אבות פ"ג מ"י:
רַבִּי דוֹסָא בֶן הַרְכִּינַס אוֹמֵר, שֵׁנָה שֶׁל שַׁחֲרִית, וְיַיִן שֶׁל צָהֳרַיִם, וְשִׂיחַת הַיְלָדִים, וִישִׁיבַת בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם:
ברטנורא, על אתר:
שֵׁנָה שֶׁל שַׁחֲרִית. שֶׁהוֹלֵךְ וְיָשֵׁן עַד שֶׁעוֹנַת קְרִיאַת שְׁמַע עוֹבֶרֶת:
וְיַיִן שֶׁל צָהֳרַיִם. מוֹשֵׁךְ לִבּוֹ שֶׁל אָדָם, דִּכְתִיב (קהלת ב) לִמְשֹׁךְ בַּיַּיִן אֶת בְּשָׂרִי, וּמֵבִיא אוֹתוֹ לִידֵי שִׁכְרוּת:
פרופ' אביגדור שנאן, על אתר:
שֵׁנָה שֶׁל שַׁחֲרִית. בהיעדר אמצעי תאורה מלאכותיים היה על האדם לכוון את חייו כנגד מחזור היממה, ואורח חיים תקין ויעיל דרש ממנו לקום למלאכת יומו עם עלות השחר ולא להמשיך ולישון בזמן זה.
וְיַיִן שֶׁל צָהֳרַיִם. שתייה מתונה של יין, דבר המלווה גם במפגש רעים נינוח, היא דבר ראוי ואף מומלץ, אך זמנה רק בסופו של יום, לאחר שכלתה מלאכת האדם והוא יושב לארוחה. (בתקופת חז"ל לא נהוג היה לסעוד בשעות הצהריים, להוציא בשבת ובחג.)
תפארת ישראל (יכין), על אתר:
...רק מיעוטו יפה, לשמח הנפש, אבל רובו קשה, דמבלבל השכל. כמ"ש חז"ל [סנהדרין ד"ע ע"א], זכה משמחו. לא זכה משממו. וגם רק בבוקר ראוי לשתותו מעט כדי לזרז האדם למלאכת שמים, או בערב, שבלא זה ילך לישן. והכל לפי האדם וטבעו. אבל יין של צהרים, לאחר שמילא כרסו והתחזק גופו דיהו, בא זה ואיבד את זה, שאז היין יבלבל שכלו ויכביד גופו ויקטע רגליו, ויסבב שיהיה האדם בכל שארית היום ככלי אין חפץ בו לתורה ולחכמה:
בראשית פ"ט, יח-כה:
וַיִּֽהְי֣וּ בְנֵי־נֹ֗חַ הַיֹּֽצְאִים֙ מִן־הַתֵּבָ֔ה שֵׁ֖ם וְחָ֣ם וָיָ֑פֶת וְחָ֕ם ה֖וּא אֲבִ֥י כְנָֽעַן׃
שְׁלֹשָׁ֥ה אֵ֖לֶּה בְּנֵי־נֹ֑חַ וּמֵאֵ֖לֶּה נָֽפְצָ֥ה כָל־הָאָֽרֶץ׃
וַיָּ֥חֶל נֹ֖חַ אִ֣ישׁ הָֽאֲדָמָ֑ה וַיִּטַּ֖ע כָּֽרֶם׃
וַיֵּ֥שְׁתְּ מִן־הַיַּ֖יִן וַיִּשְׁכָּ֑ר וַיִּתְגַּ֖ל בְּת֥וֹךְ אָהֳלֹֽה׃
וַיַּ֗רְא חָ֚ם אֲבִ֣י כְנַ֔עַן אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אָבִ֑יו וַיַּגֵּ֥ד לִשְׁנֵֽי־אֶחָ֖יו בַּחֽוּץ׃
וַיִּקַּח֩ שֵׁ֨ם וָיֶ֜פֶת אֶת־הַשִּׂמְלָ֗ה וַיָּשִׂ֙ימוּ֙ עַל־שְׁכֶ֣ם שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּֽלְכוּ֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וַיְכַסּ֕וּ אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אֲבִיהֶ֑ם וּפְנֵיהֶם֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וְעֶרְוַ֥ת אֲבִיהֶ֖ם לֹ֥א רָאֽוּ׃
וַיִּ֥יקֶץ נֹ֖חַ מִיֵּינ֑וֹ וַיֵּ֕דַע אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָ֥שָׂה־ל֖וֹ בְּנ֥וֹ הַקָּטָֽן׃
וַיֹּ֖אמֶר אָר֣וּר כְּנָ֑עַן עֶ֥בֶד עֲבָדִ֖ים יִֽהְיֶ֥ה לְאֶחָֽיו׃
סנהדרין, ע ע"א:
"וייקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן" - רב ושמואל חד אמר סרסו וח"א רבעו.
מאן דאמר סרסו מתוך שקלקלו ברביעי קללו ברביעי,
ומאן דאמר רבעו גמר: "וירא" "וירא", כתיב הכא:"וירא חם אבי כנען את ערות אביו", וכתיב התם: (בראשית לד, ב) "וירא אותה שכם בן חמור וגו'".
בשלמא למ"ד סרסו משום הכי קללו ברביעי, אלא למ"ד רבעו מאי שנא רביעי? נלטייה בהדיא!
הא והא הואי.
"ויחל נח איש האדמה ויטע כרם",
אמר רב חסדא אמר רב עוקבא, ואמרי לה מר עוקבא א"ר זכאי: א"ל הקב"ה לנח, נח לא היה לך ללמד מאדם הראשון שלא גרם לו אלא יין? כמאן דאמר, אותו אילן שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה, דתניא ר"מ אומר: אותו אילן שאכל אדם הראשון ממנו גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין.
ר' יהודה אומר: חטה היה, שאין התינוק יודע לקרוא אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן.
רבי נחמיה אומר: תאנה היה שבדבר שקלקלו בו נתקנו שנאמר (בראשית ג, ז) ויתפרו עלה תאנה.
רש"י, על אתר:
מתוך שקלקלו ברביעי - שמנעו מלהוליד בן רביעי קלל בן רביעי שלו כוש ומצרים ופוט וכנען:
תנחומא, שמיני יא:
הַהוּא תַּלְמִידָא דַּהֲוַה חָסִיד, וַהֲוַה לֵיהּ אַבָּא וְשָׁתִי חַמְרָא טוּבָא.
וּבְכָל עִדָּן דַּהֲוַה נָפִיל בְּשׁוּקָא, אַתּוּ עוּלְמַיָּא וּמַכִּין יָתֵיהּ בְּאַבְנֵי וּבִצְרוֹרִין, וְצוֹוְחִין וְקוֹרִין בַּתְרוֹי חֲזוּ שִׁיכְּרָא.
וּכְשֶׁרוֹאֶה בְּנוֹ הֶחָסִיד, הוּא מַכְלִים וְשׁוֹאֵל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת.
וּבְכָל יוֹם אוֹמֵר לוֹ: אַבָּא, אֲנִי אֲשַׁגֵּר וְיָבִיאוּ לְךָ לְבֵיתְךָ מִכָּל הַיַּיִן שֶׁמּוֹכְרִין בַּמְּדִינָה, וְלֹא תֵּלֵךְ לִשְׁתּוֹת בְּבֵית הַיַּיִן, שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה חֶרְפָּה מִמֶּנִּי וּמִמְּךָ.
וְהוּא אוֹמֵר לוֹ כֵן פַּעַם אַחַת וּשְׁתַּיִם בְּכָל יוֹם, עַד שֶׁאָמַר אָבִיו, שֶׁיַּעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר שֶׁלֹּא יֵלֵךְ לִשְׁתּוֹת בְּבֵית הַיַּיִן.
וְכֵן עָשָׂה הֶחָסִיד, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה לוֹ בְּכָל יוֹם וּבְכָל לַיְלָה מַאֲכַל וּמִשְׁתֶּה, וּמְיַשְּׁנוֹ בְּמִטָּתוֹ וְאַחַר הוֹלֵךְ לוֹ.
פַּעַם אַחַת הָיָה יוֹרֵד מָטָר, וְיָצָא הֶחָסִיד לַשּׁוּק וְהָיָה הוֹלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת לַתְּפִלָּה, וְרָאָה שִׁכּוֹר אֶחָד שֶׁהוּא שׁוֹכֵב בַּשּׁוּק וַאֲמַת הַמַּיִם יוֹרֵד עָלָיו, וְהַבַּחוּרִים וְהַנְּעָרִים מַכִּין אוֹתוֹ בָּאֲבָנִים וּבִצְרוֹרִין וּמַשְׁלִיכִין חֹמֶר בְּפָנָיו וּבְתוֹךְ פִּיו.
כְּשֶׁרָאָה זֶה הֶחָסִיד, אָמַר בְּלִבּוֹ אֵלֵךְ לְאַבָּא וַאֲבִיאֶנּוּ לְכָאן וְאַרְאֶה לוֹ זֶה הַשִּׁכּוֹר וְהַחֶרְפָּה שֶׁעוֹשִׂין מִמֶּנּוּ הַבַּחוּרִים וְהַנְּעָרִים, אוּלַי יִמְנַע פִּיו מִלִּשְׁתּוֹת בְּבֵית הַיַּיִן וּלְהִשְׁתַּכֵּר.
וְכֵן עָשָׂה, הֱבִיאוֹ לְשָׁם וְהֶרְאָהוּ לוֹ.
מֶה עָשָׂה אָבִיו הַזָּקֵן?.
הָלַךְ אֵצֶל הַשִּׁכּוֹר וְשָׁאַל לוֹ, בְּאֵיזֶה בַּיִת שָׁתָה אוֹתוֹ יַיִן שֶׁהָיָה מִשְׁתַּכֵּר בּוֹ.
אָמַר לוֹ בְּנוֹ הֶחָסִיד, אַבָּא, בִּשְׁבִיל זֶה קְרָאתִיךָ, אֶלָּא שֶׁתִּרְאֶה הַחֶרְפָּה שֶׁעוֹשִׂים לָזֶה, כִּי כֵן עוֹשִׂים לְךָ בְּעֵת שֶׁאַתָּה שׁוֹתֶה, אוּלַי שֶׁתִּמְנַע פִּיךָ מִלִּשְׁתּוֹת בְּבֵית הַיַּיִן.
אָמַר לוֹ: בְּנִי, בְּחַיַּי אֵין לִי תַּעֲנוּג וְגַן עֵדֶן אֶלָּא זֶה.
כְּשֶׁשָּׁמַע הֶחָסִיד, הָלַךְ לוֹ בְּמַפַּח נֶפֶשׁ.
מגילה ז ע"ב:
רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי,
איבסום, קם רבה שחטיה לרבי זירא,
למחר בעי רחמי ואחייה.
לשנה, אמר ליה: ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי,
אמר ליה: לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא.
רַבִּי דוֹסָא בֶן הַרְכִּינַס אוֹמֵר, שֵׁנָה שֶׁל שַׁחֲרִית, וְיַיִן שֶׁל צָהֳרַיִם, וְשִׂיחַת הַיְלָדִים, וִישִׁיבַת בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם:
ברטנורא, על אתר:
שֵׁנָה שֶׁל שַׁחֲרִית. שֶׁהוֹלֵךְ וְיָשֵׁן עַד שֶׁעוֹנַת קְרִיאַת שְׁמַע עוֹבֶרֶת:
וְיַיִן שֶׁל צָהֳרַיִם. מוֹשֵׁךְ לִבּוֹ שֶׁל אָדָם, דִּכְתִיב (קהלת ב) לִמְשֹׁךְ בַּיַּיִן אֶת בְּשָׂרִי, וּמֵבִיא אוֹתוֹ לִידֵי שִׁכְרוּת:
פרופ' אביגדור שנאן, על אתר:
שֵׁנָה שֶׁל שַׁחֲרִית. בהיעדר אמצעי תאורה מלאכותיים היה על האדם לכוון את חייו כנגד מחזור היממה, ואורח חיים תקין ויעיל דרש ממנו לקום למלאכת יומו עם עלות השחר ולא להמשיך ולישון בזמן זה.
וְיַיִן שֶׁל צָהֳרַיִם. שתייה מתונה של יין, דבר המלווה גם במפגש רעים נינוח, היא דבר ראוי ואף מומלץ, אך זמנה רק בסופו של יום, לאחר שכלתה מלאכת האדם והוא יושב לארוחה. (בתקופת חז"ל לא נהוג היה לסעוד בשעות הצהריים, להוציא בשבת ובחג.)
תפארת ישראל (יכין), על אתר:
...רק מיעוטו יפה, לשמח הנפש, אבל רובו קשה, דמבלבל השכל. כמ"ש חז"ל [סנהדרין ד"ע ע"א], זכה משמחו. לא זכה משממו. וגם רק בבוקר ראוי לשתותו מעט כדי לזרז האדם למלאכת שמים, או בערב, שבלא זה ילך לישן. והכל לפי האדם וטבעו. אבל יין של צהרים, לאחר שמילא כרסו והתחזק גופו דיהו, בא זה ואיבד את זה, שאז היין יבלבל שכלו ויכביד גופו ויקטע רגליו, ויסבב שיהיה האדם בכל שארית היום ככלי אין חפץ בו לתורה ולחכמה:
בראשית פ"ט, יח-כה:
וַיִּֽהְי֣וּ בְנֵי־נֹ֗חַ הַיֹּֽצְאִים֙ מִן־הַתֵּבָ֔ה שֵׁ֖ם וְחָ֣ם וָיָ֑פֶת וְחָ֕ם ה֖וּא אֲבִ֥י כְנָֽעַן׃
שְׁלֹשָׁ֥ה אֵ֖לֶּה בְּנֵי־נֹ֑חַ וּמֵאֵ֖לֶּה נָֽפְצָ֥ה כָל־הָאָֽרֶץ׃
וַיָּ֥חֶל נֹ֖חַ אִ֣ישׁ הָֽאֲדָמָ֑ה וַיִּטַּ֖ע כָּֽרֶם׃
וַיֵּ֥שְׁתְּ מִן־הַיַּ֖יִן וַיִּשְׁכָּ֑ר וַיִּתְגַּ֖ל בְּת֥וֹךְ אָהֳלֹֽה׃
וַיַּ֗רְא חָ֚ם אֲבִ֣י כְנַ֔עַן אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אָבִ֑יו וַיַּגֵּ֥ד לִשְׁנֵֽי־אֶחָ֖יו בַּחֽוּץ׃
וַיִּקַּח֩ שֵׁ֨ם וָיֶ֜פֶת אֶת־הַשִּׂמְלָ֗ה וַיָּשִׂ֙ימוּ֙ עַל־שְׁכֶ֣ם שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּֽלְכוּ֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וַיְכַסּ֕וּ אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אֲבִיהֶ֑ם וּפְנֵיהֶם֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וְעֶרְוַ֥ת אֲבִיהֶ֖ם לֹ֥א רָאֽוּ׃
וַיִּ֥יקֶץ נֹ֖חַ מִיֵּינ֑וֹ וַיֵּ֕דַע אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָ֥שָׂה־ל֖וֹ בְּנ֥וֹ הַקָּטָֽן׃
וַיֹּ֖אמֶר אָר֣וּר כְּנָ֑עַן עֶ֥בֶד עֲבָדִ֖ים יִֽהְיֶ֥ה לְאֶחָֽיו׃
סנהדרין, ע ע"א:
"וייקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן" - רב ושמואל חד אמר סרסו וח"א רבעו.
מאן דאמר סרסו מתוך שקלקלו ברביעי קללו ברביעי,
ומאן דאמר רבעו גמר: "וירא" "וירא", כתיב הכא:"וירא חם אבי כנען את ערות אביו", וכתיב התם: (בראשית לד, ב) "וירא אותה שכם בן חמור וגו'".
בשלמא למ"ד סרסו משום הכי קללו ברביעי, אלא למ"ד רבעו מאי שנא רביעי? נלטייה בהדיא!
הא והא הואי.
"ויחל נח איש האדמה ויטע כרם",
אמר רב חסדא אמר רב עוקבא, ואמרי לה מר עוקבא א"ר זכאי: א"ל הקב"ה לנח, נח לא היה לך ללמד מאדם הראשון שלא גרם לו אלא יין? כמאן דאמר, אותו אילן שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה, דתניא ר"מ אומר: אותו אילן שאכל אדם הראשון ממנו גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין.
ר' יהודה אומר: חטה היה, שאין התינוק יודע לקרוא אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן.
רבי נחמיה אומר: תאנה היה שבדבר שקלקלו בו נתקנו שנאמר (בראשית ג, ז) ויתפרו עלה תאנה.
רש"י, על אתר:
מתוך שקלקלו ברביעי - שמנעו מלהוליד בן רביעי קלל בן רביעי שלו כוש ומצרים ופוט וכנען:
תנחומא, שמיני יא:
הַהוּא תַּלְמִידָא דַּהֲוַה חָסִיד, וַהֲוַה לֵיהּ אַבָּא וְשָׁתִי חַמְרָא טוּבָא.
וּבְכָל עִדָּן דַּהֲוַה נָפִיל בְּשׁוּקָא, אַתּוּ עוּלְמַיָּא וּמַכִּין יָתֵיהּ בְּאַבְנֵי וּבִצְרוֹרִין, וְצוֹוְחִין וְקוֹרִין בַּתְרוֹי חֲזוּ שִׁיכְּרָא.
וּכְשֶׁרוֹאֶה בְּנוֹ הֶחָסִיד, הוּא מַכְלִים וְשׁוֹאֵל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת.
וּבְכָל יוֹם אוֹמֵר לוֹ: אַבָּא, אֲנִי אֲשַׁגֵּר וְיָבִיאוּ לְךָ לְבֵיתְךָ מִכָּל הַיַּיִן שֶׁמּוֹכְרִין בַּמְּדִינָה, וְלֹא תֵּלֵךְ לִשְׁתּוֹת בְּבֵית הַיַּיִן, שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה חֶרְפָּה מִמֶּנִּי וּמִמְּךָ.
וְהוּא אוֹמֵר לוֹ כֵן פַּעַם אַחַת וּשְׁתַּיִם בְּכָל יוֹם, עַד שֶׁאָמַר אָבִיו, שֶׁיַּעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר שֶׁלֹּא יֵלֵךְ לִשְׁתּוֹת בְּבֵית הַיַּיִן.
וְכֵן עָשָׂה הֶחָסִיד, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה לוֹ בְּכָל יוֹם וּבְכָל לַיְלָה מַאֲכַל וּמִשְׁתֶּה, וּמְיַשְּׁנוֹ בְּמִטָּתוֹ וְאַחַר הוֹלֵךְ לוֹ.
פַּעַם אַחַת הָיָה יוֹרֵד מָטָר, וְיָצָא הֶחָסִיד לַשּׁוּק וְהָיָה הוֹלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת לַתְּפִלָּה, וְרָאָה שִׁכּוֹר אֶחָד שֶׁהוּא שׁוֹכֵב בַּשּׁוּק וַאֲמַת הַמַּיִם יוֹרֵד עָלָיו, וְהַבַּחוּרִים וְהַנְּעָרִים מַכִּין אוֹתוֹ בָּאֲבָנִים וּבִצְרוֹרִין וּמַשְׁלִיכִין חֹמֶר בְּפָנָיו וּבְתוֹךְ פִּיו.
כְּשֶׁרָאָה זֶה הֶחָסִיד, אָמַר בְּלִבּוֹ אֵלֵךְ לְאַבָּא וַאֲבִיאֶנּוּ לְכָאן וְאַרְאֶה לוֹ זֶה הַשִּׁכּוֹר וְהַחֶרְפָּה שֶׁעוֹשִׂין מִמֶּנּוּ הַבַּחוּרִים וְהַנְּעָרִים, אוּלַי יִמְנַע פִּיו מִלִּשְׁתּוֹת בְּבֵית הַיַּיִן וּלְהִשְׁתַּכֵּר.
וְכֵן עָשָׂה, הֱבִיאוֹ לְשָׁם וְהֶרְאָהוּ לוֹ.
מֶה עָשָׂה אָבִיו הַזָּקֵן?.
הָלַךְ אֵצֶל הַשִּׁכּוֹר וְשָׁאַל לוֹ, בְּאֵיזֶה בַּיִת שָׁתָה אוֹתוֹ יַיִן שֶׁהָיָה מִשְׁתַּכֵּר בּוֹ.
אָמַר לוֹ בְּנוֹ הֶחָסִיד, אַבָּא, בִּשְׁבִיל זֶה קְרָאתִיךָ, אֶלָּא שֶׁתִּרְאֶה הַחֶרְפָּה שֶׁעוֹשִׂים לָזֶה, כִּי כֵן עוֹשִׂים לְךָ בְּעֵת שֶׁאַתָּה שׁוֹתֶה, אוּלַי שֶׁתִּמְנַע פִּיךָ מִלִּשְׁתּוֹת בְּבֵית הַיַּיִן.
אָמַר לוֹ: בְּנִי, בְּחַיַּי אֵין לִי תַּעֲנוּג וְגַן עֵדֶן אֶלָּא זֶה.
כְּשֶׁשָּׁמַע הֶחָסִיד, הָלַךְ לוֹ בְּמַפַּח נֶפֶשׁ.
מגילה ז ע"ב:
רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי,
איבסום, קם רבה שחטיה לרבי זירא,
למחר בעי רחמי ואחייה.
לשנה, אמר ליה: ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי,
אמר ליה: לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא.