(ט) שִֽׁחֶתְךָ֥ יִשְׂרָאֵ֖ל כִּֽי־בִ֥י בְעֶזְרֶֽךָ׃(י) אֱהִ֤י מַלְכְּךָ֙ אֵפ֔וֹא וְיוֹשִֽׁיעֲךָ֖ בְּכָל־עָרֶ֑יךָ וְשֹׁ֣פְטֶ֔יךָ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְתָּ תְּנָה־לִּ֖י מֶ֥לֶךְ וְשָׂרִֽים׃(יא) אֶֽתֶּן־לְךָ֥ מֶ֙לֶךְ֙ בְּאַפִּ֔י וְאֶקַּ֖ח בְּעֶבְרָתִֽי׃ (ס)
(9)You are undone, O Israel! You had no help but Me.(10) Where now is your king? Let him save you! Where are the chieftains in all your towns Whom you demanded: “Give me a king and officers”?(11) I give you kings in my ire, And take them away in My wrath.
(א) וַֽיְהִי־אִ֣ישׁ מבן־ימין [מִבִּנְיָמִ֗ין] וּ֠שְׁמוֹ קִ֣ישׁ בֶּן־אֲבִיאֵ֞ל בֶּן־צְר֧וֹר בֶּן־בְּכוֹרַ֛ת בֶּן־אֲפִ֖יחַ בֶּן־אִ֣ישׁ יְמִינִ֑י גִּבּ֖וֹר חָֽיִל׃(ב) וְלוֹ־הָיָ֨ה בֵ֜ן וּשְׁמ֤וֹ שָׁאוּל֙ בָּח֣וּר וָט֔וֹב וְאֵ֥ין אִ֛ישׁ מִבְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל ט֣וֹב מִמֶּ֑נּוּ מִשִּׁכְמ֣וֹ וָמַ֔עְלָה גָּבֹ֖הַּ מִכָּל־הָעָֽם׃(ג) וַתֹּאבַ֙דְנָה֙ הָאֲתֹנ֔וֹת לְקִ֖ישׁ אֲבִ֣י שָׁא֑וּל וַיֹּ֨אמֶר קִ֜ישׁ אֶל־שָׁא֣וּל בְּנ֗וֹ קַח־נָ֤א אִתְּךָ֙ אֶת־אַחַ֣ד מֵֽהַנְּעָרִ֔ים וְק֣וּם לֵ֔ךְ בַּקֵּ֖שׁ אֶת־הָאֲתֹנֹֽת׃(ד) וַיַּעֲבֹ֧ר בְּהַר־אֶפְרַ֛יִם וַיַּעֲבֹ֥ר בְּאֶֽרֶץ־שָׁלִ֖שָׁה וְלֹ֣א מָצָ֑אוּ וַיַּעַבְר֤וּ בְאֶֽרֶץ־שַׁעֲלִים֙ וָאַ֔יִן וַיַּעֲבֹ֥ר בְּאֶֽרֶץ־יְמִינִ֖י וְלֹ֥א מָצָֽאוּ׃
(1) There was a man of Benjamin whose name was Kish son of Abiel son of Zeror son of Becorath son of Aphiah, a Benjaminite, a man of substance.(2) He had a son whose name was Saul, an excellent young man; no one among the Israelites was handsomer than he; he was a head taller than any of the people.(3) Once the asses of Saul’s father Kish went astray, and Kish said to his son Saul, “Take along one of the servants and go out and look for the asses.”(4) He passed into the hill country of Ephraim. He crossed the district of Shalishah, but they did not find them. They passed through the district of Shaalim, but they were not there. They traversed the [entire] territory of Benjamin, and still they did not find them.
(ה) הֵ֗מָּה בָּ֚אוּ בְּאֶ֣רֶץ צ֔וּף וְשָׁא֥וּל אָמַ֛ר לְנַעֲר֥וֹ אֲשֶׁר־עִמּ֖וֹ לְכָ֣ה וְנָשׁ֑וּבָה פֶּן־יֶחְדַּ֥ל אָבִ֛י מִן־הָאֲתֹנ֖וֹת וְדָ֥אַג לָֽנוּ׃(ו) וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ הִנֵּה־נָ֤א אִישׁ־אֱלֹהִים֙ בָּעִ֣יר הַזֹּ֔את וְהָאִ֣ישׁ נִכְבָּ֔ד כֹּ֥ל אֲשֶׁר־יְדַבֵּ֖ר בּ֣וֹא יָב֑וֹא עַתָּה֙ נֵ֣לֲכָה שָּׁ֔ם אוּלַי֙ יַגִּ֣יד לָ֔נוּ אֶת־דַּרְכֵּ֖נוּ אֲשֶׁר־הָלַ֥כְנוּ עָלֶֽיהָ׃(ז) וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל לְנַעֲר֗וֹ וְהִנֵּ֣ה נֵלֵךְ֮ וּמַה־נָּבִ֣יא לָאִישׁ֒ כִּ֤י הַלֶּ֙חֶם֙ אָזַ֣ל מִכֵּלֵ֔ינוּ וּתְשׁוּרָ֥ה אֵין־לְהָבִ֖יא לְאִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֑ים מָ֖ה אִתָּֽנוּ׃(ח) וַיֹּ֤סֶף הַנַּ֙עַר֙ לַעֲנ֣וֹת אֶת־שָׁא֔וּל וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּה֙ נִמְצָ֣א בְיָדִ֔י רֶ֖בַע שֶׁ֣קֶל כָּ֑סֶף וְנָֽתַתִּי֙ לְאִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֔ים וְהִגִּ֥יד לָ֖נוּ אֶת־דַּרְכֵּֽנוּ׃(ט) לְפָנִ֣ים ׀ בְּיִשְׂרָאֵ֗ל כֹּֽה־אָמַ֤ר הָאִישׁ֙ בְּלֶכְתּוֹ֙ לִדְר֣וֹשׁ אֱלֹהִ֔ים לְכ֥וּ וְנֵלְכָ֖ה עַד־הָרֹאֶ֑ה כִּ֤י לַנָּבִיא֙ הַיּ֔וֹם יִקָּרֵ֥א לְפָנִ֖ים הָרֹאֶֽה׃(י) וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֧וּל לְנַעֲר֛וֹ ט֥וֹב דְּבָרְךָ֖ לְכָ֣ה ׀ נֵלֵ֑כָה וַיֵּֽלְכוּ֙ אֶל־הָעִ֔יר אֲשֶׁר־שָׁ֖ם אִ֥ישׁ הָאֱלֹהִֽים׃
(5) When they reached the district of Zuph, Saul said to the servant who was with him, “Let us turn back, or my father will stop worrying about the asses and begin to worry about us.”(6) But he replied, “There is a man of God in that town, and the man is highly esteemed; everything that he says comes true. Let us go there; perhaps he will tell us about the errand on which we set out.”(7) “But if we go,” Saul said to his servant, “what can we bring the man? For the food in our bags is all gone, and there is nothing we can bring to the man of God as a present. What have we got?”(8) The servant answered Saul again, “I happen to have a quarter-shekel of silver. I can give that to the man of God and he will tell us about our errand.”—(9)Formerly in Israel, when a man went to inquire of God, he would say, “Come, let us go to the seer,” for the prophet of today was formerly called a seer.—(10) Saul said to his servant, “A good idea; let us go.” And they went to the town where the man of God lived.
(יא) הֵ֗מָּה עֹלִים֙ בְּמַעֲלֵ֣ה הָעִ֔יר וְהֵ֙מָּה֙ מָצְא֣וּ נְעָר֔וֹת יֹצְא֖וֹת לִשְׁאֹ֣ב מָ֑יִם וַיֹּאמְר֣וּ לָהֶ֔ן הֲיֵ֥שׁ בָּזֶ֖ה הָרֹאֶֽה׃(יב) וַתַּעֲנֶ֧ינָה אוֹתָ֛ם וַתֹּאמַ֥רְנָה יֵּ֖שׁ הִנֵּ֣ה לְפָנֶ֑יךָ מַהֵ֣ר ׀ עַתָּ֗ה כִּ֤י הַיּוֹם֙ בָּ֣א לָעִ֔יר כִּ֣י זֶ֧בַח הַיּ֛וֹם לָעָ֖ם בַּבָּמָֽה׃(יג) כְּבֹאֲכֶ֣ם הָעִ֣יר כֵּ֣ן תִּמְצְא֣וּן אֹת֡וֹ בְּטֶרֶם֩ יַעֲלֶ֨ה הַבָּמָ֜תָה לֶאֱכֹ֗ל כִּ֠י לֹֽא־יֹאכַ֤ל הָעָם֙ עַד־בֹּא֔וֹ כִּֽי־הוּא֙ יְבָרֵ֣ךְ הַזֶּ֔בַח אַחֲרֵי־כֵ֖ן יֹאכְל֣וּ הַקְּרֻאִ֑ים וְעַתָּ֣ה עֲל֔וּ כִּֽי־אֹת֥וֹ כְהַיּ֖וֹם תִּמְצְא֥וּן אֹתֽוֹ׃(יד) וַֽיַּעֲל֖וּ הָעִ֑יר הֵ֗מָּה בָּאִים֙ בְּת֣וֹךְ הָעִ֔יר וְהִנֵּ֤ה שְׁמוּאֵל֙ יֹצֵ֣א לִקְרָאתָ֔ם לַעֲל֖וֹת הַבָּמָֽה׃ (ס)
(11) As they were climbing the ascent to the town, they met some girls coming out to draw water, and they asked them, “Is the seer in town?”(12) “Yes,” they replied. “He is up there ahead of you. Hurry, for he has just come to the town because the people have a sacrifice at the shrine today.(13) As soon as you enter the town, you will find him before he goes up to the shrine to eat; the people will not eat until he comes; for he must first bless the sacrifice and only then will the guests eat. Go up at once, for you will find him right away.”(14) So they went up to the town; and as they were entering the town, Samuel came out toward them, on his way up to the shrine.
(טו) וַֽיהוה גָּלָ֖ה אֶת־אֹ֣זֶן שְׁמוּאֵ֑ל י֣וֹם אֶחָ֔ד לִפְנֵ֥י בֽוֹא־שָׁא֖וּל לֵאמֹֽר׃(טז) כָּעֵ֣ת ׀ מָחָ֡ר אֶשְׁלַח֩ אֵלֶ֨יךָ אִ֜ישׁ מֵאֶ֣רֶץ בִּנְיָמִ֗ן וּמְשַׁחְתּ֤וֹ לְנָגִיד֙ עַל־עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְהוֹשִׁ֥יעַ אֶת־עַמִּ֖י מִיַּ֣ד פְּלִשְׁתִּ֑ים כִּ֤י רָאִ֙יתִי֙ אֶת־עַמִּ֔י כִּ֛י בָּ֥אָה צַעֲקָת֖וֹ אֵלָֽי׃(יז) וּשְׁמוּאֵ֖ל רָאָ֣ה אֶת־שָׁא֑וּל וַיהוה עָנָ֔הוּ הִנֵּ֤ה הָאִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֣רְתִּי אֵלֶ֔יךָ זֶ֖ה יַעְצֹ֥ר בְּעַמִּֽי׃
(15) Now the day before Saul came, the LORD had revealed the following to Samuel:(16) “At this time tomorrow, I will send a man to you from the territory of Benjamin, and you shall anoint him ruler of My people Israel. He will deliver My people from the hands of the Philistines; for I have taken note of My people, their outcry has come to Me.”(17) As soon as Samuel saw Saul, the LORD declared to him, “This is the man that I told you would govern My people.”
(יח) וַיִּגַּ֥שׁ שָׁא֛וּל אֶת־שְׁמוּאֵ֖ל בְּת֣וֹךְ הַשָּׁ֑עַר וַיֹּ֙אמֶר֙ הַגִּֽידָה־נָּ֣א לִ֔י אֵי־זֶ֖ה בֵּ֥ית הָרֹאֶֽה׃(יט) וַיַּ֨עַן שְׁמוּאֵ֜ל אֶת־שָׁא֗וּל וַיֹּ֙אמֶר֙ אָנֹכִ֣י הָרֹאֶ֔ה עֲלֵ֤ה לְפָנַי֙ הַבָּמָ֔ה וַאֲכַלְתֶּ֥ם עִמִּ֖י הַיּ֑וֹם וְשִׁלַּחְתִּ֣יךָ בַבֹּ֔קֶר וְכֹ֛ל אֲשֶׁ֥ר בִּֽלְבָבְךָ֖ אַגִּ֥יד לָֽךְ׃(כ) וְלָאֲתֹנ֞וֹת הָאֹבְד֣וֹת לְךָ֗ הַיּוֹם֙ שְׁלֹ֣שֶׁת הַיָּמִ֔ים אַל־תָּ֧שֶׂם אֶֽת־לִבְּךָ֛ לָהֶ֖ם כִּ֣י נִמְצָ֑אוּ וּלְמִי֙ כָּל־חֶמְדַּ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל הֲל֣וֹא לְךָ֔ וּלְכֹ֖ל בֵּ֥ית אָבִֽיךָ׃ (ס)(כא) וַיַּ֨עַן שָׁא֜וּל וַיֹּ֗אמֶר הֲל֨וֹא בֶן־יְמִינִ֤י אָ֙נֹכִי֙ מִקַּטַנֵּי֙ שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּמִשְׁפַּחְתִּי֙ הַצְּעִרָ֔ה מִכָּֽל־מִשְׁפְּח֖וֹת שִׁבְטֵ֣י בִנְיָמִ֑ן וְלָ֙מָּה֙ דִּבַּ֣רְתָּ אֵלַ֔י כַּדָּבָ֖ר הַזֶּֽה׃ (ס)(כב) וַיִּקַּ֤ח שְׁמוּאֵל֙ אֶת־שָׁא֣וּל וְאֶֽת־נַעֲר֔וֹ וַיְבִיאֵ֖ם לִשְׁכָּ֑תָה וַיִּתֵּ֨ן לָהֶ֤ם מָקוֹם֙ בְּרֹ֣אשׁ הַקְּרוּאִ֔ים וְהֵ֖מָּה כִּשְׁלֹשִׁ֥ים אִֽישׁ׃(כג) וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ לַטַּבָּ֔ח תְּנָה֙ אֶת־הַמָּנָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לָ֑ךְ אֲשֶׁר֙ אָמַ֣רְתִּי אֵלֶ֔יךָ שִׂ֥ים אֹתָ֖הּ עִמָּֽךְ׃(כד) וַיָּ֣רֶם הַ֠טַּבָּח אֶת־הַשּׁ֨וֹק וְהֶעָלֶ֜יהָ וַיָּ֣שֶׂם ׀ לִפְנֵ֣י שָׁא֗וּל וַיֹּ֙אמֶר֙ הִנֵּ֤ה הַנִּשְׁאָר֙ שִׂים־לְפָנֶ֣יךָ אֱכֹ֔ל כִּ֧י לַמּוֹעֵ֛ד שָֽׁמוּר־לְךָ֥ לֵאמֹ֖ר הָעָ֣ם ׀ קָרָ֑אתִי וַיֹּ֧אכַל שָׁא֛וּל עִם־שְׁמוּאֵ֖ל בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא׃
(18) Saul approached Samuel inside the gate and said to him, “Tell me, please, where is the house of the seer?”(19) And Samuel answered Saul, “I am the seer. Go up ahead of me to the shrine, for you shall eat with me today; and in the morning I will let you go, after telling you whatever may be on your mind.(20) As for your asses that strayed three days ago, do not concern yourself about them, for they have been found. And for whom is all Israel yearning, if not for you and all your ancestral house?”(21) Saul replied, “But I am only a Benjaminite, from the smallest of the tribes of Israel, and my clan is the least of all the clans of the tribe of Benjamin! Why do you say such things to me?”(22) Samuel took Saul and his servant and brought them into the hall, and gave them a place at the head of the guests, who numbered about thirty.(23) And Samuel said to the cook, “Bring the portion which I gave you and told you to set aside.”(24) The cook lifted up the thigh and what was on it, and set it before Saul. And [Samuel] said, “What has been reserved is set before you. Eat; it has been kept for you for this occasion, when I said I was inviting the people.” So Saul ate with Samuel that day.
(כה) וַיֵּרְד֥וּ מֵהַבָּמָ֖ה הָעִ֑יר וַיְדַבֵּ֥ר עִם־שָׁא֖וּל עַל־הַגָּֽג׃(כו) וַיַּשְׁכִּ֗מוּ וַיְהִ֞י כַּעֲל֤וֹת הַשַּׁ֙חַר֙ וַיִּקְרָ֨א שְׁמוּאֵ֤ל אֶל־שָׁאוּל֙ הגג [הַגָּ֣גָה] לֵאמֹ֔ר ק֖וּמָה וַאֲשַׁלְּחֶ֑ךָּ וַיָּ֣קָם שָׁא֗וּל וַיֵּצְא֧וּ שְׁנֵיהֶ֛ם ה֥וּא וּשְׁמוּאֵ֖ל הַחֽוּצָה׃(כז) הֵ֗מָּה יֽוֹרְדִים֙ בִּקְצֵ֣ה הָעִ֔יר וּשְׁמוּאֵ֞ל אָמַ֣ר אֶל־שָׁא֗וּל אֱמֹ֥ר לַנַּ֛עַר וְיַעֲבֹ֥ר לְפָנֵ֖ינוּ וַֽיַּעֲבֹ֑ר וְאַתָּה֙ עֲמֹ֣ד כַּיּ֔וֹם וְאַשְׁמִיעֲךָ֖ אֶת־דְּבַ֥ר אֱלֹהִֽים׃ (פ)
(25) They then descended from the shrine to the town, and [Samuel] talked with Saul on the roof.(26) Early, at the break of day, Samuel called to Saul on the roof. He said, “Get up, and I will send you off.” Saul arose, and the two of them, Samuel and he, went outside.(27) As they were walking toward the end of the town, Samuel said to Saul, “Tell the servant to walk ahead of us”—and he walked ahead—“but you stop here a moment and I will make known to you the word of God.”
וכל כך למה לפי שהנשים דברניות הן ושמואל אמר כדי להסתכל ביפיו של שאול דכתיב משכמו ומעלה גבה מכל העם ורבי יוחנן אמר לפי שאין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא
Tangentially, the Gemara asks: Why did these maidens go on so expansively while speaking to Saul? It is because women are chatterers. And Shmuel said a different reason: They spoke expansively in order to gaze upon Saul’s beauty longer, as it is written about him: “An excellent young man; no one among the Israelites was better than he; he was taller than the people from the shoulders up” (I Samuel 9:2). Rabbi Yoḥanan said that their expansiveness was initiated by God, because one sovereignty does not overlap with its counterpart, even one hairbreadth. Saul’s coronation was delayed so that Samuel’s leadership would not be curtailed.
בחור וטוב. פי' טוב בתואר ובמראה וכת"י עולים ושפיר פי' טוב בתאר וכן טוב ממנו שפיר מיניה:
בחור וטוב. נבחר במעשיו ויפה מראה:
בארץ צוף. בארעא דבה נביא:
To the land of Tzuph. [Targum renders] 'into the land wherein there was a prophet.'
ומה נביא לאיש. תרגם יונתן: אם מקבל ממון, מה נעול לגברא. לא היה שאול מכיר במעשיו של שמואל, וסבר שישאל שכר:
What shall we bring to the man. Targum Yonoson renders, 'If he accepts money, what shall we bring to the man?' Shaul was not familiar with Shmuel's habits and thought that he would ask for remuneration.3 It seems that in those days it was customary to bring gifts in this type of situation; as in II Melachim 4:42. They thought that perhaps Shmuel might demand some form of remuneration for his prophecies just as diviners seek gifts from those for whom they predict the future.—Radak
[וגו' אף] שאול לא זכה למלכות אלא מפני הענוה שנא' (שמואל א ט) פן יחדל אבי מן האתונות ודאג לנו שקל עבדו בו .
Also [the only reason that] Shaul merited the kingship [of Israel] was due to [his] humility, as it is said, ‘… may be my father will turn his attention away from the donkeys and will start to worry about us.’ (I Samuel 9:5) Since Shaul said “us” and not “me” he considered his servant as important as himself
ומה נביא לאיש. תרגם יונתן: אם מקבל ממון, מה נעול לגברא. לא היה שאול מכיר במעשיו של שמואל, וסבר שישאל שכר:
What shall we bring to the man. Targum Yonoson renders, 'If he accepts money, what shall we bring to the man?' Shaul was not familiar with Shmuel's habits and thought that he would ask for remuneration.3 It seems that in those days it was customary to bring gifts in this type of situation; as in II Melachim 4:42. They thought that perhaps Shmuel might demand some form of remuneration for his prophecies just as diviners seek gifts from those for whom they predict the future.—Radak
יעצר בעמי. ימשול, (ספרים אחרים אינו) כמו (דברים לב לו): עצור ועזוב. כך דרך המושל, לעצור העם במלחמה, שלא יתפזרו ולא יתפשטו זה מזה, ולעצור בכל אחד מעשות רעה בלשוננו קורין 'מעצור', קירשטני"ר בלע"ז:
Will rule over My people. Will restrain [=will rule], similar to 'restrained [עָצוּר] and let free.'9Devarim 32:36. This is the function of the ruler, to restrain the people during war, that they not scatter or spread out one from another, and10In the time of peace… to restrain each one from doing evil.11The phrase may be translated as “he will restrain them [the Philistines] from [attacing] My people”.—Radak In our language, we call מַעֲצוֹרdestenir, in O.F.
בראש הקרואים. במקום מסיבת הגדולים, כי בדרך מסיבתן היה ניכר איזה מקום מיסב הגדול:
At the head of the invited guests. In the place where the important people are seated; by the manner of the seating, it was obvious in which place the most important person was seated.
לאמר העם קראתי. אמירתי היתה לטבח העם, קראתי לסעודה, ויודע אני מספרם, והזהר במנותם, ונתתי לו המנות למספרם, וזו שמורה לצורכך:
I told the [cook], I have invited the people. My statement to the cook was, 'I invited the people to the feast, and I know their number. Be careful with their portions.' And I ordered from him the number of portions accordingly, and this one was reserved for you.
וידבר עם שאול על הגג. מוכיחו ומלמדו ליראה את הקב"ה:
And he spoke with Shaul on the roof. Reproving him16Based on Maseches Makos 11a that states that using the form of וַיְדַבֵּר for describing speech indicates harshness. and teaching him to fear the Holy One, Blessed is He.
(א) אין ענינו שלא יסור לעולם, כי כתוב (דברים כח לו): "יולך יהוה אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך", והנה הם ומלכם בגולה, אין להם עוד מלך ושרים, וימים רבים אין מלך בישראל, והנביא לא יבטיח את ישראל שלא ילכו בשבי בשום ענין בעבור שימלוך עליהם יהודה.
אבל ענינו, שלא יסור שבט מיהודה אל אחד מאחיו, כי מלכות ישראל המושל עליהם ממנו יהיה, ולא ימשול אחד מאחיו עליו. וכן לא יסור "מחוקק מבין רגליו", שכל מחוקק בישראל אשר בידו טבעת המלך, ממנו יהיה, כי הוא ימשול ויצוה בכל ישראל, ולו חותם המלכות, "עד כי יבא שילה ולו יקהת כל העמים" לעשות בכולם כרצונו, וזהו המשיח, כי:
"השבט" ירמוז לדוד שהוא המלך הראשון אשר לו שבט מלכות,
ו"שילה" הוא בנו אשר לו יקהת העמים.
ולא יתכן מאמר רבי אברהם, שיהיה שילה דוד, כי לא היה ליהודה שבט קודם דוד, כי אף על פי ששבטו נכבד ונוסע בתחלה, אין שבט רק למלך ומושל, כדכתיב (תהלים מה ז): "שבט מישור שבט מלכותך", (ישעיהו יד ה): "שבט מושלים", (יחזקאל יט יד): "שבט למשול".
והכתוב הזה רמז, כי יעקב המליך שבט יהודה על אחיו, והוריש ליהודה הממשלה על ישראל, והוא מה שאמר דוד (דברי הימים א כח ד): "ויבחר יהוה אלהי ישראל בי מכל בית אבי להיות למלך על ישראל לעולם כי ביהודה בחר לנגיד ובבית יהודה בית אבי ובבני אבי בי רצה להמליך על כל ישראל".
ואמר "לא יסור" לרמוז, כי ימלוך שבט אחר על ישראל, אבל מעת שיחל להיות ליהודה שבט מלכות, לא יסור ממנו אל שבט אחר, וזהו שנאמר (דברי הימים ב יג ה): "כי יהוה אלהי ישראל נתן ממלכה לדוד על ישראל לעולם לו ולבניו".
וענין שאול היה, כי בעבור שדבר שאלת המלכות בעת ההיא נתעב אצל הקדוש ברוך הוא, לא רצה להמליך עליהם מן השבט אשר לו המלכות שלא יסור ממנו לעולמים, ונתן להם מלכות שעה, ולזה רמז הכתוב שאמר (הושע יג יא): "אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי", שנתנו לו שלא ברצונו, ולכן לקחו בעברתו, שנהרג הוא ובניו ונפסקה ממנו המלכות. והיה כל זה מפני שהיה שמואל שופט ונביא ולוחם מלחמותיהם על פי יהוה ומושיע אותם, ולא היה להם לשאול מלך בימיו, כמו שאמר להם (שמואל א יב יב): "ויהוה אלהיכם מלככם". והקב"ה אמר לו (שמואל א ח ז): "לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם", ולפיכך לא נתן להם מלכות של קיימא.
ומה שאמר הכתוב (שמואל א יג יג): "נסכלת לא שמרת את מצות יהוה אלהיך אשר צוך כי עתה הכין יהוה את ממלכתך אל ישראל עד עולם", שאם לא חטא, היה לזרעו מלכות בישראל, לא על כלם, וזה טעם "אל ישראל"; אולי היה מולך על שבטי אמו, על בנימן ואפרים ומנשה, כי יהודה ואפרים כשני עממים נחשבים בישראל; או היה מלך תחת יד מלך יהודה.
ולפי דעתי, היו המלכים המולכים על ישראל משאר השבטים אחרי דוד עוברים על דעת אביהם ומעבירים נחלה, והם היו סומכים על דבר אחיה השילוני הנביא שמשח לירבעם ואמר (מלכים א יא לט): "ואענה את זרע דוד למען זאת אך לא כל הימים", וכאשר האריכו ישראל להמליך עליהם משאר השבטים מלך אחר מלך, ולא היו חוזרים אל מלכות יהודה, עברו על צוואת הזקן ונענשו בהם, וכמו שאמר הושע (הושע ח ד): "הם המליכו ולא ממני".
וזה היה עונש החשמונאים, שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה, עם כל גבורתם והצלחתם, נפלו ביד אויביהם בחרב, והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז"ל (בבא בתרא ג א): "כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא", שנכרתו כלם בעון הזה. ואף על פי שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים, אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם והם הכריתום.
ואפשר גם כן שהיה עליהם חטא במלכותם מפני שהיו כהנים, ונצטוו (במדבר יח ז): "תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם", ולא היה להם למלוך, רק לעבוד את עבודת יהוה. וראיתי בירושלמי במסכת הוריות (ירושלמי הוריות פרק ג הלכה ב): "אין מושחין מלכים כהנים. אמר רבי יהודה ענתוריא על שם לא יסור שבט מיהודה. אמר רבי חייא בר' אבא למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל, מה כתיב בתריה לא יהיה לכהנים הלוים". הנה, שנו בכאן שאין מושחין מלכים מן הכהנים בני אהרן. ופירש תחלה שהוא לכבוד יהודה, שאין השררה סרה מן השבט ההוא. ולפיכך, אף על פי שישראל מקימים עליהם מלך משאר השבטים כפי צורך השעה, אין מושחים אותן שלא יהיה עליהם הוד מלכות אלא כמו שופטים ושוטרים יהיו. והזכירו הכהנים, שאף על פי שהן בעצמן ראויים למשיחה, אין מושחין אותן לשם מלכות, וכל שכן שאר השבטים, וכמו שאמרו בגמרא (הוריות יא) שאין מושחין אלא מלכי בית דוד. ורבי חייא בר אבא פירש, שהוא מנוע מן התורה שלא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה במלכות, והוא דבר ראוי והגון.
"אסיפת העמים, שנאמר (ישעיהו יא י): "אליו גוים ידרשו". ודומה לו (משלי ל יז): "עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם", לקבוץ קמטים שבפניה מפני זקנתה. ובתלמוד (יבמות קי א): "דמקהו קהיאתא בשוקא דנהרדעא". ויכול לומר קהיית עמים", לשון רש"י.
ואינו נראה לפרש ב"יקהת אם" אסיפת אם.
ולשון "מקהו קהיאתא" אינו אלא לשון פירכות וקושיות שהיו מקשים ומפרכים בה קושיות הרבה, כי המתקשה בדבר יקרא "קוהה" בלשון חכמים, כמו שאמרו במדרש חזית (שיר השירים רבה ג ח) "כולם אחוזי חרב" - שהיו כולם שונים הלכה כחרב, שאם בא מעשה אל ידיהם לא תהא הלכה קוהה להם, וכן עוד שם רבים. וממנו אמרו בגמרא (נזיר סה ב): "ר' יהושע קיהה וטהר", שהקשה בו דברים רבים ושבר כל דברים המטמאים עד שטיהר בהכרח. וכן מצינו בנוסחאות ישנות בגמרא (בבא מציעא נב א): "מאן דקהי אזוזי מיקרי נפש רעה", שמדקדק בו ומתקשה לקבל אותו מחבירו.
ובעלי הדקדוק (הרד"ק ור' יונה בן ג'נאח) אומרים ב"יקהת" ששרשו יקה, ופירשו בו לשון משמעות וקבול המצוה, "יקהת עמים" - שישמעו אליו ויעשו כל אשר יצוה עליהם; "תבוז ליקהת אם" - לקבל מצותה.
והנכון בעיני, שהוא מלשון (ירמיהו לא כט): "האוכל הבוסר תקהינה שניו", ושרשו קהה, והיו"ד בו כיו"ד יצהר, וענין כלם החולשה והשבירה: יאמר שלא יסור שבט נוגש מיהודה, עד שיבא בנו אשר לו חולשת העמים ושבירתם, שיחליש את כלם לפי חרב. וכן (קהלת י י): "אם קהה הברזל", שנחלש ואינו יכול לכרות, כסכין שעמדה בלשון חכמים (ביצה כח), או שנשבר קצת ונעשו בו פגימות. וכן מצאתי עוד שם במדרש חזית (שיר השירים רבה א יב): "הופיע להם הקב"ה ריח טוב מבשמי גן עדן, והיתה נפשם קוהה לאכול, אמרו לו "רבינו משה תן לנו מה נאכל!" אמר להם "כך אמר לי הקב"ה כל בן נכר לא יאכל בו", עמדו והפרישו הנכרים מביניהם והיתה נפשם קוהה לאכול וכו'". והענין, שהיתה נפשם נחלשת ומשתברת בגופם מרוב תאותם לאכול מן הפסח, שנדבק בו הריח הטוב. וכן "לא תהא הלכה קוהה להם" - נחלשת ורופפת בידם. ו"מקהו קהיאתא" - מקשים קושיות מחלישות הנפש מרוב הצער והעיון, או הוא לשון שמשברין ומפרכין, כלשון (קידושין יג ב): "פריך רב אחא". וכך אמרו (מכילתא בא יח) "אף אתה הקהה את שניו" - שבר אותם או תחלישם בדבריך, כי הבוסר מחליש ואינו משבר, אלא שהחלישות והשבירה ענין שוה, והקהיה תכלול את שניהם.
(1)Its matter is not that it should never depart, as it is written (Deuteronomy 28:36), "The Lord will drive you, and the king you have set over you, to a nation unknown to you or your fathers" - But [rather] its matter is that the scepter should not depart from Yehudah to one of his brothers; since the monarchy of Israel that rules over them will be from him, and none of his brothers will rule over him.
And this verse hints that Yaakov coronated the tribe of Yehudah over his brothers and bequested the government over Israel to Yehudah. And that is what David said (I Chronicles 28:4), "The Lord, God of Israel, chose me of all my father’s house to be king over Israel forever; for He chose Yehudah to be ruler, and of the family of Yehudah, my father’s house; and of my father’s sons, He preferred to make me king over all Israel." And it states, "not depart," to hint that another tribe will reign over Israel, but [that] from the time that Yehudah begins to have the scepter of monarchy, it will not depart from him to another tribe - and that is what it states (II Chronicles 13:5), "that the Lord, God of Israel, gave David kingship over Israel forever, to him and his sons."
And the matter of Shaul was that because the matter of the request for monarchy at that time was disgusting for the Holy One, blessed be He, He did not want to crown [someone] from the tribe that has the monarchy that should not depart from it forever; and He gave them a temporary monarchy. And the verse hints to this when it states (Hosea 13:11), "I give you a king in My ire, and take him away in My wrath"; as He gave him [a king] against His will, and therefore took him away in His wrath - as [Shaul] and his sons were killed and the monarchy was interrupted. And all of this was because Shmuel was the judge and prophet and the fighter of their wars according to the mouth of God and [he was] delivering them [from their enemies], and [so,] they should not have requested a king in his days - as he said to them (I Samuel 12:12), "but the Lord, your God, is your King." And the Holy One, blessed be He, said to him (I Samuel 8:7), "for it is not you that they have rejected; it is Me they have rejected as their king." And therefore, He did not give them a lasting monarchy. And that which the verse states (I Samuel 13:13), "You acted foolishly in not keeping the commandments that the Lord, your God, laid upon you; otherwise the Lord would have established your dynasty to (el) Israel forever," is that if [Shaul] had not sinned, his seed would have had dominion in Israel, [but] not over all of them - and that is [the meaning of] "to Israel." Maybe he would have reigned over the tribes of his mother - over Binyamin and Ephraim and Menashe - as Yehudah and Ephraim are considered like two nations in Israel; or he would have reigned under the hand of Yehudah. And according to my opinion, the kings from the other tribes that ruled in Israel after David transgressed the will of their father (Yaakov) and transferred the inheritance.
And that was [the cause for] the punishment of the Hasmoneans who reigned during [the time] of the second Temple - as they were [otherwise] lofty pious ones; and, but for them, the Torah and the commandments would have been forgotten from Israel. And nonetheless they were punished a great punishment; as four of the sons of the elder Hasmonean who reigned one after the other - [in spite] all of their strength and their success - fell to the hands of their enemies by the sword.
,