים להבין נבואות של "אחרית הימים"?
(ש. שפירו)
רד"ק ישעיהו פרק יא פסוק ו
(ו) וגר זאב - יש מפרשים כי בימות המשיח יתחלפו טבעי החיות והבהמות וישוב למה שהיה בתחילת הבריאה ובתיבת נח, כי בתחלת הבריאה אלו היה אוכל האריה השה הנה נשחתה הבריאה .... אלא בודאי אכלו עשב השדה עד שפרו ורבו הנטרפים, והיה טבעם מאותו היום ואילך לאכול בשר, וכן בתיבת נח אלו אכלו הטורפים הנטרפים הנה חסרה אותה הנטרפת מן העולם...
יתחלפו – will be overturned
טבעי (שרש: טבע) - _______________
תחילת – the beginning of
נשחתה – be destroyed
נטרפים – prey
טורפים – predators
ויש מפרשים כי כל זה משל כי הזאב והנמר והדוב והאריה הם משל לרשעים העושקים והגוזלים שהם לחלשים כמו החיות הטורפים לנטרפים, והכבש והפרה והעגל והגדי הם משל לענוי ארץ, ואמר כי בימות המשיח יהיה שלום בארץ ולא ירעו איש את חברו....
העושקים – who oppress
חשלים – to the weak people
טורפים – predatory
ענוי הארץ – the humble of the earth
("רמב"ן ויקרא פרק כו פסוק ו ("אם בחקתי תלכו...והשבתי חיה רעה מן הארץ
כי תהיה ארץ ישראל בעת קיום המצות כאשר היה העולם מתחילתו קודם חטאו של אדם הראשון אין חיה ורמש ממית אדם, וכמו שאמרו (ברכות לג א) "אין ערוד ממית אלא חטא ממית." וזה שאמר הכתוב (ישעיה יא ח) "ושעשע יונק על חור פתן," וכן "ופרה ודוב תרענה ...ואריה כבקר יאכל תבן" (שם פסוק ז), כי לא היה הטרף בחיות הרעות, רק מפני חטאו של אדם....
ועל כן אמר הכתוב על ימי הגואל היוצא מגזע ישי, שישוב השלום בעולם ויחדל הטרף ורעת הבהמה וכל הרמש כאשר היה בטבעם מתחילה.
________________________________
רמב"ם הלכות מלכים פרק יב הלכה ב
וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומין הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים, ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו, ועל כל פנים אין סדור הויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת, ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות, ולא יאריך במדרשות האמורים בענינים אלו וכיוצא בהן, ולא ישימם עיקר, שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה, וכן לא יחשב הקצין, אמרו חכמים תפח רוחם של מחשבי הקצים, אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר כמו שבארנו.
(ש. שפירו)
רד"ק ישעיהו פרק יא פסוק ו
(ו) וגר זאב - יש מפרשים כי בימות המשיח יתחלפו טבעי החיות והבהמות וישוב למה שהיה בתחילת הבריאה ובתיבת נח, כי בתחלת הבריאה אלו היה אוכל האריה השה הנה נשחתה הבריאה .... אלא בודאי אכלו עשב השדה עד שפרו ורבו הנטרפים, והיה טבעם מאותו היום ואילך לאכול בשר, וכן בתיבת נח אלו אכלו הטורפים הנטרפים הנה חסרה אותה הנטרפת מן העולם...
יתחלפו – will be overturned
טבעי (שרש: טבע) - _______________
תחילת – the beginning of
נשחתה – be destroyed
נטרפים – prey
טורפים – predators
ויש מפרשים כי כל זה משל כי הזאב והנמר והדוב והאריה הם משל לרשעים העושקים והגוזלים שהם לחלשים כמו החיות הטורפים לנטרפים, והכבש והפרה והעגל והגדי הם משל לענוי ארץ, ואמר כי בימות המשיח יהיה שלום בארץ ולא ירעו איש את חברו....
העושקים – who oppress
חשלים – to the weak people
טורפים – predatory
ענוי הארץ – the humble of the earth
("רמב"ן ויקרא פרק כו פסוק ו ("אם בחקתי תלכו...והשבתי חיה רעה מן הארץ
כי תהיה ארץ ישראל בעת קיום המצות כאשר היה העולם מתחילתו קודם חטאו של אדם הראשון אין חיה ורמש ממית אדם, וכמו שאמרו (ברכות לג א) "אין ערוד ממית אלא חטא ממית." וזה שאמר הכתוב (ישעיה יא ח) "ושעשע יונק על חור פתן," וכן "ופרה ודוב תרענה ...ואריה כבקר יאכל תבן" (שם פסוק ז), כי לא היה הטרף בחיות הרעות, רק מפני חטאו של אדם....
ועל כן אמר הכתוב על ימי הגואל היוצא מגזע ישי, שישוב השלום בעולם ויחדל הטרף ורעת הבהמה וכל הרמש כאשר היה בטבעם מתחילה.
________________________________
רמב"ם הלכות מלכים פרק יב הלכה ב
וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומין הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים, ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו, ועל כל פנים אין סדור הויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת, ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות, ולא יאריך במדרשות האמורים בענינים אלו וכיוצא בהן, ולא ישימם עיקר, שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה, וכן לא יחשב הקצין, אמרו חכמים תפח רוחם של מחשבי הקצים, אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר כמו שבארנו.
"I cannot believe in any particular messiah in prospect; I can only believe in one in retrospect."