בקטע למעלה, יש דוגמא קלאסית לאוקימתא, שהיא אחד הכלים החשובים והמרכזיים של חז"ל (תוכלו לקרוא עליו כאן). חז"ל משתמשים באוקימתא כאשר הם צריכים להכריע בין שתי אפשרויות או כאשר הם צריכים לבטל עמדה כלשהי. בשני המקרים, במקום פשוט לבטל את העמדה (או את אחת העמדות) אומרים שהיא קיימת אמנם, אבל... רק במקרים מאד נדירים. כל כך נדירים, שלמעשה היא מתבטלת.
דוגמה טובה למין אוקימתא כזו היא האמירה "חכם בלילה", שאומרים למישהו: אני לא אמרתי שאתה טיפש, אתה חכם, רק מה - בלילה...

במקרה שלנו יש כאן שתי עמדות לגבי אחריותו של השולחני שטעה בהערכת שוויו של המטבע, והשאלה: האם הוא צריך לפצות את הלקוח על טעותו?

לפי אחת העמדות התנאיות, הוא פטור אם הוא מומחה (יש לו מעֵין "ביטוח מקצועי"), אבל אם הוא הדיוט, לא מלומד, היה עליו לבדוק היטב, ובמקרה כזה שטעה, עליו לפצות.

לפי העמדה השניה, שניהם צריכים לפצות.

רב פפא, האמורא, חושב ששניהם צריכים לפצות, אבל הוא אינו רוצה לבטל את העמדה התנאית הראשונה, לכם הוא קובע - וזו האוקימתא - שאוּמַן (=מומחה) אכן פטור, אבל רק במקרה של המומחים הטובים ביותר, הטופּ שבטופּ. הוא מציין את שמותיהם: דנכו ואיסור. אם השולחני ברמה של שני אלו, אז פטור. אם לא, כלומר כל השאר - חייבים, למעשה כמו הדעה התנאית השניה.
זו הדרך שלו להכריע אמנם את הוויכוח, ולבטל למעשה את העמדה הראשונה, אבל בלי לבטל אותה. היא קיימת - אבל רק במקרים מאד נדירים...