אמר רבי אבוה אמר רבי יוחנן ומטו בה משמיה דרבי אלעזר ברבי שמעון דאמר קרא (שמות כט, ט) וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו וחבשת להם מגבעות והיתה להם כהונה לחקת עולם בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם.
(ז) כָּל בִּגְדֵי הַכֹּהֲנִים אֵינָן בָּאִים אֶלָּא מִשֶּׁל צִבּוּר. וְיָחִיד שֶׁהִתְנַדֵּב בֶּגֶד מִבִּגְדֵי כְּהֻנָּה מוֹסְרוֹ לַצִּבּוּר וּמֻתָּר. וְכֵן כָּל כְּלֵי הַשָּׁרֵת וַעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה שֶׁמְּסָרָן יָחִיד לַצִּבּוּר הֲרֵי הֵן כְּשֵׁרִין. אַף כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר שֶׁהִתְנַדֵּב אוֹתָן יָחִיד מִשֶּׁלּוֹ כְּשֵׁרִים וּבִלְבָד שֶׁיִּמְסְרֵם לַצִּבּוּר:
(ב) ויקהל משה כו' אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות כו' ששת ימים כו'. הקדים זה למשכן כי מלאכת המשכן הוא בכח הקהילה ואז נאמר ושכנתי בתוכם כמ"ש במדרש בתוכו לא נאמר אלא בתוכם ע"ש באלשיך תרומה. וקהילה זו הוא ענין השבת. ובזה שהגיד להם השבת בזה הקהיל אותם. גם נפרש אלה הדברים על הקהילה. שזה צוה ה' שיקהילו עצמם. וכ"ז הוא ענין אחד שהוא התרוממות כלל ישראל שגורם השראת השכינה שקראוהו חז"ל כנסת ישראל:
(ד) עיקר הישועה בפורים נעשה ע"י הכינוס כמ"ש כנוס כו' כל היהודים. וכתיב נקהלו ועמוד על נפשם. וזהו בחי' תורה שבע"פ כי במתן תורה כתיב הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי. והי' הקהילה בציווי הקב"ה. וכאן נקהלו מעצמם. והדר קבלוה בימי אחשורוש בכח הקהילה. לכן כתיב וקבל היהודים לשון יחיד. שנעשו אגודה אחת. ואז אין עמלק יכול לשלוט בהם. ואיתא בגמ' באותו גר שאמר למדני תורה כשאני עומד על רגל אחד. והשיב לו ואהבת לרעך כמוך. הרמז בעוה"ז דשיקרא שלטא. דאיתא שקר עומד על רגל אחד שהקו"ף נמשכת למטה מכל האותיות. ולכן איש לשון בל יכון כו'. אבל האמת עומד בכל צד. ושקר אין לו רגלים. וזה אות הק' שולט באדר כמ"ש בס' יצירה המליך אות ק' כו'. והטעם כי הוא סוף השנה והסט"א נמשכת בסוף כקוף בתר בני נשא. ואז העצה רק ע"י ואהבת לרעך כמוך. שכח כלל ישראל דוחה השקר. ולכן תיקנו משלוח מנות ומתנות לאביונים לעורר אהבת בני ישראל. וזה הי' יסוד בית שני. ולכן נחרב ע"י שנאת חנם. כי יסוד בית שני בכח אהבת ישראל:
(ה) וכל כחו של המן הי' בזה שאמר עם כו' מפוזר ומפורד. באמת הפיזור הוא לטובה לפרסם שמו ית' בכל המקומות ולהוציא הנ"ק שנמצאים בכל המקומות. כמ"ש צדקת פרזונו בישראל. אבל מפורד הוא הפחיתות שבנ"י צריכין להיות אגודה אחד אעפ"י שהם מפוזרין. כמ"ש שנק' שבעים נפש לשון יחיד. וכשניטל האחדות ע"י הפיזור זה תוקף הגלות. ולכן אחר הישועה נקהלו בעריהם ותיקנו משלוח מנות ומתנות. להיות אגודה אחת. והעשיר בתורה יתן גם להדל. וכמו כן ת"ח שיקבלו זה מזה. כמו שרמזו בגמ' מר שלח לי' חורפא ואיהו שלח חוליא. שיש בכל ת"ח דבר מיוחד. וצריך לקבל כל אחד מחבירו להיות אגודה אחת:
(ד) מִצְוַת עֲשֵׂה לַעֲשׂוֹת בְּגָדִים אֵלּוּ וְלִהְיוֹת הַכֹּהֵן עוֹבֵד בָּהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כח ב) "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ". (שמות כט ח) "וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב וְהִלְבַּשְׁתָּם כֻּתֳּנֹת". וְכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁשִּׁמֵּשׁ בְּפָחוֹת מִשְּׁמוֹנָה בְּגָדִים אֵלּוּ אוֹ כֹּהֵן הֶדְיוֹט שֶׁשִּׁמֵּשׁ בְּפָחוֹת מֵאַרְבָּעָה בְּגָדִים אֵלּוּ הוּא הַנִּקְרָא מְחֻסַּר בְּגָדִים וַעֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה וְחַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם כְּזָר שֶׁשִּׁמֵּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כט ט) "וְחָגַרְתָּ אֹתָם אַבְנֵט" (שמות כט ט) "וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה". בִּזְמַן שֶׁבִּגְדֵיהֶם עֲלֵיהֶן כְּהֻנָּתָן עֲלֵיהֶן. אֵין בִּגְדֵיהֶן עֲלֵיהֶן אֵין כְּהֻנָּתָם עֲלֵיהֶן אֶלָּא הֲרֵי הֵם כְּזָרִים וְנֶאֱמַר (במדבר א נא) (במדבר ג י) (במדבר ג לח) (במדבר יח ז) "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת":
(כג) וַֽיְהִ֕י כַּֽאֲשֶׁר־בָּ֥א יוֹסֵ֖ף אֶל־אֶחָ֑יו וַיַּפְשִׁ֤יטוּ אֶת־יוֹסֵף֙ אֶת־כֻּתָּנְתּ֔וֹ אֶת־כְּתֹ֥נֶת הַפַּסִּ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָלָֽיו׃...(לא) וַיִּקְח֖וּ אֶת־כְּתֹ֣נֶת יוֹסֵ֑ף וַֽיִּשְׁחֲטוּ֙ שְׂעִ֣יר עִזִּ֔ים וַיִּטְבְּל֥וּ אֶת־הַכֻּתֹּ֖נֶת בַּדָּֽם׃
(23) When Joseph came up to his brothers, they stripped Joseph of his tunic, the ornamented tunic that he was wearing...(31) Then they took Joseph’s tunic, slaughtered a kid, and dipped the tunic in the blood.
(כו) וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל־שָׁא֔וּל לֹ֥א אָשׁ֖וּב עִמָּ֑ךְ כִּ֤י מָאַ֙סְתָּה֙ אֶת־דְּבַ֣ר ה' וַיִּמְאָסְךָ֣ ה' מִהְי֥וֹת מֶ֖לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃ (ס) (כז) וַיִּסֹּ֥ב שְׁמוּאֵ֖ל לָלֶ֑כֶת וַיַּחֲזֵ֥ק בִּכְנַף־מְעִיל֖וֹ וַיִּקָּרַֽע׃ (כח) וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ שְׁמוּאֵ֔ל קָרַ֨ע ה' אֶֽת־מַמְלְכ֧וּת יִשְׂרָאֵ֛ל מֵעָלֶ֖יךָ הַיּ֑וֹם וּנְתָנָ֕הּ לְרֵעֲךָ֖ הַטּ֥וֹב מִמֶּֽךָּ׃
(כט) וַֽיְהִי֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔יא וְיָֽרָבְעָ֖ם יָצָ֣א מִירוּשָׁלִָ֑ם וַיִּמְצָ֣א אֹת֡וֹ אֲחִיָּה֩ הַשִּׁילֹנִ֨י הַנָּבִ֜יא בַּדֶּ֗רֶךְ וְה֤וּא מִתְכַּסֶּה֙ בְּשַׂלְמָ֣ה חֲדָשָׁ֔ה וּשְׁנֵיהֶ֥ם לְבַדָּ֖ם בַּשָּׂדֶֽה׃ (ל) וַיִּתְפֹּ֣שׂ אֲחִיָּ֔ה בַּשַּׂלְמָ֥ה הַחֲדָשָׁ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָלָ֑יו וַיִּ֨קְרָעֶ֔הָ שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר קְרָעִֽים׃ (לא) וַיֹּ֙אמֶר֙ לְיָֽרָבְעָ֔ם קַח־לְךָ֖ עֲשָׂרָ֣ה קְרָעִ֑ים כִּ֣י כֹה֩ אָמַ֨ר ה' אֱלֹקֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל הִנְנִ֨י קֹרֵ֤עַ אֶת־הַמַּמְלָכָה֙ מִיַּ֣ד שְׁלֹמֹ֔ה וְנָתַתִּ֣י לְךָ֔ אֵ֖ת עֲשָׂרָ֥ה הַשְּׁבָטִֽים׃
(א) וַיְהִ֧י דְבַר־ה' אֶל־יוֹנָ֖ה שֵׁנִ֥ית לֵאמֹֽר׃ (ב) ק֛וּם לֵ֥ךְ אֶל־נִֽינְוֵ֖ה הָעִ֣יר הַגְּדוֹלָ֑ה וִּקְרָ֤א אֵלֶ֙יהָ֙ אֶת־הַקְּרִיאָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י דֹּבֵ֥ר אֵלֶֽיךָ׃ (ג) וַיָּ֣קָם יוֹנָ֗ה וַיֵּ֛לֶךְ אֶל־נִֽינְוֶ֖ה כִּדְבַ֣ר ה' וְנִֽינְוֵ֗ה הָיְתָ֤ה עִיר־גְּדוֹלָה֙ לֵֽאלֹקִ֔ים מַהֲלַ֖ךְ שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִֽים׃ (ד) וַיָּ֤חֶל יוֹנָה֙ לָב֣וֹא בָעִ֔יר מַהֲלַ֖ךְ י֣וֹם אֶחָ֑ד וַיִּקְרָא֙ וַיֹּאמַ֔ר ע֚וֹד אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְנִֽינְוֵ֖ה נֶהְפָּֽכֶת׃ (ה) וַֽיַּאֲמִ֛ינוּ אַנְשֵׁ֥י נִֽינְוֵ֖ה בֵּֽאלֹקִ֑ים וַיִּקְרְאוּ־צוֹם֙ וַיִּלְבְּשׁ֣וּ שַׂקִּ֔ים מִגְּדוֹלָ֖ם וְעַד־קְטַנָּֽם׃ (ו) וַיִּגַּ֤ע הַדָּבָר֙ אֶל־מֶ֣לֶך נִֽינְוֵ֔ה וַיָּ֙קָם֙ מִכִּסְא֔וֹ וַיַּעֲבֵ֥ר אַדַּרְתּ֖וֹ מֵֽעָלָ֑יו וַיְכַ֣ס שַׂ֔ק וַיֵּ֖שֶׁב עַל־הָאֵֽפֶר׃
הרב שמשון רפאל הירש, פירוש על החומש, שמות פרק כ"ח, פסוק ה'
והם יקחו וגו׳ – על משה למנות את עושי המלאכה, אך הם יקבלו את החמרים לעשיית הבגדים באופן ישיר מהעם. יש לזכור שעל ידי הבגדים האלה יתקדשו ויובדלו בני אהרן לדורות עולם, ויגיעו למעמדם הנשגב במקדש כבחירי נציגי האומה; מאידך עליהם לעבוד את עבודתם במקדש אך ורק כמשרתי האומה. לאור שתי הבחינות האלה יובן לנו הציווי המפורש שעושי הבגדים האלה יקבלו את החמרים ישירות מהעם. בכך מביע העם את הסכמתו להבדלה הזו, והעם הוא המלביש את הכהן בבגדיו (עיין פירוש לעיל פסוקים ב–ג).
(ה) הַמֶּלֶךְ מִסְתַּפֵּר בְּכָל יוֹם. וּמְתַקֵּן עַצְמוֹ וּמִתְנָאֶה בְּמַלְבּוּשִׁין נָאִים וּמְפֹאָרִים...אֲפִלּוּ נָבִיא עוֹמֵד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ מִשְׁתַּחֲוֶה אַרְצָה... אֲבָל כֹּהֵן גָּדוֹל אֵינוֹ בָּא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֶלָּא אִם רָצָה. וְאֵינוֹ עוֹמֵד לְפָנָיו אֶלָּא הַמֶּלֶךְ עוֹמֵד לִפְנֵי כֹּהֵן גָּדוֹל. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כז כא) "וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד". אַף עַל פִּי כֵן מִצְוָה עַל כֹּהֵן גָּדוֹל לְכַבֵּד אֶת הַמֶּלֶךְ וּלְהוֹשִׁיבוֹ וְלַעֲמֹד מִפָּנָיו כְּשֶׁיָּבוֹא לוֹ. וְלֹא יַעֲמֹד הַמֶּלֶךְ לְפָנָיו אֶלָּא כְּשֶׁיִּשְׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים. וְכֵן מִצְוָה עַל הַמֶּלֶךְ לְכַבֵּד לוֹמְדֵי הַתּוֹרָה. וּכְשֶׁיִּכָּנְסוּ לְפָנָיו סַנְהֶדְרִין וְחַכְמֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲמֹד לִפְנֵיהֶם וְיוֹשִׁיבֵם בְּצִדּוֹ...בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁיִּהְיֶה הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ לְבַדּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו יַעֲשֶׂה זֶה בְּצִנְעָה. אֲבָל בְּפַרְהֶסְיָא בִּפְנֵי הָעָם לֹא יַעֲשֶׂה. וְלֹא יַעֲמֹד מִפְּנֵי אָדָם. וְלֹא יְדַבֵּר רַכּוֹת. וְלֹא יִקְרָא לְאָדָם אֶלָּא בִּשְׁמוֹ כְּדֵי שֶׁתְּהֵא יִרְאָתוֹ בְּלֵב הַכּל:
(5) The king gets his hair cut every day. He grooms himself and adorns himself in resplendent garments...Even a prophet stands before the king and bows to the ground...However, the Kohen Godol does not appear before the king unless he14The Kohen Godol. wants to nor does he stand before him. Rather, the king stands before the Kohen Godol, as it says, “and he stood before Eliezer the Kohen” (Numbers 27:21). Nevertheless, the Kohen Godol is commanded to honor the king, he seats him, and stands before him when he comes to him. The king should not stand before him unless he is there to ask of the Urim. The king must give honor to those who study Torah. When the Sanhedrin and the Sages of Israel enter, he must stand for them and he seats them by his side...This applies when the king is at home alone with only his servants present, and he does this and similar things privately. But in public, before the people, he does not do this. Then he stands for no one and does not speak gently and does not call any one, but by his name. This is so that reverence16Lit., awe. for him will fill the hearts of all.
(א) וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן וְגוֹ'...וְרַבָּנָן אָמְרֵי, זֶרַע פִּשְׁתָּן הָיָה, וְהֶבֶל הֵבִיא גַּם הוּא מִבְּכוֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן לְפִיכָךְ נֶאֱסַר צֶמֶר וּפִשְׁתִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז וְגוֹ' (דברים כב, יא). וְאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּתְעָרֵב מִנְחַת הַחוֹטֵא עִם מִנְחַת הַזַּכַּאי לְפִיכָךְ נֶאֱסַר.
(1) And in process of time it came to pass that Cain brought of the fruit of the ground (Gen. 4:3)...However, the rabbis maintained that Cain brought flaxseed, while Abel brought firstlings of his flock and of the fat thereof (ibid., v. 4). That is why it is ordained that wool and flax must not be mixed, as it is said: Thou shalt nor wear mingled stuff, wool and linen together (Deut. 22:11).31The source of the law of shatnez, prohibiting the wearing of wool and linen together. The Holy One, blessed be He, declared: It is not fitting that a sinner’s offering and the sacrifice of a virtuous man should be coupled. Hence it is forbidden to combine them in a garment.
Interesting idea from Cain and Abel that their story was the reason for the issur of Shaatnez and that shaatnez was used in the bigdei kehuna, perhaps because it was the one place where absolute unity could be and had to be expressed, even between two materials marred with the oldest brotherly feud. (Interesting to note that the bigdei kehuna were given out of brotherly love from brother to brother)