אם בחקתי. אין לפרש חקתי מצות שאין בהם טעם. דלמאי החל הכתוב בהם. ותו הרי המה בכלל מצותי. מש״ה פרש״י בשם הת״כ שתהיו עמלים בתורה ולפי זה משמעות חקתי כמש״כ כ״פ שהמה י״ג מדות שהתורה נחקקת בהם. אבל ברבה אי׳ חקות שחקקתי בהם שו״א ועוד הרבה יסודי העולם כמבואר שם ונמצא רמז הכתוב בזה שפירש שהוא כן. שהוא תנאי המתבקש ממנו ית׳ שיעשו כן כדי שיתקיים ישוב העולם. דאם אינו אלא תנאי שאין בהם רצון ובקשת המתנה למאי הודיע הכתוב שהמה חקות שו״א. והיינו דתניא בת״כ והובא בעבודת כוכבים ד״ה אם בחקתי אין אם אלא לשון בקשה וכה״א לו עמי שומע לי. פי׳ האי אם הוא לשון בקשה. ויש להבין מהיכן הבינו חז״ל דהאי משמעו כך. וגם בעיקר הענין מה השמיענו התנא שהקב״ה מבקש וחפץ שנלך בדרך מצותיו. אלא כלפי דאי׳ שם עוד ד״ג מ״ד ראה ויתר גוים ראה שאין אוה״ע מקיימין ז׳ מצות שלהם עמד והתיר להם. ומקשה הגמ׳ אתגורי מיתגיר ומשני שאינן מקבלין שכר. ומקשה והתניא אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אפילו עובד כוכבים שעוסק בתורה ומשני שאין מקבלין שכר כמצווה ועושה אלא כלא מצווין ועושין. וצריך ביאור היאך משמע במליצת הכתוב ראה ויתר גוים שאין מקבלין שכר כמצווין ועושין. ותו הרי באמת המה מצווין ועושין ואמאי לא יקבלו שכר והקב״ה צדיק וישר. אלא הכונה דיש לדעת דשכר ועונש של המצות אינם כגזרת מלך שתלוי בדעתו ורצונו בכל שעה לעשות כמו שלבו חפץ אלא כדבר הרופא המזהיר את האדם ממאכלים אלו שיזיקו שאין הדבר תלוי ברצונו אלא מודיע מה שנעשה בבריאת הטבע. וכך המצות והעבירות כך נוסדו מהבורא ית׳ שיהא שכר ועונש תלוי בקיומן ובבטולן. וכדאי׳ ברבה ר״פ ראה משעה שהקב״ה אמר ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. שוב אין הקב״ה עושה כלום אלא המצות עושות שלהן והעבירות עושות שלהן שנאמר מפי עליון לא תצא הרעות והטוב. וה״ז כמו שכר ועונש של הרופא שאין הרופא מעניש כלל בידיעתו שעבר האדם על אזהרתו אלא נענש מעצמו. ולא כעונש של המלך שאין העונש בא אלא בידיעה ופעולת המעניש. ובמדרש תהלים קל״ב מבואר באריכות ענין העונשין שהוא משל לרופא שהזהיר לחולה כו׳ לבסוף שנענש החולה אמר אני עשיתי לעצמי ע״ש. מעתה היה הדבר ראוי לישאל אם רצון המצוה ית׳ בקיום המצות או אינו אלא כמו רופא המזהיר ומודיע. שאין לו רצון כלל שהאדם יהא נזהר באזהרתו דמה לו בטובת האדם ורעתו. אבל באמת אינו כן אלא הקב״ה חפץ בקיום המצות וה״ז דומה כרופא המזהיר את בנו שחפץ מאד שיהא הבן נזהר כדי שיהי׳ חי ומקיים את עולמו של האב המזהיר. וגם יש הבדל באזהרת הרופא לבנו מאזהרתו לאחר. אע״ג שבגוף אזהרה אין. נ״מ מכ״מ יש הבדל בדבר הרופא שבשעה שמזהיר לבנו מבטיח לו אם יהא נזהר מלבד שיהא בריא עוד יתן לו שעשועים. משא״כ בשעה שמזהיר לילד אחר אין מבטיח לו שעשועים. והיינו משום שע״י זהירות בנו עומד עולמו של הרופא משא״כ ע״י זהירות ילד אחר וזה עצם ההבדל בין שכר ישראל בעשותן המצות בין אוה״ע בז׳ מצות שלהן. דישראל מלבד שמקבלין שכר גוף המצות. עוד מקבלין שכר על שמקיימין העולם. וכדאי׳ ברבה פ׳ תבוא כי המצוה הזאת מצוה אתה עושים על עולמי. משא״כ אוה״ע עובדי כוכבים אין קיום העולם תלוי בהם מש״ה אין להם אלא שכר המצות עצמן. כ״ז נכלל במליצת הנביא ראה ויתר גוים. באשר עד מ״ת היה העולם קיים על אוה״ע והיו מקבלין שכר על שמירת ז׳ מצות גם על קיום העולם. אבל ראה שאין אוה״ע מקיימין ז׳ מצות שלהן ואם יהא העולם תלוי בקיומו עליהם יש לחוש להריסות עולם. ע״כ התיר להם ופי׳ שלא יהא קיום העולם תלוי בהם. והרי המה מוזהרין בז׳ מצות רק לטובת עצמם ומש״ה אין מקבלין שכר כמצווין ועושין לטובת המצוה ג״כ אלא כאינן מצווין. היינו שאין להמצוה רצון בזה ורק לטובת עצמם בא אזהרתן. משא״כ ישראל הקב״ה מבקש מהם שיקיימו המצות ויקבלו שכר באשר שבהם תלוי קיום העולם בכללו. וזהו דתנן ששכר מצוה מצוה. שהקב״ה חפץ בישראל שיקבלו שכר שהוא קיום העולם והוא עצמו מצוה וכן להיפך עונש עבירה עבירה. שהרי בזמן שאדם מישראל מצטער שכינה אומרת קלני מראשי כו׳ ונמצא שהעונש ג״כ עבירה. וכ״ז מרומז במה שהקדים הכתוב לומר אם בחקותי שהמצות הם חקות שו״א שהעולם ומלואו תלוי בקיומן. נמצא דאין אם אלא לשון בקשה שהקב״ה כ״י מבקש ממנו שיקיימו המצות כדי שיהא מוסדות עולמו וחקות שו״א קיימין:
דאמר רב יהודה אמר רב ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל שבתחלה מי שיש לו אב מלמדו תורה מי שאין לו אב לא היה למד תורה מאי דרוש (דברים יא, יט) ולמדתם אותם ולמדתם אתם
What was this ordinance? As Rav Yehuda says that Rav says: Truly, that man is remembered for the good, and his name is Yehoshua ben Gamla. If not for him the Torah would have been forgotten from the Jewish people. Initially, whoever had a father would have his father teach him Torah, and whoever did not have a father would not learn Torah at all. The Gemara explains: What verse did they interpret homiletically that allowed them to conduct themselves in this manner? They interpreted the verse that states: “And you shall teach them [otam] to your sons” (Deuteronomy 11:19), to mean: And you yourselves [atem] shall teach, i.e., you fathers shall teach your sons.
זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו. הוא אותו האיש דאמר רב יוסף (ביבמות דף סא.) תרקבא דדינרי עיילא ליה מרתא בת בייתוס לינאי המלך עד דאוקים ליהושע בן גמלא בכהני רברבי וצדיק גמור היה כדאשכחן הכא והא דקאמר התם (שם) קטיר קא חזינא הכא לפי שהיו אחרים חשובים ממנו:
המתמנה בשביל כסף. עיין באר הגולה בשם הב"ח דזהו באינו חכם בחכמת התורה אבל אם הוא חכם בחכמת התורה אע"פ שיש גדולים ממנו בעיר אין בזה איסור כו' ובב"ח גופיה מסיים בזה"ל מיהו נרא' דוקא שלא נתן ממון כדי שיתמנה אלא שהם מינוהו לפי שהוא ג"כ עשיר אבל אם נתן ממון כדי שיתמנה אפילו הוא גדול טפי משאר גדולים בחכמה ובמנין אסור לעמוד לפניו כו' עכ"ל עיין שם וכן כתב בכנה"ג בשמו עיין שם. ועיין בתשו' חתם סופר חלק ח"מ סי' ק"ס שכת' דבת"י יומא גבי יהושע בן גמלא מבואר דוקא אי איכא דעדיף מיניה ה"ל רשע והב"ח שכת' דאפילו ליכא דעדיף מיניה נמי נקרא רשע אולי נעלמו ממנו דברי ת"י הנ"ל. ועיין שם עוד בעיר אחת שהוצרכו לקבל עליהם רב ונתנו עיניהם בד' רבנים ליתנום אל תוך הקלפי ומי שיעלה מהם ראשון יעמדו עליו למנין אם ירבו המתרצים בו הרי הוא הרב ואם לאו יקחו שני מן הקלפי ויעשו עמו כראשון וכן בשלישי ורביעי. והנה רובם מאנו בראשון ושני עד השלישי זכה ע"פ רוב דיעות ואחר איזה ימים נשמע קול כי הרבה מהבוחרים בו קבלו שוחד מקרובי הרב וגם מצאו כן במכתב אחד. וע"כ טוענים ראשי העדה כי לא יחפצו בו כלל אף אם יחזרו וימנו עליו והשיב בודאי אם ימצאו ב' עדים כשרים שאינם מבני הקהלה ולא מקרוביהם ולא מקרובי הרב שיעידו שקיבלו שוחד א"כ פשוט דהקבלה ההיא שע"י אותו המינוי בטלה מעיקרא שהרי היו צריכים לומר דעתם לשם שמים כמ"ש ר"ס קס"ג בהגה והם אמרו ע"י שוחד לא מבעיא בקבלת הרב ההוא אלא נמי במה שמיאנו בראשוני' היה הכל שלא לש"ש ואפילו אם יהיו מקבלי השחד מעטים וישארו לו רוב דיעות שלא קיבלו שוחד מ"מ הם יאמרו מפני שכבר מאנתם בראשונים על כרחנו היינו מתרצים בזה השלישי וע"כ בטל כל המעשה ההוא כו'. ואם יש עדים שהרב בעצמו אמר ליתן להם שוחד פסול הוא להיות רב כלל עד שישוב בתשובה על זה ואפי' אם הוא ראוי לכך כו' אמנם אי ליכא עדים בהכי שהרב בעצמו ידע מנתינת שוחד אלא קרוביו ומיודעיו הרי הוא בחזקת תמותו ולא יוגרע זכותו בזה וימנו הקהל מחדש על שלש אלה ומי שירבו המתרצים על הממאנים הוא יעלה ויקום לראש. אמנם אותם המקבלים שוחד לא יבואו לתוך האסיפה כלל אפי' אחר שהחזירו השוחד ויקבלו עליהם באו"ש שלא יקבלו תו שום שוחד עבור זה מ"מ לא יבואו אל המינוי הזה כלל ואפשר אפי' לעולם פסולים להתמנות עד שישובו בתשובה כו' ואפשר אפי' אם הם הרוב לא מצו למימר איך יקבלו המיעוט לרב ומורה עלינו על כרחנו את מי שאין אנו חפצים בו י"ל דהא עכ"פ כבר הסכימו כולם על א' מד' אלו שהניחו אל הקלפי ואין כאן הפסד כל כך והעיקר שא"א בלא"ה והכי דיינינן ולכל אלמי דכוותייהו. אך כל זה אי איכא כאן עדים כשרים על זה אבל זולת זה לא יפסיד הרב מינויו על שום פנים ואפי' יודו המקבלים וגם קרוביו הנותנים לאו כל כמיינהו להפסידו בעדותן אלא שבזה צריכים הם המקבלים לחזור ולשלם להנותנים השוחד שקבלו שהרי הודו שקבלו שוחד אע"ג דאין אדם מע"ר פלגינן דבוריה שקבלו מהם מעות פקדון או הלואה וצריכים להחזיר ואם יכפרו המקבלים יוכלו הנותנים להטיל עליהם היסת בטענת בריא שלהם ובכל זאת לא יפסיד הרב ואפילו האגרת שמצאו כתוב בו בסתר שקבלו שוחד לאו כל כמיניה להפסידו עבור זה מיהו אנשי הקהלה יכלו להטיל ח"ס מי שיודע בעצמו שנתמנה ע"י שוחד ונוהג שררה עליהם כ"ז נלע"ד פשוט מאד עכ"ד ע"ש:
צריכין הדיינים לישב באימה כו' מפני כבוד השכינה ששרויה ביניהם כמ"ש אלקים נצב בעדת אל:
כאלו חרב כו' ה"ז עונש עולם הזה:
וכאלו גיהנם כו' הרי עונש עולם הבא ושניהן דרשו ממ"ש בשיר השירים הנה מטתו שלשלמה (מקום שכינה של הקב"ה שהשלום שלו) ששים גבורים סביב לה (הם ס' רבוא מישראל) כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה איש חרבו על יריכו מפחד בלילות ואחוזי חרב ר"ל שאוחזין בידם נגד צוארם מפחד בלילות היינו גיהנם שנדמה ללילות ועפ"ר:
וידע את מי הוא דן יהא דומה לו כאלו דן להקב"ה כמ"ש (בד"ה ב' כ') ראו מה אתם עושים כי לא לאדם תשפטו כי לאלקים:
ולפני מי הוא דן היינו שהש"י אתם במשפט כמ"ש אלקים נצב בעדת אל:
הוא. עתיד ליפרע ממנו כמ"ש בקרב אלקים ישפוט כלומר אלקים הנזכר ברישא דקרא אלקים נצב כו' ישפוט בקרב אלקים הם הדינים להפרע מהן:
שתסתלק מישראל כמ"ש משוד עניים מאנקת אביוני' עתה אקום יאמר ה':
בעיניו כרשעים כו'. ועפ"ז כ' בס' חסידים דאין להסתכל בפני הבע"ד כשטוענים דאסור להסתכל בפני רשע (הג"ה ונרא' דוקא היכא שיש כפיר' ביניהם כי ההיא דהכא ופשוט):
כרשעים. עבה"ט דאין להסתכל כו' ובס' עטרת צבי כ' אבל טוב לראות (ר"ל שלא בהסתכלות היטב רק לראות) בפניו ויטיל אימה כדי שיטעון האמת וכשאין רואין עליו יטעון מה שירצה וזה בדוק ע"ש:
אין לדיין לרחם בדין על דל שלא יאמר עני הוא זה ובעל דינו עשיר וחייב לפרנסו אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בכבוד ולא להדר פני גדול שאם באו לפניו עשיר וחכם גדול עם עני והדיוט לא יכבדנו ולא ישאל בשלומו שלא יסתתמו דברי בעל דינו ולא יאמר היאך אחייבנו בדין ונמצא מתבייש אלא אפטרנו ואח"כ אומר לו שיתן לו את שלו אלא יחתוך הדין מיד לאמיתו ואם באו לפניו אחד כשר וא' רשע לא יאמר זה רשע וחזקתו משקר וזה בחזקת שאינו משנה בדיבורו אטה הדין על הרשע אלא לעולם יהיו שני בעלי הדין בעיניו כרשעים ובחזקה שכל א' מהם טוען שקר וידון לפי מה שיראה לו מן הדברים וכשיפטרו מלפניו יהיו בעיניו ככשרים כשקיבלו עליהם את הדין וידון כל אחד לכף זכות:
A Judge should not show mercy towards a poor person [who is a party] in a lawsuit, [viz.,] that he [the Judge] should not say, 'This man is poor and his adversary is wealthy and he is required to support him; [therefore,] I will pronounce judgment in his favour and he [the poor man] will thus make a respectable living.'40Tur cited from Yad, Sanhedrin XX, 4. Derived from Sifra to Lev. XIX, 15 (cf. also Ex. XXIII, 3): ‘Thou shalt not respect the person of the poor: (This verse intimates) that you say not, This is a poor man (and) since I and this wealthy person are obliged to support him, I will pronounce judgment in his favour and he will make a decent living (i.e., not be dependent on charity); therefore, it is said, Thou shalt not respect the person of the poor.’ The very same exposition is found in Sifre to Deut. I, 17: ‘Ye shall hear the small and the great alike.’ Nor may [the Judge] favour the person of the mighty, [viz.,] that if there appeared before him a wealthy person or a distinguished scholar with a poor man or an ignorant person [respectively], he should not show him [the wealthy person or scholar] honour,41Nevertheless, the Judge should rise before the scholar (v. supra par. 2 Gloss) — M.E. He should not honour him more than he is legally required. nor should he extend a greeting to him, so that the words of his adversary [the poor or ignorant person] should not become stopped up; nor should he [the Judge] say, 'How can I pronounce him guilty at the trial for he will thus be put to shame, only I will acquit him and subsequently I will say to him that he should give him whatever rightfully belongs to him,' — but [the law is that] he should issue the verdict forthwith in accordance with its truth.42Derived from Sifra ibid. (Nor favour the person of the mighty) and Sifre ibid. If before him appeared one [litigant who] is a worthy person and another [litigant who] is a wicked person, he should not say, 'This one is a wicked person and has the status of making false statements and that one has the status that he does not change [i.e., stands by] his word,43Cf. supra § 15, 1, n. 4. [consequently,] I will turn the verdict against the wicked person,'44Yad, Sanhedrin XX, 5. Derived from Mekilta to Ex. XXIII, 6: ‘Thou shalt not wrest the judgment of thy poor in his cause: This verse speaks of a wicked person, viz., a wicked person and a worthy person stands before you in judgment, (and the verse intimates) that you say not, Since he is a wicked person, I will turn the verdict against him; it is therefore, written, Thou … cause, (i.e.,) he is poor in precepts (אביון is taken from the rt. אבה ‘to desire’ ‘to long for).’ — but the two litigants should be regarded by him as if they were [both of them] wicked [guilty] on the presumption that each one of them is making a false claim.45This refers to a case where the claimant demands more than he is entitled to, and the defendant denies even that which he is legally bound to pay — M.E. In other words, their pleas are contradictory. A Judge should not look intently or piercingly at the countenance of a wicked person — ShaK. However, superficial gazing is permissible and psychologically it has the effect of restraining the litigant from making false pleas — P.Tesh. And the [Judge] should adjudicate [the lawsuit] according to that which becomes apparent to him [as a result of] the arguments, and when they leave his presence they should be regarded by him as if they were [both of them] worthy [guiltless] after having accepted the verdict,46Yad, Sanhedrin XXIII, Derived from Aboth I, 8. and he should judge each one in the scale of merit.47Yad ibid. Derived from Aboth I, 6: ‘And judge all men in the scale of merit.’ Although one of the litigants was refuted, yet, we should endeavour to judge him in the scale of merit because it is quite likely that he had a claim of an outstanding loan (מלוה ישנה) against his fellow-litigant, and consequently, acted thus, on the assumption that the latter would confess (v. infra § 92, 3) — M.E.
מַשָּׂ֖א בַּהֲמ֣וֹת נֶ֑גֶב בְּאֶרֶץ֩ צָרָ֨ה וְצוּקָ֜ה לָבִ֧יא וָלַ֣יִשׁ מֵהֶ֗ם אֶפְעֶה֙ וְשָׂרָ֣ף מְעוֹפֵ֔ף יִשְׂאוּ֩ עַל־כֶּ֨תֶף עֲיָרִ֜ים חֵֽילֵהֶ֗ם וְעַל־דַּבֶּ֤שֶׁת גְּמַלִּים֙ אֽוֹצְרֹתָ֔ם עַל־עַ֖ם לֹ֥א יוֹעִֽילוּ׃
The “Beasts of the Negeb” Pronouncement. Through a land of distress and hardship, Of lion and roaring king-beast, Of viper and flying seraph, They convey their wealth on the backs of asses, Their treasures on camels’ humps, To a people of no avail.
דבשת. חטוטר' חלדרוב"א בלע"ז יש לו לגמל במקום טעינת המשא וע"ש שמתרקבת תמיד וסכין שם דבש לרפואה קרויה דבשת כדאמרינן בב"מ דבש והדביש חזי לכתישא דגמלי:
למאי חזו שמן חזי לגלדאי דבש לכתישא דגמלי
for what use are they fit? According to the Rabbis, one sells them in court. Apparently, they must have some value. The Gemara answers: Oil is fit for tanners who would coat the hides with oil even if it had a foul odor. Honey it fit as a salve for a wound on the back of camels.
תפילה שכתב הרב מרדכי אליהו זצ"ל על פתק ונמצא בכיסו כשהלך לעולמו:
(https://www.yeshiva.org.il/midrash/13972)
ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא על דעתי עמדתי לשרת עם קדושיך לדון ולהורות. ידעתי מיעוט ערכי מך שבערכין. לא בקשתי נפלאות ממני, אך כך הורו לי רבותי וכך גלגלת כל הגלגולים וסבבת כל הסיבות הקימות מעפר דל ותעש לי שם כשם הגדולים. גזרה חוכמתו יתברך ויתעלה שמו לשרת עם קודש להורות ולדון. ועל הכל יתברך שמו ויתעלה.
אך רעדה אחזתני, יראה ורעד יבוא בי, על הסכנה הנוראה העומדת עלי ופי תהום הפעור לנגדי וברעות נפשי לקטלא נפיק. כי בער אני ולא אדע על כן זחלתי ואירא. אנא אפנה לעזרה ואנא אברח. אבל בטחתי ברוב חסדך ומפיל תחינתי לפניך כי אתה שומע תפילה. אנא ה' אלוקי הרוחות, חוס ורחם על כל יושבי כסאות למשפט ובפרט עלי אני עבדך בן אמתך מרדכי בן מזל. רחם עלי ותן לי לב שומע ודעת להבין לשפוט את עמך.
חוננו חכמה בינה דעת והשכל. שלא נאמר על טהור טמא ועל טמא טהור. על מותר אסור ועל אסור מותר. על זכאי חייב ועל חייב זכאי. ותצילנו מכל שגיאות וטעויות, ויהא ליבי חזק ואיתן להוכיח כל עושי עוול. להציל עשוק מיד עושקו ואל ישיאנו יצרנו להעלים עין ח"ו ותזכנו לגדור פרצות ולהתקין תקנות ולהרביץ תורה ושיהא שם שמים מתקדש על ידינו. ותהא אימתנו מוטלת על הבריות ואהבתנו חקוקה בלבם ונתרחק מן הגאוה והכעס והקפדנות. ותאזרנו חיל לסבול את עמך. גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך.
(https://www.yeshiva.org.il/midrash/13972)
ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא על דעתי עמדתי לשרת עם קדושיך לדון ולהורות. ידעתי מיעוט ערכי מך שבערכין. לא בקשתי נפלאות ממני, אך כך הורו לי רבותי וכך גלגלת כל הגלגולים וסבבת כל הסיבות הקימות מעפר דל ותעש לי שם כשם הגדולים. גזרה חוכמתו יתברך ויתעלה שמו לשרת עם קודש להורות ולדון. ועל הכל יתברך שמו ויתעלה.
אך רעדה אחזתני, יראה ורעד יבוא בי, על הסכנה הנוראה העומדת עלי ופי תהום הפעור לנגדי וברעות נפשי לקטלא נפיק. כי בער אני ולא אדע על כן זחלתי ואירא. אנא אפנה לעזרה ואנא אברח. אבל בטחתי ברוב חסדך ומפיל תחינתי לפניך כי אתה שומע תפילה. אנא ה' אלוקי הרוחות, חוס ורחם על כל יושבי כסאות למשפט ובפרט עלי אני עבדך בן אמתך מרדכי בן מזל. רחם עלי ותן לי לב שומע ודעת להבין לשפוט את עמך.
חוננו חכמה בינה דעת והשכל. שלא נאמר על טהור טמא ועל טמא טהור. על מותר אסור ועל אסור מותר. על זכאי חייב ועל חייב זכאי. ותצילנו מכל שגיאות וטעויות, ויהא ליבי חזק ואיתן להוכיח כל עושי עוול. להציל עשוק מיד עושקו ואל ישיאנו יצרנו להעלים עין ח"ו ותזכנו לגדור פרצות ולהתקין תקנות ולהרביץ תורה ושיהא שם שמים מתקדש על ידינו. ותהא אימתנו מוטלת על הבריות ואהבתנו חקוקה בלבם ונתרחק מן הגאוה והכעס והקפדנות. ותאזרנו חיל לסבול את עמך. גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך.