אבות פ"ב, מ"ח:
רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי קִבֵּל מֵהִלֵּל וּמִשַּׁמַּאי. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמָךְ, כִּי לְכָךְ נוֹצָרְתָּ.
חֲמִשָּׁה תַלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְאֵלּוּ הֵן...,
הָיָה מוֹנֶה שְׁבָחָן.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס, בּוֹר סוּד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ.
רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, חָסִיד.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, יְרֵא חֵטְא.
וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, מַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר.
הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם, וֶאֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס אַף עִמָּהֶם, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם:
גיטין נו ע"א:
אבא סקרא ריש בריוני דירושלים, בר אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי הוה.
שלח ליה תא בצינעא לגבאי, אתא, א"ל עד אימת עבדיתו הכי וקטליתו ליה לעלמא בכפנא,
א"ל מאי איעביד דאי אמינא להו מידי קטלו לי,
א"ל חזי לי תקנתא לדידי דאיפוק אפשר דהוי הצלה פורתא,
א"ל נקוט נפשך בקצירי וליתי כולי עלמא ולישיילו בך ואייתי מידי סריא ואגני גבך ולימרו דנח נפשך וליעיילו בך תלמידך ולא ליעול בך איניש אחרינא דלא לרגשן בך דקליל את דאינהו ידעי דחייא קליל ממיתא,
עביד הכי נכנס בו רבי אליעזר מצד אחד ורבי יהושע מצד אחר, כי מטו לפיתחא בעו למדקריה, אמר להו יאמרו רבן דקרו בעו למדחפיה אמר להו יאמרו רבן דחפו פתחו ליה בבא נפק כי מטא להתם אמר שלמא עלך מלכא שלמא עלך מלכא,
א"ל מיחייבת תרי קטלא חדא דלאו מלכא אנא וקא קרית לי מלכא ותו אי מלכא אנא עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי א"ל דקאמרת לאו מלכא אנא
איברא מלכא את דאי לאו מלכא את לא מימסרא ירושלים בידך...
אמר ליה ומאחר דחכמיתו כולי האי עד האידנא אמאי לא אתיתו לגבאי?
אמר ליה ולא אמרי לך?
אמר ליה אנא נמי אמרי לך ,
אמר ליה מיזל אזילנא ואינש אחרינא משדרנא ,אלא בעי מינאי מידי דאתן לך,
אמר ליה תן לי יבנה וחכמיה ושושילתא דרבן גמליאל ואסוותא דמסיין ליה לרבי צדוק.
קרי עליה רב יוסף ואיתימא רבי עקיבא: משיב חכמים אחור ודעתם יסכל, איבעי למימר ליה לשבקינהו הדא זימנא. והוא סבר, דלמא כולי האי לא עביד, והצלה פורתא נמי לא
הוי...
ברכות כח, ע"ב:
כשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו כיון שראה אותם התחיל לבכות אמרו לו תלמידיו: נר ישראל עמוד הימיני פטיש החזק מפני מה אתה בוכה?
אמר להם אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי שהיום כאן ומחר בקבר שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון אעפ"כ הייתי בוכה ועכשיו שמוליכים אותי לפני ממ"ה הקב"ה שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים שאם כועס עלי כעסו כעס עולם ואם אוסרני איסורו איסור עולם ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנם ואיני יודע באיזו מוליכים אותי ולא אבכה?
אמרו לו רבינו ברכנו
אמר להם יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם אמרו לו תלמידיו עד כאן אמר להם ולואי תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם. בשעת פטירתו אמר להם פנו כלים מפני הטומאה והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא.
גיטין נח, ע"א:
אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב: ועשקו גבר וביתו ואיש ונחלתו?
מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו ושוליא דנגרי הוה, פעם אחת הוצרך (רבו) ללות, אמר לו שגר אשתך אצלי ואלונה, שיגר אשתו אצלו, שהה עמה שלשה ימים, קדם ובא אצלו אמר לו אשתי ששיגרתי לך היכן היא?
אמר לו אני פטרתיה לאלתר ושמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך,
אמר לו מה אעשה?
אמר לו אם אתה שומע לעצתי גרשה
אמר לו כתובתה מרובה
אמר לו אני אלווך ותן לה כתובתה, עמד זה וגרשה, הלך הוא ונשאה,
כיון שהגיע זמנו ולא היה לו לפורעו אמר לו בא ועשה עמי בחובך, והיו הם יושבים ואוכלים ושותין והוא היה עומד ומשקה עליהן והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן ועל אותה שעה נתחתם גזר דין ואמרי לה: על שתי פתילות בנר אחד.
נאום חנן בן חנן, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר רביעי, פרק שלישי:
מוטב היה לי למות בטרם תראנה עיני את בית הא-להים מלא תועבות כאלה, ובטרם אראה את המקומות הקדושים.. מלאים מרצחים נתעבים הרומסים אותם ברגליים גסות...
למה אוסיף לחיות בקרב עם אשר חושיו קהו אל מול אסונותיו, ורצונו להיאבק בסבלותיו אבד לו? כאשר שודדים אתכם- אתם נכנעים, כאשר מכים אתכם- אתם שותקים, ואפילו על הנרצחים איש אינו מקונן בקול. הוי, עריצות מרה, אך מדוע אגנה את העריצים? האם לא אתם טיפחתם אותם באורך רוחכם? הלוא אתם העלמתם עין כאשר היו עדיין מעטים והנחתם להם לחבור יחדיו. הלוא בשתיקתכם אפשרתם להם להתרבות, ובשעה שהצטיידו בנשק הבאתם במו ידיכם, בחוסר המעש שלכם, לכך שהנשק הזה יופנה נגדכם... כאשר נשדדו הבתים, לא פצה איש מכם פה... כאשר השפילו את האנשים אשר בהם בגדתם... לא חש איש לעזרתם... אך האמינו לי, אם נצא ונתקוף אותם (את הקנאים), ינקפם לבם וירפה את ידיהם, ושיקול הדעת יבטל את בטחונם...
רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי קִבֵּל מֵהִלֵּל וּמִשַּׁמַּאי. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמָךְ, כִּי לְכָךְ נוֹצָרְתָּ.
חֲמִשָּׁה תַלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְאֵלּוּ הֵן...,
הָיָה מוֹנֶה שְׁבָחָן.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס, בּוֹר סוּד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ.
רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, חָסִיד.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, יְרֵא חֵטְא.
וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, מַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר.
הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם, וֶאֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס אַף עִמָּהֶם, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם:
גיטין נו ע"א:
אבא סקרא ריש בריוני דירושלים, בר אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי הוה.
שלח ליה תא בצינעא לגבאי, אתא, א"ל עד אימת עבדיתו הכי וקטליתו ליה לעלמא בכפנא,
א"ל מאי איעביד דאי אמינא להו מידי קטלו לי,
א"ל חזי לי תקנתא לדידי דאיפוק אפשר דהוי הצלה פורתא,
א"ל נקוט נפשך בקצירי וליתי כולי עלמא ולישיילו בך ואייתי מידי סריא ואגני גבך ולימרו דנח נפשך וליעיילו בך תלמידך ולא ליעול בך איניש אחרינא דלא לרגשן בך דקליל את דאינהו ידעי דחייא קליל ממיתא,
עביד הכי נכנס בו רבי אליעזר מצד אחד ורבי יהושע מצד אחר, כי מטו לפיתחא בעו למדקריה, אמר להו יאמרו רבן דקרו בעו למדחפיה אמר להו יאמרו רבן דחפו פתחו ליה בבא נפק כי מטא להתם אמר שלמא עלך מלכא שלמא עלך מלכא,
א"ל מיחייבת תרי קטלא חדא דלאו מלכא אנא וקא קרית לי מלכא ותו אי מלכא אנא עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי א"ל דקאמרת לאו מלכא אנא
איברא מלכא את דאי לאו מלכא את לא מימסרא ירושלים בידך...
אמר ליה ומאחר דחכמיתו כולי האי עד האידנא אמאי לא אתיתו לגבאי?
אמר ליה ולא אמרי לך?
אמר ליה אנא נמי אמרי לך ,
אמר ליה מיזל אזילנא ואינש אחרינא משדרנא ,אלא בעי מינאי מידי דאתן לך,
אמר ליה תן לי יבנה וחכמיה ושושילתא דרבן גמליאל ואסוותא דמסיין ליה לרבי צדוק.
קרי עליה רב יוסף ואיתימא רבי עקיבא: משיב חכמים אחור ודעתם יסכל, איבעי למימר ליה לשבקינהו הדא זימנא. והוא סבר, דלמא כולי האי לא עביד, והצלה פורתא נמי לא
הוי...
ברכות כח, ע"ב:
כשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו כיון שראה אותם התחיל לבכות אמרו לו תלמידיו: נר ישראל עמוד הימיני פטיש החזק מפני מה אתה בוכה?
אמר להם אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי שהיום כאן ומחר בקבר שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון אעפ"כ הייתי בוכה ועכשיו שמוליכים אותי לפני ממ"ה הקב"ה שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים שאם כועס עלי כעסו כעס עולם ואם אוסרני איסורו איסור עולם ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנם ואיני יודע באיזו מוליכים אותי ולא אבכה?
אמרו לו רבינו ברכנו
אמר להם יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם אמרו לו תלמידיו עד כאן אמר להם ולואי תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם. בשעת פטירתו אמר להם פנו כלים מפני הטומאה והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא.
גיטין נח, ע"א:
אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב: ועשקו גבר וביתו ואיש ונחלתו?
מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו ושוליא דנגרי הוה, פעם אחת הוצרך (רבו) ללות, אמר לו שגר אשתך אצלי ואלונה, שיגר אשתו אצלו, שהה עמה שלשה ימים, קדם ובא אצלו אמר לו אשתי ששיגרתי לך היכן היא?
אמר לו אני פטרתיה לאלתר ושמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך,
אמר לו מה אעשה?
אמר לו אם אתה שומע לעצתי גרשה
אמר לו כתובתה מרובה
אמר לו אני אלווך ותן לה כתובתה, עמד זה וגרשה, הלך הוא ונשאה,
כיון שהגיע זמנו ולא היה לו לפורעו אמר לו בא ועשה עמי בחובך, והיו הם יושבים ואוכלים ושותין והוא היה עומד ומשקה עליהן והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן ועל אותה שעה נתחתם גזר דין ואמרי לה: על שתי פתילות בנר אחד.
נאום חנן בן חנן, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר רביעי, פרק שלישי:
מוטב היה לי למות בטרם תראנה עיני את בית הא-להים מלא תועבות כאלה, ובטרם אראה את המקומות הקדושים.. מלאים מרצחים נתעבים הרומסים אותם ברגליים גסות...
למה אוסיף לחיות בקרב עם אשר חושיו קהו אל מול אסונותיו, ורצונו להיאבק בסבלותיו אבד לו? כאשר שודדים אתכם- אתם נכנעים, כאשר מכים אתכם- אתם שותקים, ואפילו על הנרצחים איש אינו מקונן בקול. הוי, עריצות מרה, אך מדוע אגנה את העריצים? האם לא אתם טיפחתם אותם באורך רוחכם? הלוא אתם העלמתם עין כאשר היו עדיין מעטים והנחתם להם לחבור יחדיו. הלוא בשתיקתכם אפשרתם להם להתרבות, ובשעה שהצטיידו בנשק הבאתם במו ידיכם, בחוסר המעש שלכם, לכך שהנשק הזה יופנה נגדכם... כאשר נשדדו הבתים, לא פצה איש מכם פה... כאשר השפילו את האנשים אשר בהם בגדתם... לא חש איש לעזרתם... אך האמינו לי, אם נצא ונתקוף אותם (את הקנאים), ינקפם לבם וירפה את ידיהם, ושיקול הדעת יבטל את בטחונם...