Shmuel David and Batsheva

(א) וַיְהִי֩ לִתְשׁוּבַ֨ת הַשָּׁנָ֜ה לְעֵ֣ת ׀ צֵ֣את הַמַּלְאֿכִ֗ים וַיִּשְׁלַ֣ח דָּוִ֡ד אֶת־יוֹאָב֩ וְאֶת־עֲבָדָ֨יו עִמּ֜וֹ וְאֶת־כָּל־יִשְׂרָאֵ֗ל וַיַּשְׁחִ֙תוּ֙ אֶת־בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן וַיָּצֻ֖רוּ עַל־רַבָּ֑ה וְדָוִ֖ד יוֹשֵׁ֥ב בִּירוּשָׁלִָֽם׃ (ס) (ב) וַיְהִ֣י ׀ לְעֵ֣ת הָעֶ֗רֶב וַיָּ֨קָם דָּוִ֜ד מֵעַ֤ל מִשְׁכָּבוֹ֙ וַיִּתְהַלֵּךְ֙ עַל־גַּ֣ג בֵּית־הַמֶּ֔לֶךְ וַיַּ֥רְא אִשָּׁ֛ה רֹחֶ֖צֶת מֵעַ֣ל הַגָּ֑ג וְהָ֣אִשָּׁ֔ה טוֹבַ֥ת מַרְאֶ֖ה מְאֹֽד׃ (ג) וַיִּשְׁלַ֣ח דָּוִ֔ד וַיִּדְרֹ֖שׁ לָֽאִשָּׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר הֲלוֹא־זֹאת֙ בַּת־שֶׁ֣בַע בַּת־אֱלִיעָ֔ם אֵ֖שֶׁת אוּרִיָּ֥ה הַחִתִּֽי׃ (ד) וַיִּשְׁלַח֩ דָּוִ֨ד מַלְאָכִ֜ים וַיִּקָּחֶ֗הָ וַתָּב֤וֹא אֵלָיו֙ וַיִּשְׁכַּ֣ב עִמָּ֔הּ וְהִ֥יא מִתְקַדֶּ֖שֶׁת מִטֻּמְאָתָ֑הּ וַתָּ֖שָׁב אֶל־בֵּיתָֽהּ׃ (ה) וַתַּ֖הַר הָֽאִשָּׁ֑ה וַתִּשְׁלַח֙ וַתַּגֵּ֣ד לְדָוִ֔ד וַתֹּ֖אמֶר הָרָ֥ה אָנֹֽכִי׃ (ו) וַיִּשְׁלַ֤ח דָּוִד֙ אֶל־יוֹאָ֔ב שְׁלַ֣ח אֵלַ֔י אֶת־אֽוּרִיָּ֖ה הַחִתִּ֑י וַיִּשְׁלַ֥ח יוֹאָ֛ב אֶת־אֽוּרִיָּ֖ה אֶל־דָּוִֽד׃ (ז) וַיָּבֹ֥א אוּרִיָּ֖ה אֵלָ֑יו וַיִּשְׁאַ֣ל דָּוִ֗ד לִשְׁל֤וֹם יוֹאָב֙ וְלִשְׁל֣וֹם הָעָ֔ם וְלִשְׁל֖וֹם הַמִּלְחָמָֽה׃ (ח) וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ לְא֣וּרִיָּ֔ה רֵ֥ד לְבֵיתְךָ֖ וּרְחַ֣ץ רַגְלֶ֑יךָ וַיֵּצֵ֤א אֽוּרִיָּה֙ מִבֵּ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ וַתֵּצֵ֥א אַחֲרָ֖יו מַשְׂאַ֥ת הַמֶּֽלֶךְ׃ (ט) וַיִּשְׁכַּ֣ב אוּרִיָּ֗ה פֶּ֚תַח בֵּ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ אֵ֖ת כָּל־עַבְדֵ֣י אֲדֹנָ֑יו וְלֹ֥א יָרַ֖ד אֶל־בֵּיתֽוֹ׃ (י) וַיַּגִּ֤דוּ לְדָוִד֙ לֵאמֹ֔ר לֹֽא־יָרַ֥ד אוּרִיָּ֖ה אֶל־בֵּית֑וֹ וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל־אוּרִיָּ֗ה הֲל֤וֹא מִדֶּ֙רֶךְ֙ אַתָּ֣ה בָ֔א מַדּ֖וּעַ לֹֽא־יָרַ֥דְתָּ אֶל־בֵּיתֶֽךָ׃ (יא) וַיֹּ֨אמֶר אוּרִיָּ֜ה אֶל־דָּוִ֗ד הָ֠אָרוֹן וְיִשְׂרָאֵ֨ל וִֽיהוּדָ֜ה יֹשְׁבִ֣ים בַּסֻּכּ֗וֹת וַאדֹנִ֨י יוֹאָ֜ב וְעַבְדֵ֤י אֲדֹנִ֨י עַל־פְּנֵ֤י הַשָּׂדֶה֙ חֹנִ֔ים וַאֲנִ֞י אָב֧וֹא אֶל־בֵּיתִ֛י לֶאֱכֹ֥ל וְלִשְׁתּ֖וֹת וְלִשְׁכַּ֣ב עִם־אִשְׁתִּ֑י חַיֶּ֙ךָ֙ וְחֵ֣י נַפְשֶׁ֔ךָ אִֽם־אֶעֱשֶׂ֖ה אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃ (יב) וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל־אוּרִיָּ֗ה שֵׁ֥ב בָּזֶ֛ה גַּם־הַיּ֖וֹם וּמָחָ֣ר אֲשַׁלְּחֶ֑ךָּ וַיֵּ֨שֶׁב אוּרִיָּ֧ה בִירוּשָׁלִַ֛ם בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא וּמִֽמָּחֳרָֽת׃ (יג) וַיִּקְרָא־ל֣וֹ דָוִ֗ד וַיֹּ֧אכַל לְפָנָ֛יו וַיֵּ֖שְׁתְּ וַֽיְשַׁכְּרֵ֑הוּ וַיֵּצֵ֣א בָעֶ֗רֶב לִשְׁכַּ֤ב בְּמִשְׁכָּבוֹ֙ עִם־עַבְדֵ֣י אֲדֹנָ֔יו וְאֶל־בֵּית֖וֹ לֹ֥א יָרָֽד׃ (יד) וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וַיִּכְתֹּ֥ב דָּוִ֛ד סֵ֖פֶר אֶל־יוֹאָ֑ב וַיִּשְׁלַ֖ח בְּיַ֥ד אוּרִיָּֽה׃ (טו) וַיִּכְתֹּ֥ב בַּסֵּ֖פֶר לֵאמֹ֑ר הָב֣וּ אֶת־אֽוּרִיָּ֗ה אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֤י הַמִּלְחָמָה֙ הַֽחֲזָקָ֔ה וְשַׁבְתֶּ֥ם מֵאַחֲרָ֖יו וְנִכָּ֥ה וָמֵֽת׃ (ס) (טז) וַיְהִ֕י בִּשְׁמ֥וֹר יוֹאָ֖ב אֶל־הָעִ֑יר וַיִּתֵּן֙ אֶת־א֣וּרִיָּ֔ה אֶל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר יָדַ֔ע כִּ֥י אַנְשֵׁי־חַ֖יִל שָֽׁם׃ (יז) וַיֵּ֨צְא֜וּ אַנְשֵׁ֤י הָעִיר֙ וַיִּלָּחֲמ֣וּ אֶת־יוֹאָ֔ב וַיִּפֹּ֥ל מִן־הָעָ֖ם מֵעַבְדֵ֣י דָוִ֑ד וַיָּ֕מָת גַּ֖ם אוּרִיָּ֥ה הַחִתִּֽי׃ (יח) וַיִּשְׁלַ֖ח יוֹאָ֑ב וַיַּגֵּ֣ד לְדָוִ֔ד אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַמִּלְחָמָֽה׃ (יט) וַיְצַ֥ו אֶת־הַמַּלְאָ֖ךְ לֵאמֹ֑ר כְּכַלּוֹתְךָ֗ אֵ֛ת כָּל־דִּבְרֵ֥י הַמִּלְחָמָ֖ה לְדַבֵּ֥ר אֶל־הַמֶּֽלֶךְ׃ (כ) וְהָיָ֗ה אִֽם־תַּעֲלֶה֙ חֲמַ֣ת הַמֶּ֔לֶךְ וְאָמַ֣ר לְךָ֔ מַדּ֛וּעַ נִגַּשְׁתֶּ֥ם אֶל־הָעִ֖יר לְהִלָּחֵ֑ם הֲל֣וֹא יְדַעְתֶּ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־יֹר֖וּ מֵעַ֥ל הַחוֹמָֽה׃ (כא) מִֽי־הִכָּ֞ה אֶת־אֲבִימֶ֣לֶךְ בֶּן־יְרֻבֶּ֗שֶׁת הֲלֽוֹא־אִשָּׁ֡ה הִשְׁלִ֣יכָה עָלָיו֩ פֶּ֨לַח רֶ֜כֶב מֵעַ֤ל הַֽחוֹמָה֙ וַיָּ֣מָת בְּתֵבֵ֔ץ לָ֥מָּה נִגַּשְׁתֶּ֖ם אֶל־הַֽחוֹמָ֑ה וְאָ֣מַרְתָּ֔ גַּ֗ם עַבְדְּךָ֛ אוּרִיָּ֥ה הַחִתִּ֖י מֵֽת׃ (כב) וַיֵּ֖לֶךְ הַמַּלְאָ֑ךְ וַיָּבֹא֙ וַיַּגֵּ֣ד לְדָוִ֔ד אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר שְׁלָח֖וֹ יוֹאָֽב׃ (כג) וַיֹּ֤אמֶר הַמַּלְאָךְ֙ אֶל־דָּוִ֔ד כִּֽי־גָבְר֤וּ עָלֵ֙ינוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיֵּצְא֥וּ אֵלֵ֖ינוּ הַשָּׂדֶ֑ה וַנִּהְיֶ֥ה עֲלֵיהֶ֖ם עַד־פֶּ֥תַח הַשָּֽׁעַר׃ (כד) ויראו [וַיֹּר֨וּ] המוראים [הַמּוֹרִ֤ים] אֶל־עֲבָדֶ֙ךָ֙ מֵעַ֣ל הַחוֹמָ֔ה וַיָּמ֖וּתוּ מֵעַבְדֵ֣י הַמֶּ֑לֶךְ וְגַ֗ם עַבְדְּךָ֛ אוּרִיָּ֥ה הַחִתִּ֖י מֵֽת׃ (ס) (כה) וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל־הַמַּלְאָ֗ךְ כֹּֽה־תֹאמַ֤ר אֶל־יוֹאָב֙ אַל־יֵרַ֤ע בְּעֵינֶ֙יךָ֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה כִּֽי־כָזֹ֥ה וְכָזֶ֖ה תֹּאכַ֣ל הֶחָ֑רֶב הַחֲזֵ֨ק מִלְחַמְתְּךָ֧ אֶל־הָעִ֛יר וְהָרְסָ֖הּ וְחַזְּקֵֽהוּ׃ (כו) וַתִּשְׁמַע֙ אֵ֣שֶׁת אֽוּרִיָּ֔ה כִּי־מֵ֖ת אוּרִיָּ֣ה אִישָׁ֑הּ וַתִּסְפֹּ֖ד עַל־בַּעְלָֽהּ׃ (כז) וַיַּעֲבֹ֣ר הָאֵ֗בֶל וַיִּשְׁלַ֨ח דָּוִ֜ד וַיַּאַסְפָ֤הּ אֶל־בֵּיתוֹ֙ וַתְּהִי־ל֣וֹ לְאִשָּׁ֔ה וַתֵּ֥לֶד ל֖וֹ בֵּ֑ן וַיֵּ֧רַע הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה דָוִ֖ד בְּעֵינֵ֥י ה'׃ (פ) (א) וַיִּשְׁלַ֧ח ה' אֶת־נָתָ֖ן אֶל־דָּוִ֑ד וַיָּבֹ֣א אֵלָ֗יו וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ שְׁנֵ֣י אֲנָשִׁ֗ים הָיוּ֙ בְּעִ֣יר אֶחָ֔ת אֶחָ֥ד עָשִׁ֖יר וְאֶחָ֥ד רָֽאשׁ׃ (ב) לְעָשִׁ֗יר הָיָ֛ה צֹ֥אן וּבָקָ֖ר הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד׃ (ג) וְלָרָ֣שׁ אֵֽין־כֹּ֗ל כִּי֩ אִם־כִּבְשָׂ֨ה אַחַ֤ת קְטַנָּה֙ אֲשֶׁ֣ר קָנָ֔ה וַיְחַיֶּ֕הָ וַתִּגְדַּ֥ל עִמּ֛וֹ וְעִם־בָּנָ֖יו יַחְדָּ֑ו מִפִּתּ֨וֹ תֹאכַ֜ל וּמִכֹּס֤וֹ תִשְׁתֶּה֙ וּבְחֵיק֣וֹ תִשְׁכָּ֔ב וַתְּהִי־ל֖וֹ כְּבַֽת׃ (ד) וַיָּ֣בֹא הֵלֶךְ֮ לְאִ֣ישׁ הֶֽעָשִׁיר֒ וַיַּחְמֹ֗ל לָקַ֤חַת מִצֹּאנוֹ֙ וּמִבְּקָר֔וֹ לַעֲשׂ֕וֹת לָאֹרֵ֖חַ הַבָּא־ל֑וֹ וַיִּקַּ֗ח אֶת־כִּבְשַׂת֙ הָאִ֣ישׁ הָרָ֔אשׁ וַֽיַּעֲשֶׂ֔הָ לָאִ֖ישׁ הַבָּ֥א אֵלָֽיו׃ (ה) וַיִּֽחַר־אַ֥ף דָּוִ֛ד בָּאִ֖ישׁ מְאֹ֑ד וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־נָתָ֔ן חַי־ה' כִּ֣י בֶן־מָ֔וֶת הָאִ֖ישׁ הָעֹשֶׂ֥ה זֹֽאת׃ (ו) וְאֶת־הַכִּבְשָׂ֖ה יְשַׁלֵּ֣ם אַרְבַּעְתָּ֑יִם עֵ֗קֶב אֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וְעַ֖ל אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־חָמָֽל׃ (ז) וַיֹּ֧אמֶר נָתָ֛ן אֶל־דָּוִ֖ד אַתָּ֣ה הָאִ֑ישׁ כֹּה־אָמַ֨ר ה' אֱלֹקֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אָנֹכִ֞י מְשַׁחְתִּ֤יךָֽ לְמֶ֙לֶךְ֙ עַל־יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָנֹכִ֥י הִצַּלְתִּ֖יךָ מִיַּ֥ד שָׁאֽוּל׃ (ח) וָאֶתְּנָ֨ה לְךָ֜ אֶת־בֵּ֣ית אֲדֹנֶ֗יךָ וְאֶת־נְשֵׁ֤י אֲדֹנֶ֙יךָ֙ בְּחֵיקֶ֔ךָ וָאֶתְּנָ֣ה לְךָ֔ אֶת־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל וִֽיהוּדָ֑ה וְאִ֨ם־מְעָ֔ט וְאֹסִ֥פָה לְּךָ֖ כָּהֵ֥נָּה וְכָהֵֽנָּה׃ (ט) מַדּ֜וּעַ בָּזִ֣יתָ ׀ אֶת־דְּבַ֣ר ה' לַעֲשׂ֣וֹת הָרַע֮ בעינו [בְּעֵינַי֒] אֵ֣ת אוּרִיָּ֤ה הַֽחִתִּי֙ הִכִּ֣יתָ בַחֶ֔רֶב וְאֶ֨ת־אִשְׁתּ֔וֹ לָקַ֥חְתָּ לְּךָ֖ לְאִשָּׁ֑ה וְאֹת֣וֹ הָרַ֔גְתָּ בְּחֶ֖רֶב בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃ (י) וְעַתָּ֗ה לֹא־תָס֥וּר חֶ֛רֶב מִבֵּיתְךָ֖ עַד־עוֹלָ֑ם עֵ֚קֶב כִּ֣י בְזִתָ֔נִי וַתִּקַּ֗ח אֶת־אֵ֙שֶׁת֙ אוּרִיָּ֣ה הַחִתִּ֔י לִהְי֥וֹת לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה׃ (ס) (יא) כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר ה' הִנְנִי֩ מֵקִ֨ים עָלֶ֤יךָ רָעָה֙ מִבֵּיתֶ֔ךָ וְלָקַחְתִּ֤י אֶת־נָשֶׁ֙יךָ֙ לְעֵינֶ֔יךָ וְנָתַתִּ֖י לְרֵעֶ֑יךָ וְשָׁכַב֙ עִם־נָשֶׁ֔יךָ לְעֵינֵ֖י הַשֶּׁ֥מֶשׁ הַזֹּֽאת׃ (יב) כִּ֥י אַתָּ֖ה עָשִׂ֣יתָ בַסָּ֑תֶר וַאֲנִ֗י אֶעֱשֶׂה֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה נֶ֥גֶד כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל וְנֶ֥גֶד הַשָּֽׁמֶשׁ׃ (ס) (יג) וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל־נָתָ֔ן חָטָ֖אתִי לַֽה' (ס) וַיֹּ֨אמֶר נָתָ֜ן אֶל־דָּוִ֗ד גַּם־ה' הֶעֱבִ֥יר חַטָּאתְךָ֖ לֹ֥א תָמֽוּת׃ (יד) אֶ֗פֶס כִּֽי־נִאֵ֤ץ נִאַ֙צְתָּ֙ אֶת־אֹיְבֵ֣י ה' בַּדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה גַּ֗ם הַבֵּ֛ן הַיִּלּ֥וֹד לְךָ֖ מ֥וֹת יָמֽוּת׃ (טו) וַיֵּ֥לֶךְ נָתָ֖ן אֶל־בֵּית֑וֹ וַיִּגֹּ֣ף ה' אֶת־הַיֶּ֜לֶד אֲשֶׁ֨ר יָלְדָ֧ה אֵֽשֶׁת־אוּרִיָּ֛ה לְדָוִ֖ד וַיֵּאָנַֽשׁ׃ (טז) וַיְבַקֵּ֥שׁ דָּוִ֛ד אֶת־הָאֱלֹקִ֖ים בְּעַ֣ד הַנָּ֑עַר וַיָּ֤צָם דָּוִד֙ צ֔וֹם וּבָ֥א וְלָ֖ן וְשָׁכַ֥ב אָֽרְצָה׃ (יז) וַיָּקֻ֜מוּ זִקְנֵ֤י בֵיתוֹ֙ עָלָ֔יו לַהֲקִימ֖וֹ מִן־הָאָ֑רֶץ וְלֹ֣א אָבָ֔ה וְלֹֽא־בָרָ֥א אִתָּ֖ם לָֽחֶם׃ (יח) וַיְהִ֛י בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י וַיָּ֣מָת הַיָּ֑לֶד וַיִּֽרְאוּ֩ עַבְדֵ֨י דָוִ֜ד לְהַגִּ֥יד ל֣וֹ ׀ כִּי־מֵ֣ת הַיֶּ֗לֶד כִּ֤י אָֽמְרוּ֙ הִנֵּה֩ בִהְי֨וֹת הַיֶּ֜לֶד חַ֗י דִּבַּ֤רְנוּ אֵלָיו֙ וְלֹא־שָׁמַ֣ע בְּקוֹלֵ֔נוּ וְאֵ֨יךְ נֹאמַ֥ר אֵלָ֛יו מֵ֥ת הַיֶּ֖לֶד וְעָשָׂ֥ה רָעָֽה׃ (יט) וַיַּ֣רְא דָּוִ֗ד כִּ֤י עֲבָדָיו֙ מִֽתְלַחֲשִׁ֔ים וַיָּ֥בֶן דָּוִ֖ד כִּ֣י מֵ֣ת הַיָּ֑לֶד וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֧ד אֶל־עֲבָדָ֛יו הֲמֵ֥ת הַיֶּ֖לֶד וַיֹּ֥אמְרוּ מֵֽת׃ (כ) וַיָּקָם֩ דָּוִ֨ד מֵהָאָ֜רֶץ וַיִּרְחַ֣ץ וַיָּ֗סֶךְ וַיְחַלֵּף֙ שמלתו [שִׂמְלֹתָ֔יו] וַיָּבֹ֥א בֵית־ה' וַיִּשְׁתָּ֑חוּ וַיָּבֹא֙ אֶל־בֵּית֔וֹ וַיִּשְׁאַ֕ל וַיָּשִׂ֥ימוּ ל֛וֹ לֶ֖חֶם וַיֹּאכַֽל׃ (כא) וַיֹּאמְר֤וּ עֲבָדָיו֙ אֵלָ֔יו מָֽה־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֑יתָה בַּעֲב֞וּר הַיֶּ֤לֶד חַי֙ צַ֣מְתָּ וַתֵּ֔בְךְּ וְכַֽאֲשֶׁר֙ מֵ֣ת הַיֶּ֔לֶד קַ֖מְתָּ וַתֹּ֥אכַל לָֽחֶם׃ (כב) וַיֹּ֕אמֶר בְּעוֹד֙ הַיֶּ֣לֶד חַ֔י צַ֖מְתִּי וָֽאֶבְכֶּ֑ה כִּ֤י אָמַ֙רְתִּי֙ מִ֣י יוֹדֵ֔עַ יחנני [וְחַנַּ֥נִי] ה' וְחַ֥י הַיָּֽלֶד׃ (כג) וְעַתָּ֣ה ׀ מֵ֗ת לָ֤מָּה זֶּה֙ אֲנִ֣י צָ֔ם הַאוּכַ֥ל לַהֲשִׁיב֖וֹ ע֑וֹד אֲנִי֙ הֹלֵ֣ךְ אֵלָ֔יו וְה֖וּא לֹֽא־יָשׁ֥וּב אֵלָֽי׃ (כד) וַיְנַחֵ֣ם דָּוִ֗ד אֵ֚ת בַּת־שֶׁ֣בַע אִשְׁתּ֔וֹ וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ וַיִּשְׁכַּ֣ב עִמָּ֑הּ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֗ן ויקרא [וַתִּקְרָ֤א] אֶת־שְׁמוֹ֙ שְׁלֹמֹ֔ה וַה' אֲהֵבֽוֹ׃ (כה) וַיִּשְׁלַ֗ח בְּיַד֙ נָתָ֣ן הַנָּבִ֔יא וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ יְדִ֣ידְיָ֑הּ בַּעֲב֖וּר ה'׃ (פ) (כו) וַיִּלָּ֣חֶם יוֹאָ֔ב בְּרַבַּ֖ת בְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן וַיִּלְכֹּ֖ד אֶת־עִ֥יר הַמְּלוּכָֽה׃ (כז) וַיִּשְׁלַ֥ח יוֹאָ֛ב מַלְאָכִ֖ים אֶל־דָּוִ֑ד וַיֹּ֙אמֶר֙ נִלְחַ֣מְתִּי בְרַבָּ֔ה גַּם־לָכַ֖דְתִּי אֶת־עִ֥יר הַמָּֽיִם׃ (כח) וְעַתָּ֗ה אֱסֹף֙ אֶת־יֶ֣תֶר הָעָ֔ם וַחֲנֵ֥ה עַל־הָעִ֖יר וְלָכְדָ֑הּ פֶּן־אֶלְכֹּ֤ד אֲנִי֙ אֶת־הָעִ֔יר וְנִקְרָ֥א שְׁמִ֖י עָלֶֽיהָ׃ (כט) וַיֶּאֱסֹ֥ף דָּוִ֛ד אֶת־כָּל־הָעָ֖ם וַיֵּ֣לֶךְ רַבָּ֑תָה וַיִּלָּ֥חֶם בָּ֖הּ וַֽיִּלְכְּדָֽהּ׃ (ל) וַיִּקַּ֣ח אֶת־עֲטֶֽרֶת־מַלְכָּם֩ מֵעַ֨ל רֹאשׁ֜וֹ וּמִשְׁקָלָ֨הּ כִּכַּ֤ר זָהָב֙ וְאֶ֣בֶן יְקָרָ֔ה וַתְּהִ֖י עַל־רֹ֣אשׁ דָּוִ֑ד וּשְׁלַ֥ל הָעִ֛יר הוֹצִ֖יא הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד׃ (לא) וְאֶת־הָעָ֨ם אֲשֶׁר־בָּ֜הּ הוֹצִ֗יא וַיָּ֣שֶׂם בַּ֠מְּגֵרָה וּבַחֲרִצֵ֨י הַבַּרְזֶ֜ל וּֽבְמַגְזְרֹ֣ת הַבַּרְזֶ֗ל וְהֶעֱבִ֤יר אוֹתָם֙ במלכן [בַּמַּלְבֵּ֔ן] וְכֵ֣ן יַעֲשֶׂ֔ה לְכֹ֖ל עָרֵ֣י בְנֵֽי־עַמּ֑וֹן וַיָּ֧שָׁב דָּוִ֛ד וְכָל־הָעָ֖ם יְרוּשָׁלִָֽם׃ (פ)

II Samuel 11-12

(1) At the turn of the year, the season when kings go out [to battle], David sent Joab with his officers and all Israel with him, and they devastated Ammon and besieged Rabbah; David remained in Jerusalem. (2) Late one afternoon, David rose from his couch and strolled on the roof of the royal palace; and from the roof he saw a woman bathing. The woman was very beautiful, (3) and the king sent someone to make inquiries about the woman. He reported, “She is Bathsheba daughter of Eliam [and] wife of Uriah the Hittite.” (4) David sent messengers to fetch her; she came to him and he lay with her—she had just purified herself after her period—and she went back home. (5) The woman conceived, and she sent word to David, “I am pregnant.” (6) Thereupon David sent a message to Joab, “Send Uriah the Hittite to me”; and Joab sent Uriah to David. (7) When Uriah came to him, David asked him how Joab and the troops were faring and how the war was going. (8) Then David said to Uriah, “Go down to your house and bathe your feet.” When Uriah left the royal palace, a present from the king followed him. (9) But Uriah slept at the entrance of the royal palace, along with the other officers of his lord, and did not go down to his house. (10) When David was told that Uriah had not gone down to his house, he said to Uriah, “You just came from a journey; why didn’t you go down to your house?” (11) Uriah answered David, “The Ark and Israel and Judah are located at Succoth, and my master Joab and Your Majesty’s men are camped in the open; how can I go home and eat and drink and sleep with my wife? As you live, by your very life, I will not do this!” (12) David said to Uriah, “Stay here today also, and tomorrow I will send you off.” So Uriah remained in Jerusalem that day. The next day, (13) David summoned him, and he ate and drank with him until he got him drunk; but in the evening, [Uriah] went out to sleep in the same place, with his lord’s officers; he did not go down to his home. (14) In the morning, David wrote a letter to Joab, which he sent with Uriah. (15) He wrote in the letter as follows: “Place Uriah in the front line where the fighting is fiercest; then fall back so that he may be killed.” (16) So when Joab was besieging the city, he stationed Uriah at the point where he knew that there were able warriors. (17) The men of the city sallied out and attacked Joab, and some of David’s officers among the troops fell; Uriah the Hittite was among those who died. (18) Joab sent a full report of the battle to David. (19) He instructed the messenger as follows: “When you finish reporting to the king all about the battle, (20) the king may get angry and say to you, ‘Why did you come so close to the city to attack it? Didn’t you know that they would shoot from the wall? (21) Who struck down Abimelech son of Jerubbesheth? Was it not a woman who dropped an upper millstone on him from the wall at Thebez, from which he died? Why did you come so close to the wall?’ Then say: ‘Your servant Uriah the Hittite was among those killed.’” (22) The messenger set out; he came and told David all that Joab had sent him to say. (23) The messenger said to David, “First the men prevailed against us and sallied out against us into the open; then we drove them back up to the entrance to the gate. (24) But the archers shot at your men from the wall and some of Your Majesty’s men fell; your servant Uriah the Hittite also fell.” (25) Whereupon David said to the messenger, “Give Joab this message: ‘Do not be distressed about the matter. The sword always takes its toll. Press your attack on the city and destroy it!’ Encourage him!” (26) When Uriah’s wife heard that her husband Uriah was dead, she lamented over her husband. (27) After the period of mourning was over, David sent and had her brought into his palace; she became his wife and she bore him a son. But the LORD was displeased with what David had done, (1) and the LORD sent Nathan to David. He came to him and said, “There were two men in the same city, one rich and one poor. (2) The rich man had very large flocks and herds, (3) but the poor man had only one little ewe lamb that he had bought. He tended it and it grew up together with him and his children: it used to share his morsel of bread, drink from his cup, and nestle in his bosom; it was like a daughter to him. (4) One day, a traveler came to the rich man, but he was loath to take anything from his own flocks or herds to prepare a meal for the guest who had come to him; so he took the poor man’s lamb and prepared it for the man who had come to him.” (5) David flew into a rage against the man, and said to Nathan, “As the LORD lives, the man who did this deserves to die! (6) He shall pay for the lamb four times over, because he did such a thing and showed no pity.” (7) And Nathan said to David, “That man is you! Thus said the LORD, the God of Israel: ‘It was I who anointed you king over Israel and it was I who rescued you from the hand of Saul. (8) I gave you your master’s house and possession of your master’s wives; and I gave you the House of Israel and Judah; and if that were not enough, I would give you twice as much more. (9) Why then have you flouted the command of the LORD and done what displeases Him? You have put Uriah the Hittite to the sword; you took his wife and made her your wife and had him killed by the sword of the Ammonites. (10) Therefore the sword shall never depart from your House—because you spurned Me by taking the wife of Uriah the Hittite and making her your wife.’ (11) Thus said the LORD: ‘I will make a calamity rise against you from within your own house; I will take your wives and give them to another man before your very eyes and he shall sleep with your wives under this very sun. (12) You acted in secret, but I will make this happen in the sight of all Israel and in broad daylight.’” (13) David said to Nathan, “I stand guilty before the LORD!” And Nathan replied to David, “The LORD has remitted your sin; you shall not die. (14) However, since you have spurned the enemies of the LORD by this deed, even the child about to be born to you shall die.” (15) Nathan went home, and the LORD afflicted the child that Uriah’s wife had borne to David, and it became critically ill. (16) David entreated God for the boy; David fasted, and he went in and spent the night lying on the ground. (17) The senior servants of his household tried to induce him to get up from the ground; but he refused, nor would he partake of food with them. (18) On the seventh day the child died. David’s servants were afraid to tell David that the child was dead; for they said, “We spoke to him when the child was alive and he wouldn’t listen to us; how can we tell him that the child is dead? He might do something terrible.” (19) When David saw his servants talking in whispers, David understood that the child was dead; David asked his servants, “Is the child dead?” “Yes,” they replied. (20) Thereupon David rose from the ground; he bathed and anointed himself, and he changed his clothes. He went into the House of the LORD and prostrated himself. Then he went home and asked for food, which they set before him, and he ate. (21) His courtiers asked him, “Why have you acted in this manner? While the child was alive, you fasted and wept; but now that the child is dead, you rise and take food!” (22) He replied, “While the child was still alive, I fasted and wept because I thought: ‘Who knows? The LORD may have pity on me, and the child may live.’ (23) But now that he is dead, why should I fast? Can I bring him back again? I shall go to him, but he will never come back to me.” (24) David consoled his wife Bathsheba; he went to her and lay with her. She bore a son and she named him Solomon. The LORD favored him, (25) and He sent a message through the prophet Nathan; and he was named Jedidiah at the instance of the LORD. (26) Joab attacked Rabbah of Ammon and captured the royal city. (27) Joab sent messengers to David and said, “I have attacked Rabbah and I have already captured the water city. (28) Now muster the rest of the troops and besiege the city and capture it; otherwise I will capture the city myself, and my name will be connected with it.” (29) David mustered all the troops and marched on Rabbah, and he attacked it and captured it. (30) The crown was taken from the head of their king and it was placed on David’s head—it weighed a talent of gold, and [on it] were precious stones. He also carried off a vast amount of booty from the city. (31) He led out the people who lived there and set them to work with saws, iron threshing boards, and iron axes, or assigned them to brickmaking; David did this to all the towns of Ammon. Then David and all the troops returned to Jerusalem.

שבת נ״ו א:ד׳-י״א

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כׇּל הָאוֹמֵר דָּוִד חָטָא אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי דָּוִד לְכׇל דְּרָכָיו מַשְׂכִּיל וַה׳ עִמּוֹ וְגוֹ׳״. אֶפְשָׁר חֵטְא בָּא לְיָדוֹ וּשְׁכִינָה עִמּוֹ?! אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה׳ לַעֲשׂוֹת הָרַע״ — שֶׁבִּיקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת וְלֹא עָשָׂה. אָמַר רַב: רַבִּי דְּאָתֵי מִדָּוִד מְהַפֵּךְ וְדָרֵישׁ בִּזְכוּתֵיהּ דְּדָוִד. ״מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה׳ לַעֲשׂוֹת הָרַע״ — רַבִּי אוֹמֵר: מְשׁוּנָּה רָעָה זוֹ מִכׇּל רָעוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁכָּל רָעוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה כְּתִיב בְּהוּ ״וַיַּעַשׂ״, וְכָאן כְּתִיב ״לַעֲשׂוֹת״ — שֶׁבִּיקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת וְלֹא עָשָׂה. ״אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב״ — שֶׁהָיָה לְךָ לְדוּנוֹ בְּסַנְהֶדְרִין וְלֹא דַּנְתָּ. ״וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה״ — לִיקּוּחִין יֵשׁ לְךָ בָּהּ. דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כׇּל הַיּוֹצֵא לְמִלְחֶמֶת בֵּית דָּוִד, כּוֹתֵב גֵּט כְּרִיתוּת לְאִשְׁתּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֵת עֲשֶׂרֶת חֲרִיצֵי הֶחָלָב הָאֵלֶּה תָּבִיא לְשַׂר הָאָלֶף וְאֶת אַחֶיךָ תִּפְקֹד לְשָׁלוֹם וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקָּח״. מַאי ״עֲרֻבָּתָם״? — תָּנֵי רַב יוֹסֵף: דְּבָרִים הַמְעוֹרָבִים בֵּינוֹ לְבֵינָהּ. ״וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן״ — מַה חֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן אִי אַתָּה נֶעֱנָשׁ עָלָיו, אַף אוּרִיָּה הַחִתִּי אִי אַתָּה נֶעֱנָשׁ עָלָיו. מַאי טַעְמָא — מוֹרֵד בַּמַּלְכוּת הֲוָה. דַּאֲמַר לֵיהּ: ״וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים״.

Shabbat 56a:4-11

Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yonatan said: Anyone who says that David sinned with Bathsheba is nothing other than mistaken, as it is stated: “And David succeeded in all his ways; and the Lord was with him” (I Samuel 18:14). Is it possible that sin came to his hand and nevertheless the Divine Presence was with him? However, how then do I establish the meaning of the rebuke of the prophet Nathan: “Why have you despised the word of the Lord, to do that which is evil in My sight? Uriah the Hittite you have smitten with the sword, and his wife you have taken to be your wife, and him you have slain with the sword of the children of Ammon” (II Samuel 12:9), indicating that David sinned? The Gemara answers: David sought to do evil and have relations with Bathsheba while she was still married to Uriah but did not do so. Rav said: Rabbi Yehuda HaNasi, who descends from the house of David, seeks to teach the verse in favor of David. With regard to that which is written: “Why have you despised the commandment of the Lord to do evil,” Rabbi Yehuda HaNasi said: This evil mentioned with regard to David is different from all other evils in the Torah; as with regard to all other evils in the Torah, it is written: And he did evil, and here it is written: To do evil. This unique phrase indicates that David sought to do evil but did not actually do so. His intentions were improper; however, his actions were proper. That which is written: “Uriah the Hittite you have smitten with the sword,” means that you could have judged him before the Sanhedrin as one guilty of treason against the throne, and you did not judge him in that manner. Instead, you had him executed in a manner that deviated from the generally accepted principles of judgment. With regard to that which is written: “And his wife you have taken to be your wife”; it means that you have rights of marriage with her, as by law Bathsheba was already divorced from Uriah. As Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yonatan said: Anyone who goes to a war waged by the royal house of David writes a conditional bill of divorce to his wife. That was done to prevent a situation in which the soldier’s wife would be unable to remarry because the soldier did not return from battle and there were no witnesses to his fate. The conditional bill of divorce accorded her the status of a divorcee and freed her to remarry. As it is stated: “And carry these ten cheeses to the captain of their thousand, and to your brothers bring greetings and take their pledge [arubatam]” (I Samuel 17:18). What is the meaning of arubatam? Rav Yosef taught: It refers to matters that are shared [hame’oravim] between him, the husband, and her, the wife, i.e., marriage. The verse should be read: Take the bill of divorce that determines the status of the relationship between husband and wife. As, apparently, it was customary for men at war to send their wives a conditional divorce, since Uriah later died, Bathsheba retroactively assumed divorced status from the time that he set out to war. She was not forbidden to David. With regard to that which is written: “And him you have slain with the sword of the children of Ammon,” it means: Just as you are not punished for soldiers killed by the sword of the children of Ammon in the course of the war, so too you are not punished for the death of Uriah the Hittite. What is the reason that David was not liable for the death of Uriah? Because Uriah was a traitor against the throne. As he said to David: “And my lord Joab and the servants of my lord are encamped in the open fields” (II Samuel 11:11). In the presence of the king, one may not refer to another as his lord. Doing so is treason.

Approach 1: R' Nevenzahl

נזיר כ״ג ב:ה׳

אמר ר"נ בר יצחק גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה והאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמן שמתוך שלא לשמן בא לשמן

Nazir 23b:5

§ Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Greater is a transgression committed for its own sake, i.e., for the sake of Heaven, than a mitzva performed not for its own sake. The Gemara questions this comparison: But didn’t Rav Yehuda say that Rav said: A person should always occupy himself with Torah and mitzvot even not for their own sake, as it is through acts performed not for their own sake that good deeds for their own sake come about? How, then, can any transgression be considered greater than a mitzva not for the sake of Heaven?

רד"ק על שמואל ב י״א:ד׳:א׳

מתקדשת מטומאתה. להודיע כי לא שכב עמה והיא נדה כי כבר התקדשה מטומאתה כמו שאמר רוחצת והודיע כי הרחיצה ההיא להתקדש מן הנדות היתה ולא עבר עליה משום נדה אלא משום אשת איש ורבותינו ז"ל אמרו כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כתב לאשתו אם ימות במלחמה לפיכך סבב דוד את מיתת אוריה שתהא מגורשת למפרע:

Radak on II Samuel 11:4:1

...

“שהקמת יורש לבית דוד וגואל לעולם... חשובה כל כך... דוחה את איסור אשת איש” R' Neventzahl

Approach #2 R' Gantz

סנהדרין ק״ז א:ב׳

אמר רב יהודה אמר רב לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי נסיון ונכשל אמר לפניו רבש"ע מפני מה אומרים אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב ואין אומרים אלקי דוד אמר אינהו מינסו לי ואת לא מינסית לי אמר לפניו רבש"ע בחנני ונסני שנאמר (תהלים כו, ב) בחנני ה' ונסני וגו'

Sanhedrin 107a:2

§ Apropos Ahithophel, the Gemara relates the events that led to his death. Rav Yehuda says that Rav says: A person should never bring himself to undergo an ordeal, as David, king of Israel, brought himself to undergo an ordeal and failed. David said before God: Master of the Universe, for what reason does one say in prayer: God of Abraham, God of Isaac, and God of Jacob, and one does not say: God of David? God said to David: They have undergone ordeals before Me, and you have not undergone an ordeal before Me. David said before Him: Examine me and subject me to an ordeal, as it is stated: “Examine me, Lord, and subject me to an ordeal; try my kidneys and my heart” (Psalms 26:2).

סנהדרין ק״ז א:י״ז

ונקיתי מפשע רב אמר לפניו רבש"ע מחול לי על אותו עון כולו אמר כבר עתיד שלמה בנך לומר בחכמתו (משלי ו, כז) היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה אם יהלך איש על הגחלים ורגליו לא תכוינה כן הבא על אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בה א"ל כל הכי נטרד ההוא גברא א"ל קבל עליך יסורין קבל עליו

Sanhedrin 107a:17

The verse states: “And I shall be clear from great transgression” (Psalms 19:14). David said before God: Master of the Universe, pardon me for that entire sin. God said to him: Your son Solomon is already destined to say with his wisdom: “Can a man take fire in his lap and his garments not be burned? Can one walk on hot coals and his feet not be scorched? So too one who lies with his neighbor’s wife; anyone who touches her shall not go unpunished” (Proverbs 6:27–29). David said to Him: Will that man, David, be expelled for that entire transgression, with no remedy? God said to David: Accept upon yourself afflictions, and that will atone for your sins. He accepted afflictions upon himself.

סנהדרין ק״ז א:ט״ז

ונקיתי מפשע רב שלא יכתב סרחוני אמר לו א"א ומה יו"ד שנטלתי משרי עומד וצווח כמה שנים עד שבא יהושע והוספתי לו שנאמר (במדבר יג, טז) ויקרא משה להושע בן נון יהושע כל הפרשה כולה עאכ"ו

Sanhedrin 107a:16

David requested: “And I shall be clear from great transgression” (Psalms 19:14), meaning that my transgression with Bathsheba and Uriah will not be written in the Bible. God said to him: That is impossible. And just as the letter yod that I removed from the name of Sarai, wife of Abraham, when I changed her name to Sarah, was standing and screaming several years over its omission from the Bible until Joshua came and I added the yod to his name, as it is stated: “And Moses called Hosea, son of Nun, Joshua [Yehoshua]” (Numbers 13:16); the entire portion of your transgression, which is fit to be included in the Bible, all the more so it cannot be omitted.

מלבי"ם על שמואל ב י״א:י״א:א׳

ויאמר אוריה השיב לפי תומו שנמנע מזאת, א. מצד שהארון וישראל ויהודה (שבטו של מלך) יושבים בסכות, ב. מצד שיואב אדוניו ועבדי דוד רצה לומר השרים והגבורים חונים על פני השדה ואינם אף בסוכה, והם לחורב ביום ולקרח בלילה, ובדבריו אלה מרד המרדה שלישי כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה במ"ש ואדוני יואב שהיה לו לומר ועבדך יואב ועבדי אדוני, כי יואב עבד דוד וכמ"ש האשה התקועית עבדך יואב שם בפי את הדברים האלה, וגם שמ"ש חכמינו זכרונם לברכה בעירובין (דף ס"ג) גמירי דכל זמן שהארון ושכינה שלא במקומם ישראל אסורים בתשמיש, לא שייך כאן למ"ש מהרי"א שזה לא היה הארון שבו הלוחות רק הארון שהיו מונחים בו האפוד והאורים והתומים, והארון והמלך שהם העקר ישבו במקומם, והוא דייק אדוני יואב כאילו יואב הוא העקר ולא יכין לדבר כן בפני המלך, וע"כ נתחייב מיתה כמורד, וע"כ,

Malbim on II Samuel 11:11:1

...

מלבי"ם על שמואל ב י״א:ג׳:א׳

השאלות: והנה יפלא שדוד נכשל בא"א ובהריגת אוריה וכמה עבירות כמו שחשב מהרי"א, ויפלא איך לא נצטוה לגרש את בת שבע וכדומה שאלות רבות כמו שבא בפנים, ומז"ש שדרש לאשה ושאמר הלא זאת בת שבע, ומ"ש שהיא מתקדשת מטומאתה אם עבר על א"א וכי לא היה עובר על איסור נדה:

Malbim on II Samuel 11:3:1

...

קידושין מ״ג א:י״ב

ואידך הרי לך כחרב בני עמון מה חרב בני עמון אין אתה נענש עליו אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו מאי טעמא מורד במלכות הוה דקאמר ליה (שמואל ב יא, יא) ואדוני יואב וכל עבדי אדוני על פני השדה חונים

Kiddushin 43a:12

And the other opinion, i.e., the first tanna, who holds that the one who appoints the killer is exempt, explains the verse as follows: Behold this killing is for you like the sword of Ammon. Just as you are not punished for those killed by the sword of Ammon in the course of the war, so too you are not punished for the death of Uriah the Hittite, not even according to the laws of Heaven. What is the reason for this? Uriah was a rebel against the monarchy and was consequently liable to the death penalty, as he said to King David: “And my lord Joab, and the servants of my lord, are encamped in the open field” (II Samuel 11:11). By referring to Joab as his lord in front of the king, he indicated that he answered to Joab rather than to the king, which is tantamount to rebellion.

מלבי"ם על שמואל ב י״א:י״א:א׳

Malbim on II Samuel 11:11:1

...

מלבי"ם על שמואל ב י״א:כ״ו:א׳

ותשמע הנה גם האשמה החמישית שהגדיל מהרי"א מה שמהר דוד לקחת את האשה, תרבה לה בורית, שהיה מוכרח לזה להסתיר הדבר של ההריון, וגם בכתוב הזה ירמוז כי מגורשת היתה מאוריה, במ"ש ששמעה שמת אישה ותספד על בעלה, כי יש הבדל בין שם איש ובין שם בעל, שם איש הוא מצד החבה שבין איש לאשתו ושם בעל הוא רק מצד שבעל אותה או מצד האדנות, וע"כ כשמדברת בעדה בא תמיד כינוי אישי לא כינוי בעלי, ואמר (הושע א') תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי, כי קריאת שם אישי מורה שחבתו עליה, והשמועה באה שמת אישה כי כן חשבו העם, אבל היא ספדה על בעלה לא על אישה כי כבר היתה מגורשת:

Malbim on II Samuel 11:26:1

...

R' Meidan 3rd approach

שלמרות ההיתר הפורמלי היה כאן חטא מורלי”