עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראת עינו ולא אכל Man will have to give account in the future for every lawful enjoyment offered to him which he has ungratefully refused תלמוד ירושלמי סוף מסכת קידושין

ByJonathan Rabinowitz

To view and download the complete source sheet click here.

Only some of the sources are copied below.

תלמוד ירושלמי קידושין ד׳:י״ב:ב׳-ג׳

אברהם ששימר את התורה עד שלא באת לעולם שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי מצותי חוקותי ותורותי. אף גידלו ובירכו בנערותו ונתן לו אחרית ותקוה בזקנותו. בנערותו מהו אומר (בראשית יג) ואברהם כבד מאד במקנה בכסף וזהב ובזקנותו מהו אומר ואברהם זקן בא בימים וי"י ברך את אברהם בכל. ר' חזקיה, רבי כהן בשם רב: אסור לדור בעיר שאין בה לא רופא ולא מרחץ ולא בית דין מכין וחובשין. אמר ר' יוסי בי ר' בון: אף אסור לדור בעיר שאין בה גינוניתא של ירק {גן של ירק}. רבי חזקיה, ר' כהן בשם רב: עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראת עינו ולא אכל {על כך שאינה את נפשו}. ר' לעזר חשש להדא שמועתא {חשש לשמוע זו, ולכן} ומצמיח ליה פריטין ואכיל בהון מכל מילה חדא בשתא {קיבץ ואסף פרוטות זו לזו ואכל בהן מכל דבר פעם בשנה}. {פירוש מנחם כ"ץ}

Jerusalem Talmud Kiddushin 4:12:2-3

[And you find that with our father] Avraham, that he kept the Torah even it had not yet come to the world, as it is stated: "because that Avraham hearkened to my voice, and kept My charge, My commandments, My statutes, and My laws [Torahs]." It elevated him and blessed him in his youth, and gave him posterity and hope in his old age. Regarding his youth, what does it say (Genesis 13:2): "And Avram was very rich in cattle, in silver, and in gold." Regarding his old age, what does it say (Genesis 24:1): "And Avraham was old , well stricken in age; and the Lord had blessed Avraham in all things." Rabbi Hezkiya, Rabbi Cohen in the name of Rav: It is forbidden to reside in a city that has no doctor, and where there is no bathhouse, and where the courthouse does not flog and imprison [criminals]. Rabbi Yosi ben Rabbi Bon: It is also forbidden to reside in a city where there is no vegetable garden. Rabbi Hezkiya, Rabbi Cohen in the name of Rav: In the future, a person will give a judgement and an accounting over everything that his eye saw and what he did not eat. Rabbi Elazar feared these laws and invested his money in order to eat from every kind [of vegetable] once a year.

גרסה המובא בשו"ת התשב"ץ ר' שמעון בן צמח דוראן ( 1361-1444 בברצלונה), שכ, לד ע"א: י רושלמי דפרק עשרה יוחסין

"ישמעו ענוים וישמחו" . א"ר בון בשם רב: עתיד אדם ליתן דין וחשבון על שחזתה עינו מיני מגדים ולא אכל. ור' אלעזר חש לההיא שמעתתא והוה מצמצם פריטי למיכל בהון מכל מילי חדת בשתא.

רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני, במחצית השניה של המאה השלישית לספירה בבבל היה תלמידם של רב ושמואל. בארץ ישראל היה ר' יוחנן רבו המובהק. זכה לרשת את כיסאו של ר' יוחנן ולהיות ראש ישיבת טבריה.

יסטרוב, מֶגֶד א׳

Precious goods, delicacies

Jastrow, מֶגֶד 1

מֶגֶד m. (b. h.; גָּדַד , as מֶמֶר fr. מָרַר; cmp. גָּד fortune) [allotted gift,] precious goods, esp. fine fruit.—Pl. מְגָדִים. Sabb. 127ᵇ מיני מ׳ all sorts of delicacies.

תענית כ״ה א

משום כיסופא הוה לה הך שיבבתא בישתא אמרה מכדי ידענא דלית להו ולא מידי מאי כולי האי אזלא וטרפא אבבא איכספא ועיילא לאינדרונא איתעביד לה ניסא דחזיא לתנורא מלא לחמא ואגנא מלא לישא אמרה לה פלניתא פלניתא אייתי מסא דקא חריך לחמיך אמרה לה אף אנא להכי עיילי תנא אף היא להביא מרדה נכנסה מפני שמלומדת בנסים אמרה ליה דביתהו עד אימת ניזיל ונצטער כולי האי אמר לה מאי נעביד בעי רחמי דניתבו לך מידי בעא רחמי יצתה כמין פיסת יד ויהבו ליה חד כרעא דפתורא דדהבא (חזאי) בחלמא עתידי צדיקי דאכלי אפתורא דדהבא דאית ליה תלת כרעי (ואת) אוכלת אפתורא דתרי כרעי (אמרה ליה) ניחא לך דמיכל אכלי כולי עלמא אפתורא דמשלם ואנן אפתורא דמחסר אמרה ליה ומאי נעביד בעי רחמי דנשקלינהו מינך בעי רחמי ושקלוהו תנא גדול היה נס אחרון יותר מן הראשון דגמירי דמיהב יהבי מישקל לא שקלי חד בי שמשי חזייה לברתיה דהוות עציבא אמר לה בתי למאי עציבת אמרה ליה כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן והדלקתי ממנו אור לשבת אמר לה בתי מאי איכפת לך מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק תנא היה דולק והולך כל היום כולו עד שהביאו ממנו אור להבדלה ר' חנינא בן דוסא הוו ליה הנך עיזי אמרו ליה קא מפסדן אמר אי קא מפסדן ניכלינהו דובי ואי לא כל חדא וחדא תיתי לאורתא דובא בקרנייהו לאורתא אייתי כל חדא וחדא דובא בקרנייהו הוה ליה ההיא שיבבתא דקא בניא ביתא ולא מטו כשורי אתיא לקמיה אמרה ליה בניתי ביתי ולא קמטו כשוראי אמר לה מה שמך אמרה ליה איכו אמר איכו נימטו כשוריך תנא הגיעו עד שיצאו אמה לכאן ואמה לכאן ויש אומרין סניפין עשאום תניא פלימו אומר אני ראיתי אותו הבית והיו קורותיו יוצאות אמה לכאן ואמה לכאן ואמרו לי בית זה שקירה ר' חנינא בן דוסא בתפלתו ור' חנינא בן דוסא מהיכן הוו ליה עזים והא עני הוי ועוד אמרו חכמים אין מגדלין בהמה דקה בא"י אמר רב פנחס מעשה ועבר אדם אחד על פתח ביתו והניח שם תרנגולין ומצאתן אשתו של ר' חנינא בן דוסא ואמר לה אל תאכלי מביציהן והרבו ביצים ותרנגולין והיו מצערין אותם ומכרן וקנה בדמיהן עזים פעם אחת עבר אותו אדם שאבדו ממנו התרנגולין ואמר לחבירו בכאן הנחתי התרנגולין שלי שמע ר' חנינא אמר לו יש לך בהן סימן אמר לו הן נתן לו סימן ונטל את העזין והן הן עיזי דאייתו דובי בקרנייהו רבי אלעזר בן פדת דחיקא ליה מילתא טובא עבד מלתא ולא הוה ליה מידי למטעם שקל ברא דתומא ושדייה בפומיה חלש לביה ונים אזול רבנן לשיולי ביה חזיוהו דקא בכי וחייך ונפק צוציתא דנורא מאפותיה כי אתער אמרו ליה מ"ט קבכית וחייכת אמר להו דהוה יתיב עמי הקב"ה ואמרי ליה עד מתי אצטער בהאי עלמא ואמר לי אלעזר בני ניחא לך דאפכיה לעלמא מרישא אפשר דמתילדת בשעתא דמזוני אמרי לקמיה כולי האי ואפשר אמרי ליה דחיי טפי או דחיינא א"ל דחיית אמרי לקמיה א"כ לא בעינא אמר לי בהאי אגרא דאמרת לא בעינא יהיבנא לך לעלמא דאתי תליסרי נהרוותא דמשחא אפרסמון דכיין כפרת ודיגלת דמענגת בהו אמרי לקמיה האי ותו לא אמר לי ולחברך מאי יהיבנא אמרי ליה ואנא מגברא דלית ליה בעינא מחיין באסקוטלא אפותאי ואמר לי אלעזר ברי גירי בך גירי ר' חמא בר חנינא גזר תעניתא ולא אתא מיטרא אמרו ליה והא רבי יהושע בן לוי גזר תעניתא ואתי מיטרא אמר להו הא אנא הא בר ליואי אמרו ליה דניתי וניכוין דעתין איפשר דתברי ציבורא לבייהו דאתי מיטרא בעון רחמי ולא אתי מיטרא אמר להו ניחא לכו שיבא מטר בשבילנו אמרו ליה הן אמר רקיע רקיע כסי פניך לא איכסי אמר כמה עזין פני רקיע איכסי ואתא מיטרא לוי גזר תעניתא ולא אתא מיטרא אמר לפניו רבונו של עולם עלית וישבת במרום ואין אתה מרחם על בניך אתא מיטרא ואיטלע אמר רבי אלעזר לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה ואיטלע ומנו לוי והא גרמא ליה והא לוי אחוי קידה קמיה דרבי ואיטלע הא והא גרמא ליה רבי חייא בר לולייני שמעינהו להנך ענני דקאמרי ניתו וניתבי מיא בעמון ומואב אמר לפניו רבונו של עולם כשנתת תורה לעמך ישראל חזרת על כל אומות העולם ולא קיבלוה ועכשיו אתה נותן להם מטר שדו הכא שדיוה אדוכתיהו דרש רבי חייא בר לולייני מאי דכתיב (תהלים צב, יג) צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה אם נאמר תמר למה נאמר ארז ואם נאמר ארז למה נאמר תמר אילו נאמר תמר ולא נאמר ארז הייתי אומר מה תמר

Taanit 25a

due to embarrassment, to make it appear that she was baking, despite the fact that there was no bread in her house. She had a certain evil neighbor who said to herself: Now, I know that they have nothing. What, then, is all this smoke? She went and knocked on the door to find out what was in the oven. Rabbi Ḥanina ben Dosa’s wife was embarrassed, and she ascended to an inner room [inderona]. A miracle was performed for Rabbi Ḥanina ben Dosa’s wife, as her neighbor saw the oven filled with bread and the kneading basin filled with dough. She said to Rabbi Ḥanina’s wife, calling her by name: So-and-so, so-and-so, bring a shovel, as your bread is burning. She said to her neighbor: I too went inside for that very purpose. A tanna taught: She too had entered the inner room to bring a shovel, because she was accustomed to miracles and anticipated that one would occur to spare her embarrassment. The Gemara further relates: Rabbi Ḥanina’s wife said to him: Until when will we continue to suffer this poverty? He said to her: What can we do? She responded: Pray for mercy that something will be given to you from Heaven. He prayed for mercy and something like the palm of a hand emerged and gave him one leg of a golden table. That night, his wife saw in a dream that in the future, i.e., in the World-to-Come, the righteous will eat at a golden table that has three legs, but she will be eating on a table that has two legs. When she told her husband this story, he said to her: Are you content that everyone will eat at a complete table and we will eat at a defective table? She said to him: But what can we do? Pray for mercy, that the leg of the golden table should be taken from you. He prayed for mercy, and it was taken from him. A tanna taught in a baraita: The last miracle was greater than the first, as it is learned as a tradition that Heaven gives but does not take back. The Gemara relates that one Shabbat evening, Rabbi Ḥanina ben Dosa saw that his daughter was sad. He said to her: My daughter, why are you sad? She said to him: I confused a vessel of vinegar for a vessel of oil and I lit the Shabbat lamp with vinegar. Soon the lamp will be extinguished and we will be left in the dark. He said to her: My daughter, what are you concerned about? He Who said to the oil that it should burn can say to the vinegar that it should burn. A tanna taught: That lamp burned continuously the entire day, until they brought from it light for havdala. Rabbi Ḥanina ben Dosa had some goats. His neighbors said to him: Your goats are damaging our property by eating in our fields. He said to them: If they are causing damage, let them be eaten by bears. But if they are not eating your property, let each of them, this evening, bring a bear impaled between its horns. That evening, each one brought in a bear impaled between its horns. Rabbi Ḥanina ben Dosa had a certain neighbor who was building a house, but the ceiling beams were not long enough to reach from one wall to the other. She came before Rabbi Ḥanina ben Dosa and said to him: I built my house, but my ceiling beams do not reach the walls. He said to her: What is your name? She said to him: My name is Ikku. He said: If so [ikku], may your beams reach your walls. A tanna taught: The beams were lengthened to such an extent that they not only reached the walls, but they continued until they jutted out a cubit from this side and a cubit from that side. And some say that they extended with segments [senifin], adding new walls at both ends of the beams. It is taught in a baraita that the Sage Palaimo says: I saw that house, and its beams jutted out a cubit on this side and a cubit on that side. And they said to me: This is the house that Rabbi Ḥanina ben Dosa roofed by means of his prayer. The Gemara asks a question about one of the details of this story. And Rabbi Ḥanina ben Dosa, from where did he have goats? Wasn’t he poor, as stated above? And furthermore, the Sages have said: One may not raise small, domesticated animals in Eretz Yisrael, as they destroy the fields and property of others. How, then, could Rabbi Ḥanina ben Dosa raise goats? Rav Pineḥas said that this is how it came to pass: An incident occurred in which a certain man passed by the entrance of Rabbi Ḥanina’s house and left chickens there. And Rabbi Ḥanina ben Dosa’s wife found them and cared for them. And Rabbi Ḥanina said her: Do not eat of their eggs, as they are not ours. And the chickens laid many eggs, and chickens hatched from the eggs. And as the noise and mess of the chickens were distressing them, they sold them and bought goats with their proceeds. Once that same man who lost the chickens passed by and said to his companion: Here is where I left my chickens. Rabbi Ḥanina heard this and said to him: Do you have a sign by which to identify them? He said to him: Yes. He gave him the sign and took the goats. The Gemara concludes: And these are the very goats that brought bears impaled between their horns. § The Gemara relates more stories of desperately poor righteous individuals. Rabbi Elazar ben Pedat was hard-pressed for money. Once an act of bloodletting was performed on him, but he did not have anything to taste afterward. He took a clove of garlic and put it in his mouth. His heart became weak and he fell asleep. The Sages came to inquire about his welfare. They saw him weeping and laughing, and a ray of light was shining from his forehead. When he awoke they said to him: What is the reason that you were laughing and crying? He said to them: The reason is that in my dream the Holy One, Blessed be He, was sitting with me, and I said to Him: Until when will I suffer such poverty in this world? And He said to me: Elazar, My son, is it more convenient for you that I return the world to its very beginning? Perhaps you will be born in an hour of sustenance and not be poor. I said before Him: You suggest doing all this, to return the world to its beginning, and even then is it only a possibility that things will be different, not a certainty? I said to Him: Are the years that I have already lived more numerous, or are that I will live more numerous? He said to me: Those years that you have lived are greater. I said before Him: If so, I do not want You to recreate the world for the sake of a brief few years. He said to me: As a reward for saying: I do not want, I will give you in the World-to-Come thirteen rivers of pure balsam oil as large as the Euphrates and the Tigris for you to enjoy. I said before Him: This and no more? He said to me: But if I give you more, what will I give to your colleagues? I said to Him: And do I request this from a person, who does not have enough? You are omnipotent. He playfully snapped His finger [askutla] on my forehead and said to me: Elazar, my son, My arrows I cast upon you, My arrows. This touch caused the ray of light to shine from his forehead. The Gemara returns to the topic of fasting for rain. Rabbi Ḥama bar Ḥanina decreed a fast but rain did not come. They said to him: Didn’t Rabbi Yehoshua ben Levi decree a fast and rain came? He said to them: This is I; this is a son of a Levite, i.e., we are two different people of unequal stature. They said to him: Let us come and focus our minds. Perhaps the hearts of the members of the community will break and rain will come. They prayed for mercy, but rain did not come. Rabbi Ḥama bar Ḥanina said to them: Are you content that rain should come on our account, and through our merit? They said to him: Yes. He said: Skies, skies, cover your face with clouds. The sky was not covered with clouds. He said in rebuke: How impudent is the face of the sky, to ignore me. The sky became covered with clouds and rain came. The Gemara relates a similar story. Levi decreed a fast but rain did not come. He said before God: Master of the Universe, You have ascended and sat up high, and You do not have mercy upon Your children. Rain came, but as a punishment for his harsh statement toward God, Levi became lame. Consequently, Rav Elazar said: A person should never cast harsh statements toward God on High, as a great person cast statements toward God on High, and he became lame. And who was this individual? Levi. The Gemara asks: And did this comment of Levi’s cause him to become lame? But it is stated that Levi demonstrated kidda, a particular type of bowing on one’s face, performed by the High Priest, before Rabbi Yehuda HaNasi, and he became lame as a result (see Megilla 22b). The Gemara explains: Both this and that caused his lameness. As a punishment for acting improperly, he suffered an injury while he was attempting a difficult physical feat and was vulnerable. The Gemara relates: Rabbi Ḥiyya bar Lulyani heard these clouds saying to one another, let us go and bring water for Ammon and Moab in Transjordan. He said before God: Master of the Universe, when You gave Your Torah to Your nation Israel, You approached all the nations of the world to see if they would accept the Torah, and they did not accept it. And yet now You are giving them rain. Throw the water here. The clouds threw the rain in their place in Eretz Yisrael. Since the Gemara has mentioned Rabbi Ḥiyya bar Lulyani, it cites a statement in his name. Rabbi Ḥiyya bar Lulyani taught: What is the meaning of that which is written: “The righteous shall flourish like the palm tree; he shall grow like a cedar in Lebanon” (Psalms 92:13)? If it is stated “palm tree” why does it state “cedar,” and if it is stated “cedar” why does it state “palm tree”? What is added by this double comparison? He explains: Were it stated “palm tree” and were it not stated “cedar,” I would say that just as in the case of a palm tree,

סיכום הסוגיה

דרשות ר' יהושע אבן שועיב ספרד (1280-1340) תלמיד הרשב"א,דרשות על התורה, ב, עמ' שלט:

ואמרו בירושלמי: לא דייך מה שאסרה תורה?[...] ואמרו ז"ל: עתיד אדם ליתן דין על מה שראו עיניו ולא נהנה ממנו. [...] ואמ' חז"ל: אדם עתיד ליתן דין על מה שראו עיניו ולא אכל ממנו. ר' יוסי צמית ליה פריטי ואכיל מכל מין חדא זמנא כדי שלא לדחות יצרו.

משך חכמה רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק (1843-1926)

מכל עץ הגן אכול תאכל פירוש הוא מצוה להחיות נפשו ולהנות מפרי הגן וכמו דאמר סוף ירושלמי דקדושין עתיד אדם ליתן דין וחשבון כו' ולא אכיל ואם אמר האדם לאשתו כי השי"ת צוה לאכול מן הגן אף שלא כוונה למצוה מכל מקום היה קיומה מגין שלא לאכול מעץ הדעת אבל כיון שלא אמר לה במצות השי"ת לאכול ולא קיימה המצוה וכדברי הרא"ה באוכל מצה וסבר שהוא חול לא יצא וכמו שלא זכרה חוה הצווי רק בלא תעשה לכן לא הגין עליה ועברה הל"ת ודו"ק.

הרב נתן צבי פרידמן במאמרו 'דרכי נועם בהלכה' (שנה בשנה תשל"ג)

ויש להוסיף על דבריו (של המשך חכמה), כי כאן כתוב 'ויצר יקוק אלקים על האדם לאמור', מהי ההדגשה לאמור, אולם בכל מקרם שכתוב 'לאמור' הכוונה היא לאחרים או לדורות, וכאן נקבעה המצווה לדורות".

בראשית ב׳:ט״ז

וַיְצַו֙ יקוק אֱלֹקִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל׃

Genesis 2:16

And the LORD God commanded the man, saying, “Of every tree of the garden you are free to eat;

רבינו בחיי 1050-1120 סרגוסה ספרד

רבנו בחיי, בראשית ב׳:ט״ז:א׳

ויצו יקוק אלקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל. ע"ד הפשט הוזהר אדם בכאן בשתי מצות, מצות עשה ומצות לא תעשה מצות עשה מכל הגן אכל תאכל מצות לא תעשה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו.

Rabbeinu Bahya, Bereshit 2:16:1

ויצו ה' אלוקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל , “the Lord G-d commanded Adam: “you may surely eat from every tree of the garden.” According to the plain meaning of the text, Adam was commanded two separate commandments here, a positive as well as a negative commandment. The positive commandment was spelled out in the words “you shall eat from all the trees of the garden.” The negative commandment was contained in the words ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, ”but from the tree of knowledge of good and evil you must not eat” (verse 17).

רד"ק, רב דוד קמחי, מדקדק ומפרש מקרא מדקדק ומפרש מקרא (נרבונא צרפת 1160 - 1235)

רד"ק על בראשית ב׳:ט״ז:א׳

ויצו יקוק אלקים, המצוה על לא תאכל ממנו או על שניהם, כי מצוה היא להחיות האדם את עצמו במותר לו, לפיכך אמר אכל תאכל, כי בבא המקור על הפעל הוא לחזק הדבר, כמו שמוע תשמע (דברים י"א) שמור תשמרון (שם):

Radak on Genesis 2:16:1

ויצו ה' אלוקים, the commandment mentioned here may either apply only to the specific fruit Adam was not to eat, or it is a dual commandment, the positive commandment being to eat the other fruit in order to keep healthy, and to shun the fruit of the tree of knowledge precisely for the same reason, as it would prove extremely harmful. G’d emphasised the importance of eating in order to keep alive and healthy by repeating and saying אכול תאכל, meaning: “be sure to eat!” Such repetitions are always used in the Torah when the Torah wants to underscore a point. A well known example is Deuteronomy 11,22 שמור תשמרון, where the Jewish people are warned insistently not to become guilty of violating the preceding commandments by ignoring them. A similar repetition is found a few verses earlier (11,13) when the performance is urged with the words שמוע תשמעו, “be sure to listen (and carry out).”
Our sages (Bereshit Rabbah 15,6) claim that Adam had been commanded 6 commandments. This verse was written where it was to illustrate that chronologically, this was immediately after he had received these commandments.
They said furthermore that the word ויצו referred to the prohibition to commit idolatry. This word has again been used to describe such a prohibition in Hoseah 5,11 כי הואיל הלך אחרי צו. “because he followed the path of idolatry.” The word Hashem in that verse refers to the law prohibiting cursing G’d by invoking His name. (compare Leviticus 24,16) The word אלוקים in the same verse refers to the need to deal with offenders of the law by legal means (compare Exodus 22,27) The words על האדם in our verse refer to the prohibition to shed human blood, something spelled out in greater detail in Genesis 9,6. The word לאמור alludes to illicit sexual relations including incest. The prophet Jeremiah 3,1 refers to widespread non-observance of this legislation even among the Jewish people. The seventh law was spelled out in detail, i.e. not to eat flesh while the animal from which it stems is still alive. This law was not applicable before Noach had thanked G’d for his deliverance, as all flesh had been forbidden as food until that time.

ספרי דברים ר״ג:ח׳

כי ממנו תאכל. מצות עשה.

Sifrei Devarim 203:8

"For from it you shall eat": a positive commandment;

דברים כ׳:י״ט

(יט) כִּֽי־תָצ֣וּר אֶל־עִיר֩ יָמִ֨ים רַבִּ֜ים לְֽהִלָּחֵ֧ם עָלֶ֣יהָ לְתָפְשָׂ֗הּ לֹֽא־תַשְׁחִ֤ית אֶת־עֵצָהּ֙ לִנְדֹּ֤חַ עָלָיו֙ גַּרְזֶ֔ן כִּ֚י מִמֶּ֣נּוּ תֹאכֵ֔ל וְאֹת֖וֹ לֹ֣א תִכְרֹ֑ת כִּ֤י הָֽאָדָם֙ עֵ֣ץ הַשָּׂדֶ֔ה לָבֹ֥א מִפָּנֶ֖יךָ בַּמָּצֽוֹר׃

Deuteronomy 20:19

(19) When in your war against a city you have to besiege it a long time in order to capture it, you must not destroy its trees, wielding the ax against them. You may eat of them, but you must not cut them down. Are trees of the field human to withdraw before you into the besieged city?

אבות דרבי נתן כ״ח:ה׳

(ה)... רבי יהודה הנשיא אומר כל המקבל עליו תענוגי העולם הזה מונעין ממנו תענוגי העולם הבא וכל שאינו מקבל תענוגי העולם הזה נותנין לו תענוגי העולם הבא:

Avot DeRabbi Natan 28:5

...

הרב משה לייטר 'בשולי גליוני' הדרום ניסן תשכ"א

הסביר שנחלקו בזה (ברכות ה:) רבי יוחנן ורבי אלעזר : רבי יוחנן ורבי אלעזר כל אחד לשיטת רבו. רבי אלעזר בן פדת שבבבל מולדתו ישב לרגלי רב רבו ויצק מים על ידיו וסבר אדם נוחל שני עולמים העולם הזה והעולם הבא, קאי בשיטת רב דאמר רב כהן אמר רב עתיד אדם ליתן את הדין על כל מה שראו עיניו ולא אכל' הרי כדאי הוא לשני עולמים. אבל לא כן דעתו של רבי יוחנן שסיגל לו דעת [רבי] רבו,

רבי יהודה הנשיא אומר: כל המקבל עליו תענוגי העולם הזה, מונעין ממנו תענוגי העולם הבא. וכל שאינו מקבל תענוגי העולם הזה, נותנין לו תענוגי העולם הבא:
(אבות דרבי נתן כ"ח, ה) ורבינו הקדוש מנו רבי קאי בשיטת רבו, שאמר לא ניחא לי דאתהני בהזין עלמא (נדרים מ"ט:) . וזוהי שיטת רבי חנינא בן דוסא שחש ליה, דעתידי צדיקי דאכלי אפתורא דדהבא דאית ליה תלת כרעי ואיחו אפתורא ותרי כרעי ומטעם זה הסתפק בקב חרובין מערב שבת לערב שבת תענית כ"ד:".

כתובות ק״ד א

דמדליא ובסים אוירא ההוא יומא דנח נפשיה דרבי גזרו רבנן תעניתא ובעו רחמי ואמרי כל מאן דאמר נח נפשיה דר' ידקר בחרב סליקא אמתיה דרבי לאיגרא אמרה עליוני' מבקשין את רבי והתחתוני' מבקשין את רבי יהי רצון שיכופו תחתונים את העליונים כיון דחזאי כמה זימני דעייל לבית הכסא וחלץ תפילין ומנח להו וקמצטער אמרה יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים ולא הוו שתקי רבנן מלמיבעי רחמי שקלה כוזא שדייא מאיגרא [לארעא] אישתיקו מרחמי ונח נפשיה דרבי אמרו ליה רבנן לבר קפרא זיל עיין אזל אשכחיה דנח נפשיה קרעיה ללבושיה ואהדריה לקרעיה לאחוריה פתח ואמר אראלים ומצוקים אחזו בארון הקדש נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקדש אמרו ליה נח נפשיה אמר להו אתון קאמריתו ואנא לא קאמינא בשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה אמר רבש"ע גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה יהי רצון מלפניך שיהא שלום במנוחתי יצתה ב"ק ואמרה (ישעיהו נז, ב) יבא שלום ינוחו על משכבותם על משכבך מיבעי ליה מסייע ליה לר' חייא בר גמדא דאמר רבי חייא בר גמדא אמר ר' יוסי בן שאול בשעה שהצדיק נפטר מן העולם אומרים מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע צדיק פלוני בא אומר להם יבואו צדיקים ויצאו לקראתו ואומרים לו יבא בשלום ינוחו על משכבותם אמר ר' אלעזר בשעה שהצדיק נפטר מן העולם שלש כיתות של מלאכי השרת יוצאות לקראתו אחת אומרת לו בא בשלום ואחת אומרת הולך נכחו ואחת אומרת לו יבא שלום ינוחו על משכבותם בשעה שהרשע נאבד מן העולם שלש כיתות של מלאכי חבלה יוצאות לקראתו אחת אומרת (ישעיהו מח, כב) אין שלום אמר יקוק לרשעים ואחת אומרת לו (ישעיהו נ, יא) למעצבה ישכב ואחת אומרת לו (יחזקאל לב, יט) רדה והשכבה את ערלים: מתני׳ כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנים שיש בכ"ה שנים שתעשה טובה כנגד כתובתה דברי ר' מאיר שאמר משום רשב"ג וחכ"א כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנים מתה יורשיה מזכירין כתובתה עד עשרים וחמש שנים: גמ׳ אמר ליה אביי לרב יוסף ענייה שבישראל עד עשרים וחמש שנים ומרתא בת בייתוס עד עשרים וחמש שנים אמר ליה לפום גמלא שיחנא איבעיא להו לרבי מאיר מהו שתשלש תיקו: וחכמים אומרים כל זמן: אמר ליה אביי לרב יוסף אתאי קודם שקיעת החמה גובה כתובתה לאחר שקיעת החמה לא גביא בההיא פורתא אחילתא אמר ליה אין כל מדת חכמים כן היא בארבעים סאה טובל בארבעים סאה חסר קורטוב אינו יכול לטבול בהן אמר רב יהודה אמר רב העיד רבי ישמעאל ברבי יוסי לפני רבי שאמר משום אביו לא שנו אלא שאין שטר כתובה יוצא מתחת ידיה אבל שטר כתובה יוצא מתחת ידיה גובה כתובתה לעולם ורבי אלעזר אמר אפילו שטר כתובה יוצא מתחת ידיה אינה גובה אלא עד עשרים וחמש שנים מתיב רב ששת ב"ח גובה שלא בהזכרה היכי דמי אי דלא נקט שטרא במאי גבי אלא דנקיט שטרא וב"ח הוא דלאו בר אחולי הוא הא אלמנה אחילתא הוא מותיב לה והוא מפרק לה לעולם דלא נקיט שטרא והכא במאי עסקינן כשחייב מודה והאמר ר' אלעא שונין גרושה הרי היא כבעל חוב היכי דמי אי דלא נקיטא כתובה במאי גביא אלא לאו דנקיטא כתובה וגרושה היא דלאו בת אחולי היא הא אלמנה אחילתא הכא נמי כשחייב מודה אמר רב נחמן בר יצחק תני רב יהודה בר קזא במתניתא דבי בר קזא תבעה כתובתה

Ketubot 104a

which is situated at a high altitude and whose air is scented. § It is related that on the day that Rabbi Yehuda HaNasi died, the Sages decreed a fast, and begged for divine mercy so that he would not die. And they said: Anyone who says that Rabbi Yehuda HaNasi has died will be stabbed with a sword. The maidservant of Rabbi Yehuda HaNasi ascended to the roof and said: The upper realms are requesting the presence of Rabbi Yehuda HaNasi, and the lower realms are requesting the presence of Rabbi Yehuda HaNasi. May it be the will of God that the lower worlds should impose their will upon the upper worlds. However, when she saw how many times he would enter the bathroom and remove his phylacteries, and then exit and put them back on, and how he was suffering with his intestinal disease, she said: May it be the will of God that the upper worlds should impose their will upon the lower worlds. And the Sages, meanwhile, would not be silent, i.e., they would not refrain, from begging for mercy so that Rabbi Yehuda HaNasi would not die. So she took a jug [kuza] and threw it from the roof to the ground. Due to the sudden noise, the Sages were momentarily silent and refrained from begging for mercy, and Rabbi Yehuda HaNasi died. The Sages said to bar Kappara: Go and ascertain the condition of Rabbi Yehuda HaNasi. He went and found that Rabbi Yehuda HaNasi had died. He tore his clothing and reversed them so that the tear would be behind him and not be noticed. When he returned to the Sages he opened his remarks and said: The angels [erelim] and righteous mortals [metzukim] both clutched the sacred ark. The angels triumphed over the righteous, and the sacred ark was captured. They said to him: Has he died? He said to them: You have said it and I did not say it, as it had been decided that no one should say that he died. It is further related: At the time of the death of Rabbi Yehuda HaNasi, he raised his ten fingers toward Heaven and said in prayer: Master of the Universe, it is revealed and known before You that I toiled with my ten fingers in the Torah, and I have not derived any benefit from the world even with my small finger. May it be Your will that there be peace in my repose. A Divine Voice emerged and said: “He enters in peace, they rest in their beds” (Isaiah 57:2). The Gemara asks: Why does it say: “They rest in their beds,” in the plural? It should have said: In your bed, in the singular, as the beginning of the verse is phrased in the singular. The Gemara notes: This supports the opinion of Rabbi Ḥiyya bar Gamda. As Rabbi Ḥiyya bar Gamda said that Rabbi Yosei ben Shaul said: At the time when a righteous individual departs from the world, the ministering angels say before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, the righteous individual so-and-so is coming. The Holy One, Blessed be He, then says to them: The righteous should come forth and they should go out toward him. And the righteous say to the newly deceased individual: He enters in peace, and subsequently, the righteous rest in their beds. Rabbi Elazar said: At the time when a righteous individual departs from the world, three contingents of ministering angels go out toward him. One says to him: Enter in peace; and one says to him: Each one that walks in his uprightness; and one says to him: He enters in peace, they rest in their beds. At the time when a wicked person perishes from the world, three contingents of angels of destruction go out toward him. One says to him: “There is no peace, says the Lord concerning the wicked” (Isaiah 48:22); and one says to him: “You shall lie down in sorrow” (Isaiah 50:11); and one says to him: “Go down, and be laid with the uncircumcised” (Ezekiel 32:19). MISHNA: As long as a widow is living in the house of her father and is being supported by her husband’s heirs, she may always collect payment of her marriage contract, even after many years. As long as she is living in the house of her husband, she may collect payment of her marriage contract until twenty-five years later, at which point she may no longer collect the payment. This is because there is enough time in twenty-five years for her to do favors and give to others, thereby spending the resources of the orphans, until what she has spent equals the value of her marriage contract. This is the statement of Rabbi Meir, who said it in the name of Rabban Shimon ben Gamliel. And the Rabbis say the opposite: As long as she is residing in the house of her husband she may always collect payment of her marriage contract, since during this time the heirs are caring for her and she is therefore embarrassed to sue them for payment of her marriage contract. However, as long as she is in the house of her father she may collect payment of her marriage contract until twenty-five years later, and if by then she has not sued for it, it is assumed that she has waived her rights to it. If she died, her heirs mention her marriage contract up until twenty-five years later. GEMARA: The mishna stated that according to Rabbi Meir, over a period of twenty-five years a woman will spend a sum equal to her marriage contract from the resources of the orphans. Abaye said to Rav Yosef: Is it true that the poorest woman among the Jewish people, whose marriage contract is of minimal value, will not spend this amount until twenty-five years have passed, and Marta bat Baitos, who was very wealthy and whose marriage contract was worth a huge sum, will also spend a sum equal to her marriage contract within twenty-five years? He said to him: According to the camel is the load, i.e., a wealthy woman, whose marriage contract is of greater value, will spend more money over a particular period of time than a poor woman, whose marriage contract is of lesser value. A dilemma was raised before the Sages: According to Rabbi Meir, the amount of benefit she gains is determined by the years that have passed. If so, what is the halakha with regard to whether she divides the value of her marriage contract in accordance with the number of years that have gone by, such that if some of the twenty-five years passed, she forfeits the proportionate value of her marriage contract? No answer was found for this dilemma, and the Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved. § We learned in the mishna: And the Rabbis say: As long as she is in her husband’s house she may collect payment of her marriage contract at any time, but while she is in her father’s house she may collect it only within twenty-five years. Abaye said to Rav Yosef: If she came before the setting of the sun at the end of the twenty-five-year period, she collects payment of her marriage contract, but if she came after the setting of the sun she may not collect it? In that slight period of time did she waive her rights to the payment of her marriage contract? He said to him: Yes. All the measures of the Sages that prescribe specific parameters or sizes are such that if one oversteps the fixed limits, he has not accomplished anything as far as the halakha is considered. Consequently, in a ritual bath containing forty se’a of water, one may immerse and become ritually pure. However, in a ritual bath containing forty se’a less one kortov, a small amount, he is unable to immerse therein and become ritually pure. Rav Yehuda said that Rav said: Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, testified before Rabbi Yehuda HaNasi and said in the name of his father, Rabbi Yosei: They taught all of the above only in a case where she does not have a marriage contract in her possession, such as in a locale where the custom is not to write a marriage contract, but in a situation where she does have a marriage contract in her possession, she may collect payment of her marriage contract forever. And Rabbi Elazar said: Even if she has a marriage contract in her possession, she still collects payment of her marriage contract only within twenty-five years after the death of her husband. Rav Sheshet raised an objection against the opinion of Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, based upon the Tosefta (Ketubot 12:3): A creditor may collect the money he is owed even after a long time has passed without his having mentioned the debt. The Gemara clarifies: What are the circumstances? If he does not hold the document that records the debt, with what is he collecting the debt? Rather, it must be that he does hold the document. It can be inferred that even so, it is specifically a creditor, who it could be assumed is not one to have forgiven his debt, who may continue to collect the debt after a long period of time. But a widow is presumed to have waived her rights to the payment of her marriage contract even if she has the marriage contract in her possession. This conclusion contradicts the statement of Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei. The Gemara states that Rav Sheshet raised the objection and he resolved it: Actually, the case in the Tosefta is where the creditor does not hold a document that records the debt, and the reason he may collect the debt is because here we are dealing with a case where the debtor admits that he owes the creditor money. Consequently, it cannot be proven from this case that a widow who has a marriage contract in her possession is unable to collect its payment. The Gemara asks: But didn’t Rabbi Ela say: The Sages teach in a baraita: A divorcée is like a creditor and may collect her marriage contract after a long period of time even if she has not made mention of it during the course of that time? The Gemara clarifies: What are the circumstances? If she does not hold a marriage contract in her possession, with what is she collecting payment? Rather, is it not that she holds a marriage contract in her possession, and it is a divorcée who may collect under these circumstances, as she is not one who could be assumed to have waived the rights to the payment owed to her, as she does not maintain a relationship with the family that would prompt her to waive the rights to her claims? But a widow is likely to waive the rights to her claim, even though she is in possession of a contract. The Gemara answers: Here too, the case is one where the debtor, i.e., the husband, admits to owing the divorcée payment for her marriage contract, although she does not have the marriage contract in her possession. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Rav Yehuda bar Kaza teaches in a baraita of the school of bar Kaza: If the widow demanded payment of her marriage contract,

ברכות ה׳ ב

וקובר את בניו מוחלין לו על כל עונותיו אמר ליה רבי יוחנן בשלמא תורה וגמילות חסדים דכתיב בחסד ואמת יכפר עון חסד זו גמילות חסדים שנאמר רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד אמת זו תורה שנאמר אמת קנה ואל תמכר אלא קובר את בניו מנין תנא ליה ההוא סבא משום רבי שמעון בן יוחאי אתיא עון עון כתיב הכא בחסד ואמת יכפר עון וכתיב התם ומשלם עון אבות אל חיק בניהם אמר רבי יוחנן נגעים ובנים אינן יסורין של אהבה ונגעים לא והתניא כל מי שיש בו אחד מארבעה מראות נגעים הללו אינן אלא מזבח כפרה מזבח כפרה הוו יסורין של אהבה לא הוו ואי בעית אימא הא לן והא להו ואי בעית אימא הא בצנעא הא בפרהסיא ובנים לא היכי דמי אילימא דהוו להו ומתו והא אמר רבי יוחנן דין גרמא דעשיראה ביר אלא הא דלא הוו ליה כלל והא דהוו ליה ומתו רבי חייא בר אבא חלש על לגביה רבי יוחנן אמר ליה חביבין עליך יסורין אמר ליה לא הן ולא שכרן אמר ליה הב לי ידך יהב ליה ידיה ואוקמיה רבי יוחנן חלש על לגביה רבי חנינא אמר ליה חביבין עליך יסורין אמר ליה לא הן ולא שכרן אמר ליה הב לי ידך יהב ליה ידיה ואוקמיה אמאי לוקים רבי יוחנן לנפשיה אמרי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים רבי אלעזר חלש על לגביה רבי יוחנן חזא דהוה קא גני בבית אפל גלייה לדרעיה ונפל נהורא חזייה דהוה קא בכי רבי אלעזר אמר ליה אמאי קא בכית אי משום תורה דלא אפשת שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים ואי משום מזוני לא כל אדם זוכה לשתי שלחנות ואי משום בני דין גרמא דעשיראה ביר אמר ליה להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא אמר ליה על דא ודאי קא בכית ובכו תרוייהו אדהכי והכי אמר ליה חביבין עליך יסורין אמר ליה לא הן ולא שכרן אמר ליה הב לי ידך יהב ליה ידיה ואוקמיה רב הונא תקיפו ליה ארבע מאה דני דחמרא על לגביה רב יהודה אחוה דרב סלא חסידא ורבנן ואמרי לה רב אדא בר אהבה ורבנן ואמרו ליה לעיין מר במיליה אמר להו ומי חשידנא בעינייכו אמרו ליה מי חשיד קודשא בריך הוא דעביד דינא בלא דינא אמר להו אי איכא מאן דשמיע עלי מלתא לימא אמרו ליה הכי שמיע לן דלא יהיב מר שבישא לאריסיה אמר להו מי קא שביק לי מידי מיניה הא קא גניב ליה כוליה אמרו ליה היינו דאמרי אינשי בתר גנבא גנוב וטעמא טעים אמר להו קבילנא עלי דיהיבנא ליה איכא דאמרי הדר חלא והוה חמרא ואיכא דאמרי אייקר חלא ואיזדבן בדמי דחמרא: תניא אבא בנימין אומר על שני דברים הייתי מצטער כל ימי על תפלתי שתהא לפני מטתי ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום על תפלתי שתהא לפני מטתי מאי לפני מטתי אילימא לפני מטתי ממש והאמר רב יהודה אמר רב ואיתימא רבי יהושע בן לוי מנין למתפלל שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר שנאמר ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל לא תימא לפני מטתי אלא אימא סמוך למטתי ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום דאמר רבי חמא ברבי חנינא אמר רבי יצחק כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין ליה בנים זכרים שנאמר וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים רב נחמן בר יצחק אמר אף אין אשתו מפלת נפלים כתיב הכא וצפונך תמלא בטנם וכתיב התם וימלאו ימיה ללדת והנה תומים בבטנה: תניא אבא בנימין אומר שנים שנכנסו להתפלל וקדם אחד מהם להתפלל ולא המתין את חברו ויצא טורפין לו תפלתו בפניו שנאמר טרף נפשו באפו הלמענך תעזב ארץ ולא עוד אלא שגורם לשכינה שתסתלק מישראל שנאמר ויעתק צור ממקמו ואין צור אלא הקדוש ברוך הוא שנאמר צור ילדך תשי ואם המתין לו מה שכרו

Berakhot 5b

and buries his sons, all his transgressions are forgiven. Rabbi Yoḥanan said to him: What is your source for this? Granted, if one engages in Torah and acts of charity, his transgressions are forgiven, as it is written: “With mercy and truth, iniquity is expiated” (Proverbs 16:6); mercy refers to acts of charity, as it is stated: “He who pursues charity and mercy finds life, charity and honor” (Proverbs 21:21), mercy and charity are listed together. And truth refers to Torah, as it is stated: “Buy truth and do not sell it; also wisdom, guidance and understanding” (Proverbs 23:23). However, from where is it derived that the transgressions of one who buries his sons are also forgiven? An answer was provided to Rabbi Yoḥanan when a certain elder taught him in the name of Rabbi Shimon bar Yoḥai: This conclusion is derived from a verbal analogy between the words iniquity and iniquity. Here, it is written: “With mercy and truth, iniquity is expiated,” and there it is written: “He repays the iniquity of the fathers onto the bosom of their children” (Jeremiah 32:18). Because he “repays the iniquity of the fathers onto the bosom of their children,” the father’s transgressions are forgiven. Rabbi Yoḥanan said: Leprosy and suffering due to children are not afflictions of love. The Gemara asks: Is leprosy not an affliction of love? Didn’t we learn in a baraita: If one has any of the four signs of leprosy (Leviticus 13) they are nothing other than an altar of atonement? The Gemara answers: Although the signs of leprosy are an altar of atonement for one’s transgressions, they are not an affliction of love. And if you wish, say instead: This baraita, which says that leprosy is an affliction of love, is for us in Babylonia, because outside of Eretz Yisrael we are not as careful of the laws of ritual impurity, and one afflicted with leprosy may interact with others, mitigating his suffering. And that statement of Rabbi Yoḥanan, that leprosy is not an affliction of love, is for them in Eretz Yisrael, where they are exceedingly careful of the laws of ritual impurity and the suffering of a leper is great because he is banished from society (Rav Hai Gaon). And if you wish, say instead: This baraita, which says that leprosy is an affliction of love, refers to concealed leprosy that only strikes the concealed areas of one’s body. But that statement of Rabbi Yoḥanan refers to visible leprosy that causes those who see it to distance themselves from the leper. The Gemara continues to object: And suffering due to children is not an affliction of love? The Gemara clarifies: What are the circumstances? If you say that he had children and they died, didn’t Rabbi Yoḥanan himself say, while consoling the victim of a catastrophe: This is the bone of my tenth son? Rabbi Yoḥanan experienced the death of ten of his children, and he kept a small bone from his tenth child as a painful memorial. He would show that bone to others in order to console them, and since he showed it to them, the deaths of his children must certainly have been affliction of love. He consoled others by displaying that there is an element of intimacy with God that exists in that suffering (Tosafot). Why, then, would Rabbi Yoḥanan have said that suffering due to children is not afflictions of love? Rather, one must conclude that when Rabbi Yoḥanan said that those afflictions are not afflictions of love, he was speaking with regard to one who has no children, and when one had children who died, this could very well be considered afflictions of love. The Gemara continues to address the issue of suffering and affliction: Rabbi Yoḥanan’s student, Rabbi Ḥiyya bar Abba, fell ill. Rabbi Yoḥanan entered to visit him, and said to him: Is your suffering dear to you? Do you desire to be ill and afflicted? Rabbi Ḥiyya said to him: I welcome neither this suffering nor its reward, as one who welcomes this suffering with love is rewarded. Rabbi Yoḥanan said to him: Give me your hand. Rabbi Ḥiyya bar Abba gave him his hand, and Rabbi Yoḥanan stood him up and restored him to health. Similarly, Rabbi Yoḥanan fell ill. Rabbi Ḥanina entered to visit him, and said to him: Is your suffering dear to you? Rabbi Yoḥanan said to him: I welcome neither this suffering nor its reward. Rabbi Ḥanina said to him: Give me your hand. He gave him his hand, and Rabbi Ḥanina stood him up and restored him to health. The Gemara asks: Why did Rabbi Yoḥanan wait for Rabbi Ḥanina to restore him to health? If he was able to heal his student, let Rabbi Yoḥanan stand himself up. The Gemara answers, they say: A prisoner cannot generally free himself from prison, but depends on others to release him from his shackles. The Gemara relates that Rabbi Elazar, another of Rabbi Yoḥanan’s students, fell ill. Rabbi Yoḥanan entered to visit him, and saw that he was lying in a dark room. Rabbi Yoḥanan exposed his arm, and light radiated from his flesh, filling the house. He saw that Rabbi Elazar was crying, and said to him: Why are you crying? Thinking that his crying was over the suffering that he endured throughout his life, Rabbi Yoḥanan attempted to comfort him: If you are weeping because you did not study as much Torah as you would have liked, we learned: One who brings a substantial sacrifice and one who brings a meager sacrifice have equal merit, as long as he directs his heart toward Heaven. If you are weeping because you lack sustenance and are unable to earn a livelihood, as Rabbi Elazar was, indeed, quite poor, not every person merits to eat off of two tables, one of wealth and one of Torah, so you need not bemoan the fact that you are not wealthy. If you are crying over children who have died, this is the bone of my tenth son, and suffering of that kind afflicts great people, and they are afflictions of love. Rabbi Elazar said to Rabbi Yoḥanan: I am not crying over my misfortune, but rather, over this beauty of yours that will decompose in the earth, as Rabbi Yoḥanan’s beauty caused him to consider human mortality. Rabbi Yoḥanan said to him: Over this, it is certainly appropriate to weep. Both cried over the fleeting nature of beauty in the world and death that eventually overcomes all. Meanwhile, Rabbi Yoḥanan said to him: Is your suffering dear to you? Rabbi Elazar said to him: I welcome neither this suffering nor its reward. Upon hearing this, Rabbi Yoḥanan said to him: Give me your hand. Rabbi Elazar gave him his hand, and Rabbi Yoḥanan stood him up and restored him to health. The Gemara relates another story regarding acknowledgement of the justice of divine punishment: Four hundred barrels of Rav Huna’s wine fermented and turned into vinegar, causing him great financial loss.
Rav Yehuda, the brother of Rav Sala the Pious, along with the Sages, and some say Rav Adda bar Ahava, along with the Sages, entered to visit him, and said: The Master should examine his actions, as perhaps he committed a transgression for which he is being punished.
Rav Huna said to them: Am I suspect in your eyes? Have I committed a transgression on account of which you advise me to examine my behavior?
They said to him: Is the Holy One, Blessed be He, suspect that He exacts punishment without justice? Your loss was certainly just, and you must examine your conduct to find out why. The Sages were aware of a flaw in Rav Huna’s conduct, to which they alluded (Tosafot). Rav Huna said to them: If someone has heard something improper that I have done, let him say so. They said to him: We have heard that the Master does not give a share of his grapevines to his tenant farmers. A tenant farmer is entitled to a portion of the crop grown on his landlord’s property, as well as a share of the vines planted during a given year. Rav Huna said to them: Does this tenant farmer leave me anything from the produce that he grows on my property? He steals it all. Consequently, in denying him his share of the grapevines I am simply recouping that which was stolen from me by this tenant farmer. They said to him: That is the meaning of the folk saying: One who steals from a thief has a taste of theft. Despite the fact that the property was stolen to begin with, one nevertheless engages in theft. Although he did not violate a prohibition per se, it is still a form of theft, and one who is held to a higher standard than others will be punished for it.
He said to them: I accept upon myself to give my tenant farmer his portion in the future.
Thereupon, as a result of Rav Huna’s repentance, God restored his loss. Some say his vinegar turned back into wine, and some say that the price of vinegar rose and it was sold at the price of wine. The Gemara returns to the topic of prayer. It was taught in a baraita that the tanna Abba Binyamin would say: All of my life I have taken great pains with regard to two things: That my prayer should be before my bed and that my bed should be placed north to south. Abba Binyamin’s statement requires explanation. With regard to his statement: That my prayer should be before my bed, the Gemara asks, what does before my bed mean? If you say that it literally means that he would stand before his bed and pray, it is difficult, as Rav Yehuda said that Rav said, and some say that Rabbi Yehoshua ben Levi said: From where is it derived that one who prays should have nothing separating between him and the wall? As it is stated: “And Hezekiah turned to face the wall and prayed” (Isaiah 38:2), in order to facilitate his concentration during prayer. That being said, why would Abba Binyamin pray before his bed? Rather, do not say that before my bed refers to where he stood during prayer, but rather, say that he prayed adjacent to the time that he would retire to bed; he was careful to recite Shema and recite the evening prayer just before going to sleep (Rabbeinu Ḥananel). Abba Binyamin’s statement: And my bed should be placed north to south was in deference to the Divine Presence, which rests between east and west, the direction of the Temple; as the Holy of Holies was to the west, while the main entrance was to the east. Therefore, the Sages were careful not to perform actions inconsistent with that sanctity while facing east to west; and, therefore, Abba Binyamin was careful not to sleep in a bed that faced east to west. In praise of that stringency, the Sages added that Rabbi Ḥama said that Rabbi Ḥanina said that Rabbi Yitzḥak said: One who places his bed facing north to south will be rewarded with male children, as it is stated: “And whose belly You fill with Your treasure [utzfunekha], who have sons in plenty and leave their abundance to their babies” (Psalms 17:14). This verse indicates that one who sets his bed facing north will be rewarded with sons in plenty, as north [tzafon] is etymologically similar to Your treasure [tzfunekha]. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Moreover, his wife will not miscarry. From where do we derive this? It is written here: “And whose belly You fill [temaleh] with Your treasure,” and it is written there, concerning Rebecca’s pregnancy: “And her time to give birth was fulfilled [vayimle’u] and there were twins in her belly” (Genesis 25:24), consequently: You fill with Your treasure refers to a pregnancy that proceeds without complication. Another of Abba Binyamin’s statements with regard to the laws of prayer was taught in a baraita: Abba Binyamin says: If two people enter a synagogue outside of the city in order to pray, and one began praying before the other and did not wait for the other person to complete his prayer, and left him alone in the synagogue, his prayer is thrown back in his face. Because he left the other person alone and caused him to be distracted during his prayer, his own prayer is thrown back in his face, as it is stated: “You who throw your soul in your face, for your sake will the earth be forsaken? The Rock will be moved from its place” (Job 18:4). This verse indicates that one who left the other person alone effectively causes his soul, as prayer is the outpouring of the soul before God, to be thrown in his face. God says to that person: For your sake, do you think because you left, the earth will be forsaken, that God will leave the world and the prayer of the other person will go unheard? Not only that, but it causes the Divine Presence to remove itself from Israel, as it is stated in the continuation of the verse: “The Rock will be moved from its place.” The rock, God, is forced to remove His presence. And Rock means nothing other than the Holy One, Blessed be He, as it is stated: “Of the Rock that gave birth to you, you have been unmindful, and you have forgotten God Who bore you” (Deuteronomy 32:18). And if he waits for him in the synagogue, what is his reward? Is his reward proportionate to the punishment received by one who failed to do so?

מקורות

רוב החומר מובא במאמרו של הרב ישראל דנדרוביץ, עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראתה עינו ולא אכל, נזר תורה, שבט תשס"ד

דיון רעיוני מענין על מקום הנעה

ביאור שטיינזלץ על תענית כ״ה א:י״א

א אגב סיפורים אלה מספרים עוד על צדיקים שהיו עניים ביותר. מסופר: ר' אלעזר בן פדת דחיקא ליה מילתא טובא [היה דחוק לו הדבר, פרנסתו הרבה]. עבד מלתא ולא הוה ליה מידי למטעם [עשה דבר, הקיז דם, ולא היה לו דבר לטעום] אחר כך, שקל ברא דתומא ושדייה בפומיה, חלש לביה ונים [לקח בן שום, שן אחת של שום והניח בפיו ונחלש ליבו שהתעלף, וישן]. אזול רבנן לשיולי ביה [הלכו חכמים לשאול בו לשלומו], חזיוהו דקא בכי וחייך, ונפק צוציתא דנורא מאפותיה [ראו אותו שהוא בוכה וצוחק, ויוצאת קרן אור ממצחו].

Steinsaltz on Taanit 25a:11

...

ביאור שטיינזלץ על תענית כ״ה א:י״ב

כי אתער [כאשר התעורר] אמרו ליה [לו]: מאי טעמא קבכית וחייכת [מה טעם בכית וצחקת]? אמר להו [להם], כך היה המעשה: דהוה יתיב עמי [שהיה יושב איתי] הקדוש ברוך הוא, ואמרי ליה [ואמרתי לו], עד מתי אצטער בהאי עלמא [בעולם זה] בדחק? ואמר לי: אלעזר בני, ניחא לך דאפכיה לעלמא מרישא [האם נוח לך שאהפוך את העולם מראשיתו], אפשר דמתילדת בשעתא דמזוני [שאז תיוולד בשעה, במזל של מזונות] ולא תהיה עני.

Steinsaltz on Taanit 25a:12

...

תלמוד ירושלמי ברכות ב׳:ט׳:ב׳-ד׳

תני כל דבר שהוא של צער כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה. תלמיד חכם עושה ותבוא לו ברכה. וכל דבר שהוא של שבח לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה תלמיד חכם עושה אלא אם כן מינו אותו פרנס על הציבור. תני מסתלקין לצדדין מפני יתידות דרכים ובשעה שהוא משתקע אפילו בשדה שהיא מליאה כורכמין. א"ר אבהו מעשה בר"ג ור' יהושע שהיו בדרך והיו מסתלקין לצדדין מפני יתידות דרכים וראו את ר' יהודה בן פפוס שהיה משתקע ובא כנגדן אמר ר"ג לר' יהושע מי הוא זה שמראה עצמו באצבע. אמר לו יהודה בן פפוס הוא שכל מעשיו לשום שמים. א"ל ולא כן תני כל דבר שהוא של שבח לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה תלמיד חכם עושה אלא א"כ מינו אותו פרנס על הצבור. אמר ליה והתני כל דבר של צער כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה ת"ח עושה ותבוא עליו ברכה. א"ר זעירא ובלחוד דלא יבזה חורנין. דלמא ר' יסא ור' שמואל בר רב יצחק הוו יתבין אכלין בחדא מן אילין כנישתא עלייתה. אתת עונתה דצלותא וקם ר' שמואל בר רב יצחק מצלויא. א"ל ר' מיישא לא כן אלפן ר' אם התחילו אין מפסיקין. ותני חזקיה כל מי שהוא פטור מדבר ועושה נקרא הדיוט. א"ל והא תנינן חתן פטור חתן אם רוצה. א"ל ולא דר"ג היא. א"ל יכיל אנא פתר כר"ג דר"ג אמר איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים:

תלמוד ירושלמי ברכות ב׳:ט׳:ב׳-ד׳

ביאור שטיינזלץ על תענית כ״ה א:ג׳

ועוד מסופר: אמרה ליה דביתהו [לו אשתו] לר' חנינא: עד אימת [מתי] ניזיל ונצטער כולי האי [נלך ונצטער כל כך בעוני]? אמר לה: מאי נעביד [מה נעשה]? אמרה לו: בעי רחמי דניתבו לך מידי [בקש רחמים שיתנו לך דבר מה משמים]. בעא רחמי [ביקש רחמים], יצתה כמין פיסת יד ויהבו ליה חד כרעא דפתורא דדהבא [ונתנו לו רגל אחת של שולחן זהב]. חזאי בחלמא, עתידי צדיקי דאכלי אפתורא דדהבא דאית ליה תלת כרעי [ראתה בחלום שעתידים צדיקים שאוכלים על שולחן זהב שיש לו שלוש רגלים] ואת אוכלת אפתורא דתרי כרעי [על שולחן של שתי רגלים].

Steinsaltz on Taanit 25a:3

...

ביאור שטיינזלץ על תענית כ״ה א:ד׳

בספרה את חלומה לבעלה, אמר לה: ניחא [האם נוח] לך דמיכל אכלי כולי עלמא אפתורא דמשלם ואנן אפתורא דמיחסר [שיאכלו הכל על שולחן שלם ואנחנו על שולחן חסר], שאותה רגל אחת ניטלה מאותו שולחן זהב. אמרה ליה [לו]: ומאי נעביד [ומה נעשה]? בעי רחמי דנשקלינהו מינך [בקש רחמים שיטלו אותה, את הרגל ממך]. בעי רחמי ושקלוהו [ביקש רחמים ונטלו אותה]. ומעירים: תנא [שנה החכם] בברייתא: גדול היה הנס האחרון יותר מן הנס הראשון. דגמירי, דמיהב יהבי מישקל לא שקלי [שלמדנו במסורת, שמשמים נותנים אבל אין נוטלים].

Steinsaltz on Taanit 25a:4

...