נתינה מפגש #2 בסדרת "הערכים שלי"

(א) אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר. הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרֵאָיוֹן, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה. אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. כִּבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם:

Mishnah Peah 1:1

(1) These are the things that have no measure: Peah [corner of the field which, while harvesting, must be left for the poor], Bikurim [First-fruits that must be brought to the Temple and given to the priest], the appearance-sacrifice [brought to the Temple on Pilgrimage Festivals], acts of kindness, and the study of the Torah. These are things the fruits of which a man enjoys in this world, while the principal remains for him in the World to Come: Honoring one's father and mother, acts of kindness, and bringing peace between a man and his fellow. But the study of Torah is equal to them all.

מהי "גמילות חסדים"?
למה הכוונה "דברים שאין להם שיעור"? ומה הכוונה ב"דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא"?
כיצד אדם נהנה בעולם הזה מגמילות חסדים שעשה?

משנה אבות א׳:ב׳

(ב) שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים:

Pirkei Avot 1:2

(2) Shimon the Righteous was from the remnants of the Great Assembly. He would say, "On three things the world stands: on the Torah, on the service and on acts of lovingkindness."

מהם "התורה", "העבודה" ו"גמילות חסדים" בשפה שלכם?
מתי אתם גומלים חסדים? מתי אתם נותנים לאחרים ומתי לא? מה יגרום לכם להחליט "אני לא נותן!"?

תענית כ״ד א:ז׳-ט׳

אלעזר איש בירתא כד הוו חזו ליה גבאי צדקה הוו טשו מיניה דכל מאי דהוה גביה יהיב להו יומא חד הוה סליק לשוקא למיזבן נדוניא לברתיה חזיוהו גבאי צדקה טשו מיניה אזל ורהט בתרייהו אמר להו אשבעתיכו במאי עסקיתו אמרו ליה ביתום ויתומה אמר להן העבודה שהן קודמין לבתי שקל כל דהוה בהדיה ויהב להו פש ליה חד זוזא זבן ליה חיטי ואסיק שדייה באכלבא אתא דביתהו אמרה לה לברתיה מאי אייתי אבוך אמרה לה כל מה דאייתי באכלבא שדיתיה אתיא למיפתח בבא דאכלבא חזת אכלבא דמליא חיטי וקא נפקא בצינורא דדשא ולא מיפתח בבא מחיטי אזלא ברתיה לבי מדרשא אמרה ליה בא וראה מה עשה לך אוהבך אמר לה העבודה הרי הן הקדש עליך ואין לך בהן אלא כאחד מעניי ישראל

Taanit 24a:7-9

The Gemara cites more stories about miracles that occurred to righteous individuals. Whenever the charity collectors would see Elazar of the village of Birta, they would hide from him, as any money Elazar had with him he would give them, and they did not want to take all his property. One day, Elazar went to the market to purchase what he needed for his daughter’s dowry. The charity collectors saw him and hid from him. He went and ran after them, saying to them: I adjure you, tell me, in what mitzva are you engaged? They said to him: We are collecting money for the wedding of an orphan boy and an orphan girl. He said to them: I swear by the Temple service that they take precedence over my daughter. He took everything he had with him and gave it to them. He was left with one single dinar, with which he bought himself wheat, and he then ascended to his house and threw it into the granary. Elazar’s wife came and said to her daughter: What has your father brought? She said to her mother: Whatever he brought he threw into the granary. She went to open the door of the granary, and saw that the granary was full of wheat, so much so that it was coming out through the doorknob, and the door would not open due to the wheat. The granary had miraculously been completely filled. Elazar’s daughter went to the study hall and said to her father: Come and see what your He Who loves You, the Almighty, has performed for you. He said to her: I swear by the Temple service, as far as you are concerned this wheat is consecrated property, and you have a share in it only as one of the poor Jews. He said this because he did not want to benefit from a miracle.

מסופר על אלעזר, איש הכפר בירתא. כאשר היו רואים אותו גבאי הצדקה- היו מתחבאים ממנו.

יום אחד הלך לשוק לקנות נדוניה לבתו. ראו אותו גבאי הצדקה- וברחו ממנו.

[למה גבאי הצדקה מתחבאים מאלעזר? מה דעתם על ההתנהגות שלו?]

הלך ורץ אחריהם. אמר להם: "השבעו לי שתאמרו לי באיזו מצווה אם עוסקים" (כלומר, עבור מי אתם גובים צדקה עכשיו?)

אמרו לו: "אנחנו אוספים כסף עבור חתונתם של יתום ויתומה הרוצים להתחתן".

אמר להם: "הם חשובים יותר מבתי". לקח את כל מה שהיה לו ונתן להם. נשארה לו פרוטה אחת. קנה לעצמו כמה חיטים והשליך אותם באסם

[מה דעתכם על ההתנהגות של אלעזר?]

באה אשתו לבתו ושאלה אותה: "מה הביא לך אבא?"

אמרה לה: "כל מה שהביא- זרק לאסם".

[כיצד לדעתכם הרגישה הבת כאשר היא ראתה את אביה חוזר עם כמה חיטים?]

פתחה האשה את האסם, ראתה שהוא מלא חיטים והדלת אינה נפתחת מרוב חיטים (שאירע לו נס והתמלא האסם כולו בחיטים).

הלכה הבת לבית המדרש ואמרה לו: "בו וראה מה עשה לך אוהבך (=האל).

[כיצד מרגישה כעת הבת?]

אמר לה: "החיטים האלה הם מעשה נס ואסור לך להנות ממעשי ניסים, אבל העניים יכולים ליהנות מהם".

[מהי תגובתו של אלעזר ומדוע הוא מגיב כך? כיצד חשה כעת בתו?]

(מתורגם ומעובד מהתלמוד הבבלי, מסכת תענית, דף כ"ד עמוד א).

מה דעתכם על מעשיו של אלעזר?
האם כותבי הסיפור רואים את מעשיו כחיוביים או שליליים?
האם יש מקום שהוא הייתם "קוטעים" את הסיפור כדי שימצא חן בעיניכם?
כיצד מבין אלעזר את המשנה הראשונה שלמדנו?

האריה והנסיכה/ אגדת עם אתיופית

בת המלך הגיעה לגיל שאפשר להתחתן, והמלך החליט לפרסם מודעה, ולהזמין את כל גיבור ונסיך בסביבה להציע עצמו כמועמד להיות החתן המאושר.

מוקדם בבוקר, ראה האריה את המודעה, ומיד מיהר לארמון המלכותי: "מי מתאים יותר ממני, מלך היער? אני צריך להיות החתן המאושר!" חשב בלבו.

הוא מיהר לעקוף את התור הגדול שהיה לפני שערי הארמון, וניגש ישירות למלך.

"אני! אני אתחתן עם בתך!" אמר האריה בהתלהבות.

"אה... כ..כ..כן...", אמר המלך, מבוהל מהאריה שהתייצב מולו. "זה רעיון טוב... אבל אני רק חושב שהבת שלי תיבהל מהרעמה הענקית שעל ראשך... שכדאי שתסתפר קצת".

יצא האריה בזריזות, וחזר למחרת בבוקר, קרח וללא רעמה.

"עכשיו? עכשיו נתחתן?" שאל האריה בתקווה.

"אני חושב שהבת שלי קצת עלולה להידקר מהשפם שלך.... אולי תקצר אותו?" שאל המלך.

"אין בעיה!", אמר האריה. "כבר חוזר!".

ולמחרת, שב האריה, ללא רעמה וללא שפם. בתור, בשער, קצת כעסו על כך שהוא עוקף את כולם, אבל הוא נכנס פנימה לארמון בכל זאת.

"אני מוכן להתחתן עם הנסיכה עכשיו!" אמר האריה.

"אני חושב שזה רעיון טוב." אמר המלך. "אבל יש לי עצה: כשתחבק את הנסיכה, הציפורניים החדות שלך עלולות לשרוט אותה. אולי תעשה עם זה משהו?"

יצא האריה לדרכו. כעבור שלושה ימים שב לארמון המלך, כשהוא מדדה בזהירות על רגליו.

לאחר שחיכה בסבלנות, פנה למלך ואמר בשקט: "אדוני המלך, עשיתי כבקשתך. עכשיו אני יכול להתחתן עם הנסיכה?"

"אני מבקש רק עוד דבר אחרון", אמר המלך. "אם תתנשק עם הנסיכה, השיניים הענקיות שלך יהיו לה מאוד לא נעימות. מה דעתך לטפל בכך"?

הלך האריה, והפעם – חזר כעבור שבוע, רזה וזהיר.

"אַדוֹ מִי המֶמֶך", מלמל האריה. "אַמִי יָכוֹם לְמִתְחַתֶם עִם המָת שֶמְך?" שאל, ללא שיניים בפיו.

"מה?!" שאל המלך בתדהמה. "מי אתה בכלל?? אתה חושב שאני אתן את הבת שלי לחתול???!!!"

איך מוצאים את הגבול שבין נתינה ובין ויתור על העצמי?
האם נתקלתם בסיטואציות כאלה בשנת השירות? מה עשיתם בסיטואציות האלה?

על הנתינה/ אריך פרום

אי ההבנה הרווחת ביותר היא זו המניחה כי הנתינה היא ויתור על משהו, שלילת משהו, הקרבה. האיש אשר אפיו לא חרג בהתפתחותו מאותו שלב שבו שולטת הקבלה, הניצול או האגירה, מוחש מעשה הנתינה בדרך זו. האופי השווקני נכון לתת, אולם רק תמורת קבלה. בתתו ללא קבלה, הריהו בעיניו כמי שרומה. בני אדם שהאוריינטציה שלהם היא בלתי פרודוקטיבית, מוחשת להם הנתינה כהתרוששות. לכן רוב הנמנים על סוג זה ממאנים לתת.

יש העודים מידה טובה במובן הקרבן. הללו חשים שמשום שהנתינה כרוכה בצער חייב אדם לתת. מידת הנתינה נעוצה בעיניה בעצם מעשה קבלת הקרבן. בעיניהם הכלל שמוטב לתת מלקבל משמעו שמוטב לסבול מלהתנסות בשמחה.

האופי הפרודוקטיבי, בעיניו נודעת לנתינה משמעות שונה לחלוטין. הנתינה היא הביטוי העליון לפוטנציה. בעצם מעשה הנתינה הריני חש את עוצמתי, עשירותי, כוחי. חוויה זו של חיוניות ופוטנציה מוגברת ממלאת אותי שמחה. אני חש את עצמי כשופע, מוציא, חי, ועל כן כמלא שמחה.

הנתינה משמחת יותר מן הקבלה, לא משום שחיסור היא, אלא משום שביסוד הנתינה מונח ביטוי חיותי... כל המסוגל לתת את עצמו עשיר הוא. הוא חי את עצמו כאיש היכול להעניק מעצמו לאחרים.

(אריך פרום- 1900-1980 היה פסיכולוג חברתי, פסיכואנליטיקאי ופילוסוף יהודי-גרמני, בעל שם בינלאומי. מראשי הזרם ההומניסטי של הפסיכולוגיה. מאנשי אסכולת פרנקפורט)

מהי נתינה עבור פרום? האם יש לנתינה גבול לדעתו?

בצל האלה/ זלדה

אִשָּׁה קְשִׁישָׁה וְחוֹלַת רַגְלַיִם

פּוֹשֶׁטֶת יָד בָּרְחוֹב

שׁוֹתָה תֵּה בְּחָצֵר מְרֻצֶּפֶת

בְּצֵל הָאֵלָה.

פְּלִיאָה בְּעֵינַי אֵיךְ מְגִיחָה הִיא

מִבַּלְהוֹת גּוֹרָל זוֹעֵם

לְנִימוּסִים עֲדִינִים

לְגִנּוּנֵי כָּבוֹד שֶׁפּוֹרְשִׂים כְּנָפַיִם

בְּחַיִּים שֶׁל טוֹבָה בְּחַיִּים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם נוֹי.

בְּעֵינֶיהָ הַחוּמוֹת זוֹרֵחַ אוֹר

שֶׁרָאָה אִיּוֹב בְּלֵב הַסְּעָרָה

בֹּשֶׁת הָאַשְׁפּוֹת לֹא חָסְמָה בְּפָנֶיהָ

אֶת אֵימַת הַשָּׁמַיִם.

פִּתְאֹם אָמְרָה לִי:

שַׂמְתְּ לֵב לָאִישׁ שֶׁמּוֹכֵר סִדְקִית בַּמַּרְתֵּף

בְּפִנַּת הָרְחוֹב?

רָאִית אֶת מַבָּטָיו?

נִדְהַמְתִּי

כִּי בְּתוֹךְ עֲזוּבַת צַלְמָוֶת מִתְבּוֹנֶנֶת הִיא כָּךְ

בְּחֶזְיוֹנוֹת הַחַיִּים.

רַק כַּאֲשֶׁר עָלָה בָּהּ לִבָּהּ עַל גְּדוֹתָיו

וְהוֹשִׁיטָה לִי צִנְצֶנֶת שֶׁל דְּבַשׁ

שֶׁקִּבְּלָה בְּאֵיזֶה מָבוֹא -

גִּלִּיתִי לְתִמְהוֹנִי שֶׁאַהֲבָתִי שְׁרוּיָה עֲדַיִן בַּסְּפִירוֹת הַנְּמוּכוֹת

כִּי הָיָה עָלַי לְנַפֵּץ שֶׁבַע חוֹמוֹת שֶׁל סֵרוּב

כְּדֵי שֶׁאוּכַל לְקַבֵּל מִיָּדָהּ

אֶת דְּבַשׁ מַתַּת הַיְּדִידוּת.