אבות פ"ב, מ"א:
רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם והוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות. והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. והסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין.
ברטנורא, על אתר:
כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם - שיהא נוח לו, ויהיו נוחין בני אדם ממנו. וזה יהיה, כשילך בכל המדות בדרך האמצעי ולא יטה לאחד משני הקצוות. שאם הוא כילי ביותר, יש תפארת לו, שאוסף ממון הרבה, אבל אין בני אדם מפארין אותו במדה זו. ואם הוא מפזר יותר מן הראוי, בני אדם המקבלים ממנו מפארים אותו, אבל אינו תפארת לעושיה ואינו נוח לו, שהוא בא לידי עניות בשביל כך. אבל מדת הנדיבות שהיא אמצעית בין הכילות והפיזור, היא תפארת לעושיה, ששומר את ממונו ואינו מפזר יותר מן הראוי. ותפארת לו מן האדם, שבני אדם מפארים אותו שנותן כמו שראוי לו ליתן. וכן הדין בכל שאר המדות:
בבא בתרא דף ח, ע"א:
רבי פתח אוצרות בשני בצורת אמר יכנסו בעלי מקרא בעלי משנה בעלי גמרא בעלי הלכה בעלי הגדה אבל עמי הארץ אל יכנסו,
דחק רבי יונתן בן עמרם ונכנס, אמר לו רבי פרנסני,
אמר לו בני קרית
אמר לו לאו
שנית
א"ל לאו, אם כן במה אפרנסך
[א"ל] פרנסני ככלב וכעורב
פרנסיה בתר דנפק יתיב רבי וקא מצטער ואמר אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ, אמר לפניו ר' שמעון בר רבי שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא שאינו רוצה ליהנות מכבוד תורה מימיו בדקו ואשכח אמר רבי יכנסו כולם.
סנהדרין דף יא ע"א:
כי הא דיתיב רבי וקא דריש,
והריח ריח שום, אמר מי שאכל שום יצא
עמד רבי חייא ויצא,
עמדו כולן ויצאו
בשחר מצאו רבי שמעון בר' לרבי חייא, אמר ליה אתה הוא שציערת לאבא?
אמר לו לא תהא כזאת בישראל
בבא מציעא דף פה, ע"א:
(ייסוריו של רבי) ע"י מעשה באו, מאי היא?
דההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה, אזל תליא לרישיה בכנפיה דרבי וקא בכי,
אמר ליה זיל לכך נוצרת
אמרי הואיל ולא קא מרחם ליתו עליה יסורין.
וע"י מעשה הלכו, יומא חד הוה קא כנשא אמתיה דרבי ביתא,
הוה שדיא בני כרכושתא וקא כנשא להו,
אמר לה שבקינהו כתיב: ורחמיו על כל מעשיו,
אמרי הואיל ומרחם נרחם עליה
כתובות דף קד, ע"א:
ההוא יומא דנח נפשיה דרבי גזרו רבנן תעניתא ובעו רחמי ואמרי כל מאן דאמר נח נפשיה דר' ידקר בחרב,
סליקא אמתיה דרבי לאיגרא אמרה עליוני' מבקשין את רבי והתחתוני' מבקשין את רבי יהי רצון שיכופו תחתונים את העליונים,
כיון דחזאי כמה זימני דעייל לבית הכסא וחלץ תפילין ומנח להו וקמצטער אמרה יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים,
ולא הוו שתקי רבנן מלמיבעי רחמי,
שקלה כוזא שדייא מאיגרא [לארעא],
אישתיקו מרחמי ונח נפשיה דרבי...
רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם והוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות. והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. והסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין.
ברטנורא, על אתר:
כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם - שיהא נוח לו, ויהיו נוחין בני אדם ממנו. וזה יהיה, כשילך בכל המדות בדרך האמצעי ולא יטה לאחד משני הקצוות. שאם הוא כילי ביותר, יש תפארת לו, שאוסף ממון הרבה, אבל אין בני אדם מפארין אותו במדה זו. ואם הוא מפזר יותר מן הראוי, בני אדם המקבלים ממנו מפארים אותו, אבל אינו תפארת לעושיה ואינו נוח לו, שהוא בא לידי עניות בשביל כך. אבל מדת הנדיבות שהיא אמצעית בין הכילות והפיזור, היא תפארת לעושיה, ששומר את ממונו ואינו מפזר יותר מן הראוי. ותפארת לו מן האדם, שבני אדם מפארים אותו שנותן כמו שראוי לו ליתן. וכן הדין בכל שאר המדות:
בבא בתרא דף ח, ע"א:
רבי פתח אוצרות בשני בצורת אמר יכנסו בעלי מקרא בעלי משנה בעלי גמרא בעלי הלכה בעלי הגדה אבל עמי הארץ אל יכנסו,
דחק רבי יונתן בן עמרם ונכנס, אמר לו רבי פרנסני,
אמר לו בני קרית
אמר לו לאו
שנית
א"ל לאו, אם כן במה אפרנסך
[א"ל] פרנסני ככלב וכעורב
פרנסיה בתר דנפק יתיב רבי וקא מצטער ואמר אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ, אמר לפניו ר' שמעון בר רבי שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא שאינו רוצה ליהנות מכבוד תורה מימיו בדקו ואשכח אמר רבי יכנסו כולם.
סנהדרין דף יא ע"א:
כי הא דיתיב רבי וקא דריש,
והריח ריח שום, אמר מי שאכל שום יצא
עמד רבי חייא ויצא,
עמדו כולן ויצאו
בשחר מצאו רבי שמעון בר' לרבי חייא, אמר ליה אתה הוא שציערת לאבא?
אמר לו לא תהא כזאת בישראל
בבא מציעא דף פה, ע"א:
(ייסוריו של רבי) ע"י מעשה באו, מאי היא?
דההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה, אזל תליא לרישיה בכנפיה דרבי וקא בכי,
אמר ליה זיל לכך נוצרת
אמרי הואיל ולא קא מרחם ליתו עליה יסורין.
וע"י מעשה הלכו, יומא חד הוה קא כנשא אמתיה דרבי ביתא,
הוה שדיא בני כרכושתא וקא כנשא להו,
אמר לה שבקינהו כתיב: ורחמיו על כל מעשיו,
אמרי הואיל ומרחם נרחם עליה
כתובות דף קד, ע"א:
ההוא יומא דנח נפשיה דרבי גזרו רבנן תעניתא ובעו רחמי ואמרי כל מאן דאמר נח נפשיה דר' ידקר בחרב,
סליקא אמתיה דרבי לאיגרא אמרה עליוני' מבקשין את רבי והתחתוני' מבקשין את רבי יהי רצון שיכופו תחתונים את העליונים,
כיון דחזאי כמה זימני דעייל לבית הכסא וחלץ תפילין ומנח להו וקמצטער אמרה יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים,
ולא הוו שתקי רבנן מלמיבעי רחמי,
שקלה כוזא שדייא מאיגרא [לארעא],
אישתיקו מרחמי ונח נפשיה דרבי...