(ו) וְיַעֲנוּ: אָמֵן, אַחַר כָּל בְּרָכָה, בֵּין אוֹתָם שֶׁיָּצְאוּ יְדֵי תְּפִלָּה, בֵּין אוֹתָם שֶׁלֹּא יָצְאוּ, וּבַכַּוָּנָה שֶׁיְּכַוֵּן בְּלִבּוֹ: אֱמֶת הִיא הַבְּרָכָה שֶׁבֵּרַךְ הַמְבָרֵךְ, וַאֲנִי מַאֲמִין בָּזֶה.
(כד) (כד) ובכונה וכו' - עיין בח"א כלל ו' שכתב דיכוין בענייתו אמן גם על מה שאמר המברך ברוך אתה ד' דהיינו שאמר הש"ץ ברוך אתה ד' מגן אברהם יכוין העונה את האמן אמן שיהיה מבורך שם ד' שהיה מגן אברהם וכה"ג בכל הברכות:
(כה) (כה) אמת היא - וזהו בברכת הודאה כגון ברוך שאמר וישתבח וגאל ישראל וכה"ג אבל בתפילה צריך שיכוין אמת היא וגם אני מתפלל שיהי רצון שיקויים דבר זה (כגון בברכת אתה חונן שביקש המתפלל חננו מאתך וכו' בא"י חונן הדעת יכוין אמת שהוא חונן דעה ויהי רצון שיחונן לנו ג"כ דעה וכה"ג בכל הברכות) ובקדיש צריך לכוין על העתיד לבד שיאמנו דבריו מה שהוא מבקש שיתגלה מלכותו בעגלא ובזמן קריב דעיקר הענין בודאי יקויים לבסוף כמו שכתוב ביום ההוא יהיה ד' אחד וגו'. כתב הפמ"ג בסימן נ"א דהעונה אמן אחר ברכת המחזיר לא יאמר ביחד אמן מודים אנחנו לך כי אמן קאי על הברכה כנ"ל ומודים הוא ענין בפני עצמו רק ישהא מעט אחר תיבת אמן. מי שנזדמן לו לענות אמן על ב' דברים עונה שני אמנים זה אחר זה ויכוין בכל אמן את הענין על מה הוא עונה וטפי עדיף לומר אמן ואמן:
(ח) לֹא יַעֲנֶה אָמֵן חֲטוּפָה, דְּהַיְנוּ כְּאִלּוּ הָאָלֶ''ף נְקוּדָה בַּחֲטָף; וְכֵן שֶׁלֹּא יַחֲטֹף וִימַהֵר לַעֲנוֹת אוֹתוֹ קֹדֶם שֶׁיְּסַיֵּם הַמְבָרֵךְ; וְכֵן לֹא יַעֲנֶה אָמֵן קְטוּפָה, דְּהַיְנוּ שֶׁמְּחַסֵר קְרִיאַת הַנּוּ''ן שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיאָהּ בַּפֶּה שֶׁתְּהֵא נִכֶּרֶת; גַּם לֹא יַפְסִיק בְּאֶמְצַע הַמִּלָּה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הֶעָרוּךְ); וְלֹא יַעֲנֶה אָמֵן יְתוֹמָה, דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא חַיָּב בִּבְרָכָה אַחַת וּשְׁלִיחַ צִבּוּר מְבָרֵךְ אוֹתָהּ וְזֶה אֵינוֹ שׁוֹמְעָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ אֵיזוֹ בְּרָכָה מְבָרֵךְ הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, מֵאַחַר שֶׁלֹּא שְׁמָעָהּ, לֹא יַעֲנֶה אַחֲרָיו אָמֵן, דְּהָוֵי אָמֵן יְתוֹמָה. הַגָּה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין דַּאֲפִלּוּ אֵינוֹ מְחֻיָּב בְּאוֹתָהּ בְּרָכָה, לֹא יַעֲנֶה אָמֵן אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה בְּרָכָה קָאֵי שְׁלִיחַ צִבּוּר, דְּזֶה נָמֵי מִקְרֵי אָמֵן יְתוֹמָה (טוּר בְּשֵׁם תַּשְׁבֵּ''ץ); וְלֹא יַמְתִּין עִם עֲנִיַּת הָאָמֵן, אֶלָּא מִיָּד שֶׁכָּלָה הַבְּרָכָה יַעֲנֶה אָמֵן (אַבּוּדַרְהַם). וְלֹא יַעֲנֶה אָמֵן קְצָרָה, אֶלָּא אֲרֻכָּה קְצָת, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לוֹמַר: אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן; וְלֹא יַאֲרִיךְ בָּהּ יוֹתֵר מִדַּאי, לְפִי שֶׁאֵין קְרִיאַת הַתֵּבָה נִשְׁמַעַת כְּשֶׁמַּאֲרִיךְ יוֹתֵר מִדַּאי.
(לד) (לד) מיד - ותוך כדי דבור כדיבור דמי ושיעור תוך כ"ד הוא מחלוקת הפוסקים י"א שלשה תיבות וי"א ארבעה תיבות וביותר מזה לא יענה כלל דהוי בכלל אמן יתומה ובצבור קי"ל דעד שכלו רוב הצבור לענות אמן הוא עדיין בכלל הברכה ומותר לכ"א לענות עמהם ועיין בס"ח ובביאור הלכה:
(א) אֵין עוֹנֶה אָמֵן אַחַר בִּרְכוֹתָיו, אֶלָּא אַחַר שְׁתֵּי בְּרָכוֹת אוֹ יוֹתֵר שֶׁהֵם סוֹף בְּרָכוֹת; וְנָהֲגוּ לַעֲנוֹת אָמֵן אַחַר יְהַלְּלוּךָ וְאַחַר יִשְׁתַּבַּח. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין עוֹנִין אָמֵן רַק אַחַר בִּרְכַּת בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, וְכֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ וְאֵין לְשַׁנּוֹת; (תּוֹסָפוֹת וּמָרְדְּכַי ר''פ שְׁלֹשָה שֶׁאָכְלוּ וּמַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ מ''ב) וּבִמְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲנוֹת אָמֵן אַחַר יְהַלְּלוּךְ וְיִשְׁתַּבַּח, יַעֲנֶה גַּם כֵּן אַחַר בִּרְכַּת שׁוֹמֵר עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לָעַד.
(א) (א) אחר ברכותיו - ר"ל אחר כל ברכה מיוחדת שהוא מברך או אפילו אחר שתי ברכות כל שאינם סיום ברכות אין עונה בעצמו אחריהם אמן דאיתא בגמרא כל העונה אמן אחר ברכותיו ה"ז מגונה. והנה מלשון הגמרא משמע דלא עשה בזה איסור רק דהוא מגונה וה"מ דלא עשה בזה הפסק אבל אם בירך על איזה דבר מצוה שרוצה לעשות או ברכת הנהנין דהפסיק בזה בין הברכה לאותו דבר עשה איסור בזה וחוזר ומברך [פמ"ג בסי' נ"א]: