ביאורי וחידושי קרן הצבי על המנחת חינוך מצווה ח' אות א'

[1] כתב הבית יהודה שבספר המצוות לרמב''ם (ל''ת קכ''ג) ,כתב שהזהירנו מהוציא ''כלום'' מבשר הפסח לחוץ, אף שמבואר ברמב''ם בפירוש שדווקא על כזית הוא עובר. וא''כ אין ראיה מלשון החינוך כאן. ובספר יד מלאכי (כללי הפוסקים כלל יט) כתב שאצל הרמב''ם חיבור היד החזקה עיקר ולא ספר המצוות, שבספר המצוות הרמב''ם לא דקדק כל כך, וייתכן שגם כאן הוא לא דקדק בהכרח, ולכן הראיה של הבית יהודה שחלק על המקור שהביא רבינו אינה מוכרחת. ועיין לקמן (ד''ה ויש) שרבינו מביא סיבה אחרת מדוע דקדוק המוצל מאש מדברי הרמב''ם אינו נכון, ולא מהטעםהנ''ל שהביא הבית יהודה.

[2]אלו דבריו בשינוי לשון, בענין נותר, כתב הרמב''ם (פסולי המוקדשים פרק י''ח) שהאוכל כזית חייב כרת, אבל לענין איסור שלא להותיר לא כתב שיעור לא בהלכות נזירות לענין קדשים, ולא בהלכות קרבן פסח לענין פסח, אלא סתם שלא (כתב) להותיר, ולא הבין מדוע לא פירוש הרמב''ם שיעור לנותר כמו שפירש לענין מוציא מבשר פסח מחבורה לחבורה שכתב כזית (קרבן פסח ט,א).

[3] במוצל מאש שם לא הכריע בזה.

[4] כתב המשאת משה (סקי''ז) שבמדרש הגדול ובמכילתא דרשב''י (שמות יב,מו) כתוב ''בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית, על כדי אכילה הוא חייב ואינו חייב על פחות מכזית''.

[5] בגמרא (עירובין ד,א) אומרים שכל השיעורים כגון דם חלב פיגול ונותר וכזית מן המת שמטמא באוהל וחציצין ומחיצין, כולם הלכה למשה מסיני וחכמים הסמיכו אותם על מקרא. וז''ל הרמב''ם (מאכלות אסורות יד,א-ב) כָּל אִסּוּרֵי מַאֲכָלוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה שִׁעוּרָן בִּכְזַיִת בֵּינוֹנִי בֵּין לְמַלְקוֹת בֵּין לְכָרֵת בֵּין לְמִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁכָּל הַמְחֻיָּב כָּרֵת אוֹ מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם עַל מַאֲכָל לוֹקֶה. (הלכה ב') וְשִׁעוּר זֶה עִם כָּל הַשִּׁעוּרִין הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי הֵם. וְאָסוּר מִן הַתּוֹרָה לֶאֱכל כָּל שֶׁהוּא מִדָּבָר הָאָסוּר. אֲבָל אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא עַל כְּזַיִת. וְאִם אָכַל כָּל שֶׁהוּא פָּחוֹת מִכַּשִּׁעוּר מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת.

[6] כתב המ''למ שם שלדעת הרא''ם בעונשי כרת ומלקות לא מתחייבים על אכילת כל שהוא, למרות שלענין איסור כל שהוא משמע, ולכן יש הלכה למשה מסיני ללמדנו שרק בכזית יש מלקות ואיסור כרת. ובמשנה למלך (שבועות ד,א ד''ה מי) כתב שהוא תמהה לפי שיטת הרא''ם מדוע הנשבע שלא לאכול מתחייב דווקא אם אכל כזית, שהרי התורה הולכת בשבועות לפי לשון בני אדם, ולפי הרא''ם שכתב שבאכילה היה ראוי ללקות על כל שהוא ורק הלכה למשה מסיני שינתה את האיסור לכזית דווקא, היה צריך לעבור על שבועתו בכל שהוא ולא בכזית, ונשאר המשנה למלך בצ''ע על שיטת הרא''ם.

[7] שם רבי אומר (עט,ב) שכל השיעורים האמורים באוכלים בכזית חוץ מטומאת אוכלים ששינה הכתוב במשמען ושינו חכמים בשיעורם.

[8] שם שואלת הגמרא על בית שמאי בתמיהה אם אין להם את הלימוד של ר' זירא שאמר על הפסוק (שמות יב,יט) ''שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל האוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא'' פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ לומר לך זהו שאור זהו חמץ. והגמרא משיבה שלענין אכילה שניהם מסכימים, רק שלענין ביעור הם נחלקו, כי בית שמאי לא למדו דין ביעור מאכילת חמץ, ובית הלל כן למדו ביעור מאכילת חמץ.

[9] הם הביאו את פירוש רש''י האחר שכתב שאם לא היה כתוב שיעור היינו אומרים דיו לבוא מן הדין להיות כנידון(ביאור המושג עיין ב''ק כה,א) ודווקא בככותבת, והקשו עליו מאיפה לו שדווקא ככתובת ולא כביצה או שיעור אחר. והתוס' פירשו שכיוון שאנחנו יודעים ששיעור של שאור ושל אכילה אינו זהה, אז יש להעמיד את השיעור של שיעור כמו שמצאנו בשיעור של יוה''כ שהוא ככותבת (יומא עט,א).

[10] עיין ברמב''ם (הלכות חמץ ומצה) א,א א,ז ב,יד ב,טו. שם מזכיר הרמב''ם כזית חמץ לענין איסור.

[11] בגמרא (פסחים פה,ב) דרש ר' אמי שהמוציא בשר פסח מחבורה לחבורה אינו חייב עד שיניח, בגלל שכתוב בפסח הוצאה כמו בדיני שבת, ורש''י (שם ד''ה דעבד) פירש שכמו שבשבת צריך עקירה והנחה, כי עד שלא יניח לא נגמרה מלאכתו, שכתוב ''בעשותה'' בעושה את כולה ולא עושה מקצתה (שבת צב,ב). וכתב הרמב''ם (ק''פ ט,א) כָּל הָאוֹכֵל מִן הַפֶּסַח אֵינוֹ אוֹכֵל אֶלָּא בַּחֲבוּרָה אַחַת וְאֵין מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ מִן הַחֲבוּרָה שֶׁיֹּאכַל בָּהּ. וְהַמּוֹצִיא מִמֶּנּוּ כְּזַיִת בָּשָׂר מֵחֲבוּרָה לַחֲבוּרָה בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב מו) "לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה", וְהוּא שֶׁיַּנִּיחֵנוּ בַּחוּץ, שֶׁהוֹצָאָה כְּתוּבָה בּוֹ כְּשַׁבָּת לְפִיכָךְ צָרִיךְ עֲקִירָה וְהַנָּחָה כְּהוֹצָאַת שַׁבָּת. וְאֵין מוֹצִיא אַחַר מוֹצִיא בְּפֶסַח שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוֹצִיאוֹ הָרִאשׁוֹן נִפְסַל. מִן הָאֲגַף וּלְפָנִים כִּלְפָנִים מִן הָאֲגַף וְלַחוּץ כְּלַחוּץ וְהָאֲגַף עַצְמוֹ שֶׁהוּא עֳבִי הַפֶּתַח כְּלַחוּץ. הַחַלּוֹנוֹת וָעֳבִי הַכְּתָלִים כִּלְפָנִים. הַגַּגִּים וְהָעֲלִיּוֹת אֵינָן בִּכְלַל הַבַּיִת:

[12] וז''ל, הַמּוֹצִיא דָּבָר מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הרבִּים אוֹ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הַיָּחִיד אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיּוֹצִיא מִמֶּנּוּ שִׁעוּר שֶׁמּוֹעִיל כְּלוּם. וְאֵלּוּ הֵן שִׁעוּרֵי הַהוֹצָאָה. הַמּוֹצִיא אָכְלֵי אָדָם כִּגְרוֹגֶרֶת. וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה כִּגְרוֹגֶרֶת מִן הָאֹכֶל עַצְמוֹ חוּץ מִן הַקְּלִפִּים וְהַגַּרְעִינִין וְהָעֵקְצִין וְהַסֻּבִּין וְהַמֻּרְסָן.

[13] וז''ל ''אבל אם נשבע אדם שלא יאכל נבלה וטרפה וכיוצא בהן ,בין אכל ,בין לא אכל ,אין כאן חיוב שבועה כלל, לא שבועת ביטוי ולא שבועת שוא. ועיין לעיל (מצווה ג,ט ד''ה לסיכום).

[14] שאל רב אשי שם אם נזיר שנבע לא לאכול חרצן, בכמה הוא יעבור ויתחייב על שבועתו, אם בכזית בגלל שהוא שחרצן אינו אכיל או שהוא נשבע על כל שהוא בגלל שמהתורה כבר אסור לו כזית, וכתבו התוס' שם (ד''ה אהיתרא) שגם לר' יוחנן שסובר חצי שיעור אסור מן התורה (עיין מצווה ג,ז ד''ה לדעת, שם הרחבתי מאוד בסוגיית חצי שיעור) מכיוון שהאיסור אינו מפורש בתורה ממש, הוא אינו נחשב בגדר ''מושבע מהר סיני''.

[15] שם הגמרא אומרת שאדם לא יכול להישבע שלא לאכול טרפות ונבלות, כי כבר בהר סיני הוא מושבע שלא לאכול טרפות ונבלות ,והתוס' אומרים שהגמרא דיברה דווקא בכזית אבל בחצי זית שאין איסור של ממש ,אפשר גם להישבע שלא לאכול חצי זית איסור והשבועה תחול.

[16] השו''ע חזר על דברי הרמב''ם ואין צורך לכפול הדברים.

[17] שם הוא רק הפנה לגינת ורדים ושושנת העמקים, והמנ''ח כתב שאין את הספרים הנ''ל תחת ידו.

[18] שם כתב שלפי התוס' והמל''מ איסור חל על איסור של חצי שיעור, ולדעת הרא''ם אין איסור חל איסור של חצי שיעור (עיין במשנה למלך על שבועות שהבאתי בתחילת האות ד''ה והנה בגוף). ובשושנת העמקים כתב שהנשבע לאכול מצה בכל שבעת ימי הפסח, אם לא אכל בלילה הראשון חייב משום ביטול שבועה. וכתב שם עוד (ד''ע עוד אבאר) את פשט השו''ע שכתב אמר שבועה שלא אוכל נבלות וטרפות ואכל אין חייב משום שבועה, ודחק שם הש''ך (סק''ה) למצוא נפק''מ (שמותר להאכיל חולה שנשבע לא לאכול נבלות גם בלי להתיר את שבועתו, ולמסקנה כתב להחמיר.עיין שם) והשושנת עמקים אמר שיש נפק''מ לתערובת בשר בחלב, שאם אכל בשגגה, משום שבועה אינו עובר אך עובר משום אוכל, עיין שם.

[19] עיין לעיל (מצווה ג,ח ד''ה והפרמ''ג)

[20] שם הסתפק הפרמ''ג אם שייך איסור חצי שיעור בדבר שאינו ראוי לאכילה. והדגול מרבבה התייחס למה שהביא המג''א בשם הרבה פוסקים שבצק שבסדקי עריבה שאינו עשוי לחזק אפילו פחות מכזית חייבים לבער, ופלפל הדגול מרבבה והסיק שדברים שאינם קשורים באכילה אסורים בחצי שיעור מדרבנן.

[21] וז''ל, יַיִן שֶׁנִּתְנַסֵּךְ לְעַכּוּ''ם אָסוּר בַּהֲנָיָה. וְהַשּׁוֹתֶה מִמֶּנּוּ כָּל שֶׁהוּא לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה. וְכֵן הָאוֹכֵל כָּל שֶׁהוּא מִתִּקְרֹבֶת עַכּוּ''ם מִבָּשָׂר אוֹ מִפֵּרוֹת אֲפִלּוּ מַיִם וּמֶלַח הָאוֹכֵל מֵהֶן כָּל שֶׁהוּא לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב לח) "אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם יָקוּמוּ"

[22] שם אמר רב יהודה שכל הגידים בשר חוץ מגידי הצואר, ואז הביאו ברייתא שעצמות גידים ונותר ישרפו בט''ז ניסן משום נותר, ואז הגמרא שאלה על איזה גידים מדובר, כי אם מדובר בגידי בשר אז אפשר לאכול אותם, ואם מדובר בגידי עצמות נשרוף אותם, ורב אשי פירש שמדובר בשמנו של גיד שמעיקר הדין מותר וישראל נהגו להחמיר לא לאכול את אותו איבר. ורש''י פירש שמכיון שמהתורה השומן של גיד מותר, ורק ישראל נהגו בו איסור, לכן מתחילתו הוא מיועד לשריפה וכיון שמן התורה חל איסור נותר עליו, והוא אינו נחשב בכלל איסור נותר מבחינת האנשים(כי לא אוכלים אותו), לכן היה צריך להתנות עליו בפני עצמו ולהשמיע שאסור לאכול אותו.

[23] עיין לקמן (מצווה יח,ט ד''ה ואם) ועיין (מצווה רט''ו,ד) וגם (מצווה תס''ט,ד).

[24] עיין לקמן בתוס' על דברי רבינו המנ''ח (אות יד) שם דנתי האם אדם יכול להשאיר