דברים כב, ט-יא:
לֹא־תִזְרַ֥ע כַּרְמְךָ֖ כִּלְאָ֑יִם פֶּן־תִּקְדַּ֗שׁ הַֽמְלֵאָ֤ה הַזֶּ֙רַע֙ אֲשֶׁ֣ר תִּזְרָ֔ע וּתְבוּאַ֖ת הַכָּֽרֶם׃
לֹֽא־תַחֲרֹ֥שׁ בְּשׁוֹר־וּבַחֲמֹ֖ר יַחְדָּֽו׃
לֹ֤א תִלְבַּשׁ֙ שַֽׁעַטְנֵ֔ז צֶ֥מֶר וּפִשְׁתִּ֖ים יַחְדָּֽו׃
רמב"ם, מו"נ, ח"ג פ"לז: (איסור כלאים)
...מן הדעות המפורסמות בזמנים ההם אשר השאירום הצאבה - שהם אמרו בהרכבת האילן באילן אחר כשיעשה במולד כן ויעושן בכך וכך ויאמר עליו כך וכך בשעת ההרכבה יבוא מן המורכב ההוא דבר שיחשבו שהוא מועיל תועלות גדולות - המפורסם מכל מה שזכרוהו הוא מה שזכרו בתחילת ספר העבודה הנבטית בהרכבת הזית באתרוג; והאמת אצלי ש"ספר רפואות" ש'גנז חזקיהו' מזה הכת היה בלא ספק. - וכן זכרו עוד שבעת הרכבת מין במין זולתו צריך שיהיה החוטר אשר ירצה להרכיבו ביד נערה יפה ואיש ישגלנה משגל מגונה שזכרוהו ובעת חיבורם על זה הדרך תרכיב האשה הנטע באילן. ואין ספק שזה היה מפורסם ולא היה שם מי שלא היה עושה כן וכל שכן למה שהתחבר אליו מהנאת המשגל עם התוחלת בתועלות ההם. ומפני זה נאסרו ה'כלאים' - רצוני לומר 'הרכבת אילן באילן' - בעבור שנתרחק מסיבות 'עבודה זרה' ומ'תועבות' משגליהם היוצאים מדרך הטבע. ומפני 'הרכבת אילן' נאסר לקבץ אי זה שני מיני 'זרעים' שיהיו ואפילו לסמכם זה לזה. אתה תמצא כשתסתכל בפרוש זאת ה'מצוה' "הרכבת אילן לוקין עליה מן התורה בכל מקום" מפני שהיא עיקר האזהרה ו'כלאי זרעים' - כלומר סמכם זה לזה - לא נאסר רק ב'ארץ ישראל': וכן זכרו בבאור בספר העבודה ההוא כי מנהגם היה לזרוע שעורה וחרצן יחד וחשבו שלא יהיה הכרם טוב אלא בזה. ולכן אסרה התורה 'כלאי הכרם' וצותה לשרוף הכל - כי 'חוקות הגוים' כולם אשר היו חושבים שהם כוחות וסגולות; ואפילו דבר שלא יהיה בו ריח 'עבודה זרה' נאסר - כמו שבארנו באמרם "אין תולין אותה באילן וגו'". ונאסרו 'חוקותיהם' כולם אשר יקראו 'דרכי האמורי' למה שנמשך אליהם מ'עבודה זרה'. כשתסתכל מנהגיהם בעבודתם תמצא מיני עבודה יפנו בהם לכוכבים ומינים יפנו בהם לשני המאורים הגדולים; והרבה פעמים יבחרו מולדי מזלות לזריעה ועישונים והקפים יקיף אותם הנוטע או הזורע - מהם מי שיקיף חמש הקפות לחמש הכוכבים המשרתים מלבד שני המאורים. ומהם מי שיקיף שבע הקפות לשבעת המשרתים אשר שני המאורים בכללם ויחשבו שאלו כולם - כוחות וסגולות מועילות מאד בעבודת האדמה להביא בני אדם לעבודת הכוכבים. ונאסרו 'חוקות הגוים' ההם כולם בכלל ואמר "ולא תלכו בחוקות הגוי וגו'" ומה שהיה בהם יותר מפורסם ויותר פשוט או היה בו באור במין 'עבודה זרה' יחד בו האיסור כ'ערלה וכלאים וכלאי הכרם'. והתמה אצלי מאמר ר' יאשיה ב'כלאי הכרם' והוא 'הלכה' "עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד" - אין ספק אצלי שראה עיקר הענין ההוא מ'דרכי האמורי': הנה כבר התבאר לך בבאור אין ספק בו שאיסור 'שעטנז וערלה וכלאים' הוא מפני 'עבודה זרה' ושאיסור 'חוקותיהם' הרמוז אליו הוא למה שנמשך עליו מ'עבודה זרה' - כמו שבארנו:
מו"נ, ח"ג פ"מט (איסור כלאי בהמה):
ולפי זאת המידה החשובה אשר ראוי לכון אליה ולהחזיק בה הזהירו ה'חכמים ז"ל' מהסתכל ב'בהמה ועוף' 'בשעה שמזדקקין זה לזה'. וזהו הטעם אצלי באיסור 'כלאי בהמה' כי בידוע שלא יתעורר איש ממין אחד לבעול איש ממין אחר על הרוב אם לא ירכיבוהו עליו בידים - כמו שתראה אלו הפחותים מולידי הפרדות עושים תמיד; ומאסה התורה שישפיל איש מ'ישראל' מעלתו לזה המעשה למה שבו מן הפחיתות והעזות ושיתעסק בדברים שמאסה התורה לזכרם כל שכן לעמוד עליהם ולעשותם רק בעת הצורך - ואין צורך לזאת ההרכבה. ויראה לי כי טעם איסור קיבוץ שני מינים באי זה מעשה שיהיה אינו רק להרחיק מהרכבת שני מינים - רצוני לומר "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" - כי אם יקבץ בין שניהם פעמים ירכיב אחד מהם על חברו. והראיה על זה - היות הדין הזה כולל לזולת 'שור וחמור' "אחד שור וחמור ואחד כל שני מינין אלא שדיבר הכתוב בהוה":
ספר החינוך, מצוות לא תעשה רמ"ד: (איסור כלאים)
משרשי המצוה. כי השם ברוך הוא ברא עולמו בחכמה בתבונה ובדעת, ועשה וציר כל הצורות לפי מה שהיה צרך ענינו ראוי להיות מכונות כוון העולם, וברוך הוא היודע, וזהו שנאמר במעשה בראשית (בראשית א לא) וירא א-להים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. וראיתו ברוך הוא ידיעתו והתבוננותו בדברים, כי הוא ברוך הוא לגדל מעלתו, אינו צריך לראית העין אל הדברים אחר מעשה, כי הכל נגלה וידוע ונראה לפניו קדם מעשה כמו אחר מעשה, אבל התורה תדבר לבני אדם במלות מכונות אליהם, ותכנה בשם דברים כדברים המכנים בהם, שאי אפשר לדבר עם בריה אלא במה שידוע אליו, כי מי יבין מה שאין בכחו להבין? ועל כיוצא בזה אמרו זכרונם לברכה (מכילתא שמות יט יח) כדי לשבר [לשכך] את האזן מה שהיא יכולה לשמוע. ובהיות יודע א-להים כי כל אשר עשה הוא מכון בשלמות לענינו שהוא צריך בעולמו, צוה לכל מין ומין להיות עושה פרותיו למינהו, כמו שכתוב בסדר בראשית, ולא יתערבו המינין, פן יחסר שלמותן ולא יצוה עליהן ברכתו. ומזה השרש, לפי הנראה במחשבתינו, נמנענו מהרביע הבהמות כלאים, וכמו כן הזהרנו בכך מזה הטעם בצרוף טעם אחר, שכתבנו כבר על מיני הזרעים והאילנות.
ספר החינוך, מצוות לא תעשה תק"נ: (איסור כלאי בהמה)
שרש המצוה. כתב הרמב''ם זכרונו לברכה (מורה נבוכים ח''ג פרק מ''ט, והרמב''ן בפי' לחומש) שהוא משרש אסור הרבעת הבהמה כלאים, כי דרך עובדי אדמה להביא הצמד ברפת אחת ושמא [ושמה] ירכיב אותם, ושרש אסור הרבעה כתבתיו במקומו בסדר קדושים תהיו (מצוה רמד). ואחר רשות אדוני הרב הנזכר והודאה על דברו הטוב אענה אף אני חלקי, ואומר כי מטעמי מצוה זו, ענין צער בעלי חיים שהוא אסור מן התורה, וידוע שיש למיני הבהמות ולעופות דאגה גדולה לשכן עם שאינם מינן וכל שכן לעשות עמהן מלאכה, וכמו שאנו רואים בעינינו באותם שאינם תחת ידינו, כי כל עוף למינו ישכן, וכל הבהמות ושאר המינין גם כן ידבקו לעולם במיניהן, וכל חכם לב מזה יקח מוסר שלא למנות שני אנשים לעולם בדבר מכל הדברים שיהיו רחוקים בטבעם ומשונים בהנהגתם, כמו צדיק ורשע, והנקלה בנכבד, שאם הקפידה התורה על הצער שיש בזה לבעלי חיים שאינם בני שכל, כל שכן בבני אדם אשר להם נפש משכלת לדעת יוצרם.
ריא"כ, מצרף לכסף עמ' 295:
אמר יוסף. התורה מאסה ערוב המינים שטבעם מתחלף, אף בבגד שהוא דומם כצמר ופשתים, כל שכן בבעלי חיים, כשור וחמור, והיותר מדוקדק בזה הסוג, לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'. ובכלל בא זה במדרגות כדרך המדרגות שחברנו במצות 'כי יקרא קן ציפור', ובכלל צותנו תורתנו השלמה שנדע טבעי המציאות מין במין של כל אחד, הבדלים וסגולות מיוחדות, ויביאנו לזה מה שצותנו שלא נערב מין במין לא בגשם העליון בלבוש, ולא בצמח בזריעה, ולא בחרישה בשור וחמור, שבחרישה ידבקו יחד קשורים תחת מוט אחד, כאלו הם נרבעים יחד, שגם הזהירתנו על הדבוק ההוא, ולא במדבר כביאת ממזר ועמוני ומואבי, וכל זה יעירנו לעמוד על טבעי המציאות אף לכלו, כי מזה נלמוד לחקור על טבעי מיני הנמצאות, ועוד נלמוד לדרוך דרך הטבע שהוא חכם, ולא נערבב דרכו ונשחית יחוד סגולותיו במין מין עד שנערבב מין במין, כל שכן הפחוצ עם הנכבד בפירות והצמחים המשמח א-להים ואנשים, ואם יעורב בו אחד מתמצית שאר זרעים יפסדו סגולותיו הנשגבות, וכן החמור הפחות מהשור, והצמר מהפשתים וכל שכן בארץ ההיא, כל שכן ערוב הממזר והעמוני והמואבי עם האשה הישראלית, גם פצוע דכא וכרות שפכה ואם הוא ישראלי, וכלל הדבר כמה וכמה תועלות לנו באלה המצות, ונכון מאד להיות מצוה אחת לתכליות רבות, כמו שיש למין אחד סגולות רבות מאד וזכור כל זה.
לֹא־תִזְרַ֥ע כַּרְמְךָ֖ כִּלְאָ֑יִם פֶּן־תִּקְדַּ֗שׁ הַֽמְלֵאָ֤ה הַזֶּ֙רַע֙ אֲשֶׁ֣ר תִּזְרָ֔ע וּתְבוּאַ֖ת הַכָּֽרֶם׃
לֹֽא־תַחֲרֹ֥שׁ בְּשׁוֹר־וּבַחֲמֹ֖ר יַחְדָּֽו׃
לֹ֤א תִלְבַּשׁ֙ שַֽׁעַטְנֵ֔ז צֶ֥מֶר וּפִשְׁתִּ֖ים יַחְדָּֽו׃
רמב"ם, מו"נ, ח"ג פ"לז: (איסור כלאים)
...מן הדעות המפורסמות בזמנים ההם אשר השאירום הצאבה - שהם אמרו בהרכבת האילן באילן אחר כשיעשה במולד כן ויעושן בכך וכך ויאמר עליו כך וכך בשעת ההרכבה יבוא מן המורכב ההוא דבר שיחשבו שהוא מועיל תועלות גדולות - המפורסם מכל מה שזכרוהו הוא מה שזכרו בתחילת ספר העבודה הנבטית בהרכבת הזית באתרוג; והאמת אצלי ש"ספר רפואות" ש'גנז חזקיהו' מזה הכת היה בלא ספק. - וכן זכרו עוד שבעת הרכבת מין במין זולתו צריך שיהיה החוטר אשר ירצה להרכיבו ביד נערה יפה ואיש ישגלנה משגל מגונה שזכרוהו ובעת חיבורם על זה הדרך תרכיב האשה הנטע באילן. ואין ספק שזה היה מפורסם ולא היה שם מי שלא היה עושה כן וכל שכן למה שהתחבר אליו מהנאת המשגל עם התוחלת בתועלות ההם. ומפני זה נאסרו ה'כלאים' - רצוני לומר 'הרכבת אילן באילן' - בעבור שנתרחק מסיבות 'עבודה זרה' ומ'תועבות' משגליהם היוצאים מדרך הטבע. ומפני 'הרכבת אילן' נאסר לקבץ אי זה שני מיני 'זרעים' שיהיו ואפילו לסמכם זה לזה. אתה תמצא כשתסתכל בפרוש זאת ה'מצוה' "הרכבת אילן לוקין עליה מן התורה בכל מקום" מפני שהיא עיקר האזהרה ו'כלאי זרעים' - כלומר סמכם זה לזה - לא נאסר רק ב'ארץ ישראל': וכן זכרו בבאור בספר העבודה ההוא כי מנהגם היה לזרוע שעורה וחרצן יחד וחשבו שלא יהיה הכרם טוב אלא בזה. ולכן אסרה התורה 'כלאי הכרם' וצותה לשרוף הכל - כי 'חוקות הגוים' כולם אשר היו חושבים שהם כוחות וסגולות; ואפילו דבר שלא יהיה בו ריח 'עבודה זרה' נאסר - כמו שבארנו באמרם "אין תולין אותה באילן וגו'". ונאסרו 'חוקותיהם' כולם אשר יקראו 'דרכי האמורי' למה שנמשך אליהם מ'עבודה זרה'. כשתסתכל מנהגיהם בעבודתם תמצא מיני עבודה יפנו בהם לכוכבים ומינים יפנו בהם לשני המאורים הגדולים; והרבה פעמים יבחרו מולדי מזלות לזריעה ועישונים והקפים יקיף אותם הנוטע או הזורע - מהם מי שיקיף חמש הקפות לחמש הכוכבים המשרתים מלבד שני המאורים. ומהם מי שיקיף שבע הקפות לשבעת המשרתים אשר שני המאורים בכללם ויחשבו שאלו כולם - כוחות וסגולות מועילות מאד בעבודת האדמה להביא בני אדם לעבודת הכוכבים. ונאסרו 'חוקות הגוים' ההם כולם בכלל ואמר "ולא תלכו בחוקות הגוי וגו'" ומה שהיה בהם יותר מפורסם ויותר פשוט או היה בו באור במין 'עבודה זרה' יחד בו האיסור כ'ערלה וכלאים וכלאי הכרם'. והתמה אצלי מאמר ר' יאשיה ב'כלאי הכרם' והוא 'הלכה' "עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד" - אין ספק אצלי שראה עיקר הענין ההוא מ'דרכי האמורי': הנה כבר התבאר לך בבאור אין ספק בו שאיסור 'שעטנז וערלה וכלאים' הוא מפני 'עבודה זרה' ושאיסור 'חוקותיהם' הרמוז אליו הוא למה שנמשך עליו מ'עבודה זרה' - כמו שבארנו:
מו"נ, ח"ג פ"מט (איסור כלאי בהמה):
ולפי זאת המידה החשובה אשר ראוי לכון אליה ולהחזיק בה הזהירו ה'חכמים ז"ל' מהסתכל ב'בהמה ועוף' 'בשעה שמזדקקין זה לזה'. וזהו הטעם אצלי באיסור 'כלאי בהמה' כי בידוע שלא יתעורר איש ממין אחד לבעול איש ממין אחר על הרוב אם לא ירכיבוהו עליו בידים - כמו שתראה אלו הפחותים מולידי הפרדות עושים תמיד; ומאסה התורה שישפיל איש מ'ישראל' מעלתו לזה המעשה למה שבו מן הפחיתות והעזות ושיתעסק בדברים שמאסה התורה לזכרם כל שכן לעמוד עליהם ולעשותם רק בעת הצורך - ואין צורך לזאת ההרכבה. ויראה לי כי טעם איסור קיבוץ שני מינים באי זה מעשה שיהיה אינו רק להרחיק מהרכבת שני מינים - רצוני לומר "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" - כי אם יקבץ בין שניהם פעמים ירכיב אחד מהם על חברו. והראיה על זה - היות הדין הזה כולל לזולת 'שור וחמור' "אחד שור וחמור ואחד כל שני מינין אלא שדיבר הכתוב בהוה":
ספר החינוך, מצוות לא תעשה רמ"ד: (איסור כלאים)
משרשי המצוה. כי השם ברוך הוא ברא עולמו בחכמה בתבונה ובדעת, ועשה וציר כל הצורות לפי מה שהיה צרך ענינו ראוי להיות מכונות כוון העולם, וברוך הוא היודע, וזהו שנאמר במעשה בראשית (בראשית א לא) וירא א-להים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. וראיתו ברוך הוא ידיעתו והתבוננותו בדברים, כי הוא ברוך הוא לגדל מעלתו, אינו צריך לראית העין אל הדברים אחר מעשה, כי הכל נגלה וידוע ונראה לפניו קדם מעשה כמו אחר מעשה, אבל התורה תדבר לבני אדם במלות מכונות אליהם, ותכנה בשם דברים כדברים המכנים בהם, שאי אפשר לדבר עם בריה אלא במה שידוע אליו, כי מי יבין מה שאין בכחו להבין? ועל כיוצא בזה אמרו זכרונם לברכה (מכילתא שמות יט יח) כדי לשבר [לשכך] את האזן מה שהיא יכולה לשמוע. ובהיות יודע א-להים כי כל אשר עשה הוא מכון בשלמות לענינו שהוא צריך בעולמו, צוה לכל מין ומין להיות עושה פרותיו למינהו, כמו שכתוב בסדר בראשית, ולא יתערבו המינין, פן יחסר שלמותן ולא יצוה עליהן ברכתו. ומזה השרש, לפי הנראה במחשבתינו, נמנענו מהרביע הבהמות כלאים, וכמו כן הזהרנו בכך מזה הטעם בצרוף טעם אחר, שכתבנו כבר על מיני הזרעים והאילנות.
ספר החינוך, מצוות לא תעשה תק"נ: (איסור כלאי בהמה)
שרש המצוה. כתב הרמב''ם זכרונו לברכה (מורה נבוכים ח''ג פרק מ''ט, והרמב''ן בפי' לחומש) שהוא משרש אסור הרבעת הבהמה כלאים, כי דרך עובדי אדמה להביא הצמד ברפת אחת ושמא [ושמה] ירכיב אותם, ושרש אסור הרבעה כתבתיו במקומו בסדר קדושים תהיו (מצוה רמד). ואחר רשות אדוני הרב הנזכר והודאה על דברו הטוב אענה אף אני חלקי, ואומר כי מטעמי מצוה זו, ענין צער בעלי חיים שהוא אסור מן התורה, וידוע שיש למיני הבהמות ולעופות דאגה גדולה לשכן עם שאינם מינן וכל שכן לעשות עמהן מלאכה, וכמו שאנו רואים בעינינו באותם שאינם תחת ידינו, כי כל עוף למינו ישכן, וכל הבהמות ושאר המינין גם כן ידבקו לעולם במיניהן, וכל חכם לב מזה יקח מוסר שלא למנות שני אנשים לעולם בדבר מכל הדברים שיהיו רחוקים בטבעם ומשונים בהנהגתם, כמו צדיק ורשע, והנקלה בנכבד, שאם הקפידה התורה על הצער שיש בזה לבעלי חיים שאינם בני שכל, כל שכן בבני אדם אשר להם נפש משכלת לדעת יוצרם.
ריא"כ, מצרף לכסף עמ' 295:
אמר יוסף. התורה מאסה ערוב המינים שטבעם מתחלף, אף בבגד שהוא דומם כצמר ופשתים, כל שכן בבעלי חיים, כשור וחמור, והיותר מדוקדק בזה הסוג, לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'. ובכלל בא זה במדרגות כדרך המדרגות שחברנו במצות 'כי יקרא קן ציפור', ובכלל צותנו תורתנו השלמה שנדע טבעי המציאות מין במין של כל אחד, הבדלים וסגולות מיוחדות, ויביאנו לזה מה שצותנו שלא נערב מין במין לא בגשם העליון בלבוש, ולא בצמח בזריעה, ולא בחרישה בשור וחמור, שבחרישה ידבקו יחד קשורים תחת מוט אחד, כאלו הם נרבעים יחד, שגם הזהירתנו על הדבוק ההוא, ולא במדבר כביאת ממזר ועמוני ומואבי, וכל זה יעירנו לעמוד על טבעי המציאות אף לכלו, כי מזה נלמוד לחקור על טבעי מיני הנמצאות, ועוד נלמוד לדרוך דרך הטבע שהוא חכם, ולא נערבב דרכו ונשחית יחוד סגולותיו במין מין עד שנערבב מין במין, כל שכן הפחוצ עם הנכבד בפירות והצמחים המשמח א-להים ואנשים, ואם יעורב בו אחד מתמצית שאר זרעים יפסדו סגולותיו הנשגבות, וכן החמור הפחות מהשור, והצמר מהפשתים וכל שכן בארץ ההיא, כל שכן ערוב הממזר והעמוני והמואבי עם האשה הישראלית, גם פצוע דכא וכרות שפכה ואם הוא ישראלי, וכלל הדבר כמה וכמה תועלות לנו באלה המצות, ונכון מאד להיות מצוה אחת לתכליות רבות, כמו שיש למין אחד סגולות רבות מאד וזכור כל זה.