Elisha and the Three Bears

(יט) וַיֹּ֨אמְר֜וּ אַנְשֵׁ֤י הָעִיר֙ אֶל־אֱלִישָׁ֔ע הִנֵּה־נָ֞א מוֹשַׁ֤ב הָעִיר֙ ט֔וֹב כַּאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י רֹאֶ֑ה וְהַמַּ֥יִם רָעִ֖ים וְהָאָ֥רֶץ מְשַׁכָּֽלֶת׃ (כ) וַיֹּ֗אמֶר קְחוּ־לִי֙ צְלֹחִ֣ית חֲדָשָׁ֔ה וְשִׂ֥ימוּ שָׁ֖ם מֶ֑לַח וַיִּקְח֖וּ אֵלָֽיו׃ (כא) וַיֵּצֵא֙ אֶל־מוֹצָ֣א הַמַּ֔יִם וַיַּשְׁלֶךְ־שָׁ֖ם מֶ֑לַח וַיֹּ֜אמֶר כֹּֽה־אָמַ֣ר יְהוָ֗ה רִפִּ֙אתִי֙ לַמַּ֣יִם הָאֵ֔לֶּה לֹֽא־יִהְיֶ֥ה מִשָּׁ֛ם ע֖וֹד מָ֥וֶת וּמְשַׁכָּֽלֶת׃ (כב) וַיֵּרָפ֣וּ הַמַּ֔יִם עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּדְבַ֥ר אֱלִישָׁ֖ע אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר׃ (פ) (כג) וַיַּ֥עַל מִשָּׁ֖ם בֵּֽית־אֵ֑ל וְה֣וּא ׀ עֹלֶ֣ה בַדֶּ֗רֶךְ וּנְעָרִ֤ים קְטַנִּים֙ יָצְא֣וּ מִן־הָעִ֔יר וַיִּתְקַלְּסוּ־בוֹ֙ וַיֹּ֣אמְרוּ ל֔וֹ עֲלֵ֥ה קֵרֵ֖חַ עֲלֵ֥ה קֵרֵֽחַ׃ (כד) וַיִּ֤פֶן אַֽחֲרָיו֙ וַיִּרְאֵ֔ם וַֽיְקַלְלֵ֖ם בְּשֵׁ֣ם יְהוָ֑ה וַתֵּצֶ֨אנָה שְׁתַּ֤יִם דֻּבִּים֙ מִן־הַיַּ֔עַר וַתְּבַקַּ֣עְנָה מֵהֶ֔ם אַרְבָּעִ֥ים וּשְׁנֵ֖י יְלָדִֽים׃ (כה) וַיֵּ֥לֶךְ מִשָּׁ֖ם אֶל־הַ֣ר הַכַּרְמֶ֑ל וּמִשָּׁ֖ם שָׁ֥ב שֹׁמְרֽוֹן׃ (פ)

II Kings 2:19-25

(19) The men of the town said to Elisha, “Look, the town is a pleasant place to live in, as my lord can see; but the water is bad and the land causes bereavement.” (20) He responded, “Bring me a new dish and put salt in it.” They brought it to him; (21) he went to the spring and threw salt into it. And he said, “Thus said the LORD: I heal this water; no longer shall death and bereavement come from it!” (22) The water has remained wholesome to this day, in accordance with the word spoken by Elisha. (23) From there he went up to Bethel. As he was going up the road, some little boys came out of the town and jeered at him, saying, “Go away, baldhead! Go away, baldhead!” (24) He turned around and looked at them and cursed them in the name of the LORD. Thereupon, two she-bears came out of the woods and mangled forty-two of the children. (25) He went on from there to Mount Carmel, and from there he returned to Samaria.

רש"י על מלכים ב ב׳:יט:א

וְהַמַּיִם רָעִים. וּמֵחֲמַת הַמַּיִם הָאָרֶץ מְשַׁכֶּלֶת אֶת יוֹשְׁבֶיהָ לְקָבְרָם, אִם כֵּן מַהוּ: וּמוֹשַׁב הָעִיר טוֹב, מִכָּאן אָמְרוּ: חֵן מָקוֹם עַל יוֹשְׁבָיו.

רלב"ג

והנה רפא אלישע המים ההם על דרך המופת בהשליכו אל מוצא המים מלח מהמלח ששמו בצלוחית חדש' ואחשוב שכבר בחר אלישע שתהי' הצלוחית חדש' כדי שלא יחשבו שיהיה מבושל בה דבר ימשך המלח כחו ויהי' לו רושם על דרך הרפוא' בתקון המים אך בחר לתקנם במה שאין בו רושם לתקונם כי אנחנו רואי' שהמי' המלוחים הם רעים לשתיה עם שאי אפשר במעט מלח שיתן רושם במוצא מים אשר לא יכזבו מימיו אם לא היה זה על דרך המופת:

רש"י על מלכים ב ב׳:כג:א
וּנְעָרִים קְטַנִּים. הַמְנֹעָרִין מִן הַמִּצְוֹת.

רש"י על מלכים ב ב׳:כג:ב
עֲלֵה קֵרֵחַ. עֲלֵה מִכָּאן, שֶׁהִקְרַחְתָּ עָלֵינוּ אֶת הַמָּקוֹם, שֶׁעַד עַכְשָׁיו הָיִינוּ מִשְׂתַּכְּרִין לְהָבִיא מַיִם מְתוּקִים מֵרָחוֹק, וּמִתְפַּרְנְסִין בְּכָךְ, וּמִשֶּׁהִמְתִּיקוּ אִבְּדוּ פַּרְנָסָתָן, כָּךְ מְפֹרָשׁ בְּסוֹטָה

מלבים

ויתקלסו בו הם ידעו כי המשח תחת אליהו, ומבזותם את הנבואה והנביאים חרפו אותו לאמר איך תהיה במקום רבך והוא בעל שער ואתה קרח, וזה שכתוב עלה קרח, רצה לומר איך תעלה למדרגתו וטבעך הפוכה מטבעו, כי טבע הקרח הפוכה מטבע בעל שער, ויפה אמרו חכמינו זכרונם לברכה שהיו מנוערים מן המצות וקטני אמנה, שלכן בזוהו, וגם י''ל שאמרו בלעג עלה לשמים אתה קרח כמו שעלה רבך בעל שער לשמים, ומפני שבית אל היה מקום העגלים למדו אבותם אותם להתלוצץ על נביאי ה', ולכן קללם למחות שורש פורה ראש ולענה מכרם ה' צבאות :

מ צודת דוד

ויראם. אמרו רבותינו ז״ל שראה ברוח הקודש שאין בהם לחלוחית טובה, ולכן קללם