דברים כב:
כִּ֣י יִקָּרֵ֣א קַן־צִפּ֣וֹר ׀ לְפָנֶ֡יךָ בַּדֶּ֜רֶךְ בְּכָל־עֵ֣ץ ׀ א֣וֹ עַל־הָאָ֗רֶץ אֶפְרֹחִים֙ א֣וֹ בֵיצִ֔ים וְהָאֵ֤ם רֹבֶ֙צֶת֙ עַל־הָֽאֶפְרֹחִ֔ים א֖וֹ עַל־הַבֵּיצִ֑ים לֹא־תִקַּ֥ח הָאֵ֖ם עַל־הַבָּנִֽים׃
שַׁלֵּ֤חַ תְּשַׁלַּח֙ אֶת־הָאֵ֔ם וְאֶת־הַבָּנִ֖ים תִּֽקַּֽח־לָ֑ךְ לְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וְהַאֲרַכְתָּ֖ יָמִֽים׃
ברכות לג ע"ב: (אין לומר שטעם מצות קן ציפור היא רחמים)
מתני׳ האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך מודים מודים משתקין אותו:
גמ׳ בשלמא מודים מודים משתקין אותו משום דמיחזי כשתי רשויות, ועל טוב יזכר שמך נמי משמע על הטובה ולא על הרעה ותנן חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה,
אלא על קן צפור יגיעו רחמיך מאי טעמא? פליגי בה תרי אמוראי במערבא רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא חד אמר מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית וחד אמר מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזרות
מו"נ, ח"ג פ"מח: (טעם מצוות קן ציפור- רחמים)
ואמנם מצות שחיטת בהמה היא הכרחית מפני שהמזון הטבעי לבני אדם הוא מן הזרעים הצומחים בארץ ומבשר בעלי חיים והטוב שבבשר הוא מה שהותר לנו לאכלו - וזה מה שלא יסופק בו רופא. וכאשר הביא הכרח טוב המזון להריגת בעלי חיים כונה התורה לקלה שבמיתות ואסרה שיענה אותם בשחיטה רעה ולא יחתוך מהם אבר - כמו שבארנו:
וכן אסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד - להשמר ולהרחיק לשחוט משניהם הבן לעיני האם כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר בעלי חיים כי אהבת האם ורחמיה על הולד אינו נמשך אחר השכל רק אחר פועל הכח המדמה הנמצא ברוב בעלי חיים כמו שנמצא באדם. והיה זה הדין מיוחד בשור ושה מפני שהם - מותר לנו אכילתם מן הביתיות הנהוג לאכלם והם אשר תכיר מהם האם מן הולד:
וזה הטעם גם כן בשילוח הקן כי הביצים אשר שכבה האם עליהם והאפרוחים הצריכים לאמם על הרוב אינם ראויים לאכילה וכשישלח האם ותלך לה לא תצטער בראות לקיחת הבנים. ועל הרוב יהיה סיבה להניח הכל כי מה שהיה לוקח ברוב הפעמים אינו ראוי לאכילה:
ואם אלו הצערים הנפשיים חסר התורה עליהם בבהמות ובעופות כל שכן בבני האדם כולם. ולא תקשה עלי באמרם ז"ל "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך וגומר" - כי הוא לפי אחת משני הדעות אשר זכרנום - רצוני לומר דעת מי שחושב שאין טעם לתורה אלא הרצון לבד ואנחנו נמשכנו אחר הדעת השני:
עמודי כסף (פירושו של כספי למו"נ), עמ' 141: (הרמב"ם סותר משנה? מה מטרת המצוה הרחמים על בע"ח או לימוד האדם לרחמים?)
ולא תקשה עלי מאמר קן צפור- כי הם מגנים מי שייחס צד רחמים על ענין זה, הפך מה שאמר.
כי הוא לפי אחת וגו', אבל לפי דעתי אפשר שהיה אומר כדעת הר"מ, כי לא מגנה רק מפני שאומר זה היה רוצה שהשם ית' היה מרחם על אלו הבעלי חיים בלתי מדברים מצד עצמם, כי אינו זה רק להעיר אנחנו המדברים שנרחם על רעינו, ולכן אמרו חז"ל משתקין אותו, ואע"פ שסוף המאמר "מפני שהוא עושה מדתו של הקב"ה רחמים ואינו רק גזירות" אינו זה מחייב פי' הר"מ לזה המאמר.
ריא"כ, מצרף לכסף, עמ' 293-294: (שתי מטרות למצוה- ללמד האדם רחמנות וענוה)
כי יקרא קן ציפור… אמר יוסף. טעם זאת המצוה מבוארת בעצמה, כטעם 'אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד', וכן 'לא תבשל גדי בחלב אמו', והוא להרחיק מעלינו האכזריות, אבל כי מצורף לזה אומר אני, כי תורתנו השלמה רצה לתת לנו דעות שלמות, וזה להקנותנו ידיעת המציאות ככל יכלתנו, ולכן כונה בזה שתי כונות, האחת להודיענו מדרגת מציאותנו, ונמשך לזה להסיר מעלינו תכונת ההתנשאות והגאוה, וזה כי ידוע כי סוגנו הכולל הוא גשם, ותחתיו צומח ותחת הצומח החי, ותחת החי המדבר הוא האדם ואישיו, וזה כלל מציאות עולם היסודות, ומבואר כי המון העם יסבלו כל זה, אף כי לגאותנו נתהלל במתת שקר, ונדמה שאין יחס בינינו ובין שאר בעלי חיים, אף כי עם הצמחים ככרוב ושאר ירקות אף כי עם השדות, לכן להרחיק ממנו הסכלות הזה, נתנו לנו מצות שונות קצתם בגשם הדומם וקצתם בצמח וקצתם בחי וקצתם במדבר, עד שתחת המדבר שהוא מין האדם האחרון החל ודקדק בו מאד, וצונו השם לחמול על אישי האדם מאיזה עם שיהיו כמו שקדם, רצוני בהלחמנו על העמים, זולת שבעת גוים כי הם כחיות רעות, וכן מצות אשת יפת תאר לא תתעמר בה, ורבים כן, כל שכן עם האישים שהם מדתנו 'ואהבת לרעך כמוך', 'לא תראה את שור אחיך וגו'', ורבים צוים כן וזהו הראש, ואחר על יתר האנשים שאינם מדתנו כמו שבארנו, ואחר שהפליג במדה הזאת עם כלל מין האדם, צונו אח"כ על כלל מין החי, והוא 'כי תאוה נפשך לאכול בשר', שלא נהרגם ללא צורך רק לאכול, אחר שטבע האדם כן חייב שיתאוה לבשר, כי עיקר הכונה היה שלא נאכל בשר, כי יספיקו לנו הצמחים, ולכן בבראשית לא הותר לנו רק עשב השדה, ואחר המבול נתפשט אכילת בעלי חיים שהוא כאלו נאכל אבינו, כי הוא סוגנו הקרוב, ולכן צותנו התורה לחמול עליהם כמו שזכרנו מצות 'אותו ואת בנו', וכן 'לא תבשל גדי בחלב אמו', וכן 'כי יקרא קן ציפור לפניך', ואילו יכלה התורה למנענו יותר, היתה עושה אבל כי היות קורבתנו לסוג החי מעטה מקורבתנו למין המדבר, חלשו ומעטו במצות באהבתו ובחמלתו, וכפי מדרגה זו באה אחר החי המצוה בסוג הצמח כמו שקדמה מצות 'לא תשחית את עצה', ובעבור רחקו יותר חלשו מצותיו, וכפי מדרגה זו באה אחר הצמח המצוה בסוג הגשם בשדות, כמו שקדמה מצות השמטה, לתת מנוחה מה לאדמה כי ממנה לקחנו, ובעבור רחקו יותר חלשו מצותיו.
וכלל הדבר הקננו נותן תורתנו בכלל זה ידיעת חלק גדול מן המציאות השפל תוקף ידיעת הסוג הראשון מהעשרה סוגים העליונים, והקננו תכונת הענוה והשפלות עד שנדע ויהיה בין עינינו תמיד כי אנחנו כחמור ופרד, גם ככרוב ורמון גם כאבן דומם. גם הקננו בזה מדת הרחמנות, שתכליתה לרחם על האיש הטוב שכל העולם לא נברא אלא לצוות לזה.
שד"ל, על אתר: (לקיחת האם תלמד שהחמלה מביא לתוצאות רעות)
כי יקרא קן צפור לפניך: כשאדם קרב אל הקן, אלמלא רחמיה על בניה היתה האם נמלטת לנפשה ועוזבת אפרוחיה, אבל היא מאהבתה את בניה תשליך את נפשה מנגד ותעמוד שם להצילם, ולא תברח למלט את נפשה. על כן אין ראוי לקחתה, שאם יהיה אדם לוקחה, יהיה מעשה הצדקה והאהבה שאהבה את בניה קורם לה רעה. והנה המכוון במצוה הזאת היא לכבד המדות הטובות, ולקבוע בלבותינו כי לא יצא מצדקה הפסד, שאם היה מותר לקחת האם תחת אהבתה את בניה, היה מתרשם בלב האדם כי החמלה ענין גרוע ומנהג שטות, הגורם רעה לבעליו ועכשו שלקיחתה אסורה לנו, יקר תפארת מדת החמלה יוחק בלבנו חקוי עמוק.
כִּ֣י יִקָּרֵ֣א קַן־צִפּ֣וֹר ׀ לְפָנֶ֡יךָ בַּדֶּ֜רֶךְ בְּכָל־עֵ֣ץ ׀ א֣וֹ עַל־הָאָ֗רֶץ אֶפְרֹחִים֙ א֣וֹ בֵיצִ֔ים וְהָאֵ֤ם רֹבֶ֙צֶת֙ עַל־הָֽאֶפְרֹחִ֔ים א֖וֹ עַל־הַבֵּיצִ֑ים לֹא־תִקַּ֥ח הָאֵ֖ם עַל־הַבָּנִֽים׃
שַׁלֵּ֤חַ תְּשַׁלַּח֙ אֶת־הָאֵ֔ם וְאֶת־הַבָּנִ֖ים תִּֽקַּֽח־לָ֑ךְ לְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וְהַאֲרַכְתָּ֖ יָמִֽים׃
ברכות לג ע"ב: (אין לומר שטעם מצות קן ציפור היא רחמים)
מתני׳ האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך מודים מודים משתקין אותו:
גמ׳ בשלמא מודים מודים משתקין אותו משום דמיחזי כשתי רשויות, ועל טוב יזכר שמך נמי משמע על הטובה ולא על הרעה ותנן חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה,
אלא על קן צפור יגיעו רחמיך מאי טעמא? פליגי בה תרי אמוראי במערבא רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא חד אמר מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית וחד אמר מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזרות
מו"נ, ח"ג פ"מח: (טעם מצוות קן ציפור- רחמים)
ואמנם מצות שחיטת בהמה היא הכרחית מפני שהמזון הטבעי לבני אדם הוא מן הזרעים הצומחים בארץ ומבשר בעלי חיים והטוב שבבשר הוא מה שהותר לנו לאכלו - וזה מה שלא יסופק בו רופא. וכאשר הביא הכרח טוב המזון להריגת בעלי חיים כונה התורה לקלה שבמיתות ואסרה שיענה אותם בשחיטה רעה ולא יחתוך מהם אבר - כמו שבארנו:
וכן אסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד - להשמר ולהרחיק לשחוט משניהם הבן לעיני האם כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר בעלי חיים כי אהבת האם ורחמיה על הולד אינו נמשך אחר השכל רק אחר פועל הכח המדמה הנמצא ברוב בעלי חיים כמו שנמצא באדם. והיה זה הדין מיוחד בשור ושה מפני שהם - מותר לנו אכילתם מן הביתיות הנהוג לאכלם והם אשר תכיר מהם האם מן הולד:
וזה הטעם גם כן בשילוח הקן כי הביצים אשר שכבה האם עליהם והאפרוחים הצריכים לאמם על הרוב אינם ראויים לאכילה וכשישלח האם ותלך לה לא תצטער בראות לקיחת הבנים. ועל הרוב יהיה סיבה להניח הכל כי מה שהיה לוקח ברוב הפעמים אינו ראוי לאכילה:
ואם אלו הצערים הנפשיים חסר התורה עליהם בבהמות ובעופות כל שכן בבני האדם כולם. ולא תקשה עלי באמרם ז"ל "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך וגומר" - כי הוא לפי אחת משני הדעות אשר זכרנום - רצוני לומר דעת מי שחושב שאין טעם לתורה אלא הרצון לבד ואנחנו נמשכנו אחר הדעת השני:
עמודי כסף (פירושו של כספי למו"נ), עמ' 141: (הרמב"ם סותר משנה? מה מטרת המצוה הרחמים על בע"ח או לימוד האדם לרחמים?)
ולא תקשה עלי מאמר קן צפור- כי הם מגנים מי שייחס צד רחמים על ענין זה, הפך מה שאמר.
כי הוא לפי אחת וגו', אבל לפי דעתי אפשר שהיה אומר כדעת הר"מ, כי לא מגנה רק מפני שאומר זה היה רוצה שהשם ית' היה מרחם על אלו הבעלי חיים בלתי מדברים מצד עצמם, כי אינו זה רק להעיר אנחנו המדברים שנרחם על רעינו, ולכן אמרו חז"ל משתקין אותו, ואע"פ שסוף המאמר "מפני שהוא עושה מדתו של הקב"ה רחמים ואינו רק גזירות" אינו זה מחייב פי' הר"מ לזה המאמר.
ריא"כ, מצרף לכסף, עמ' 293-294: (שתי מטרות למצוה- ללמד האדם רחמנות וענוה)
כי יקרא קן ציפור… אמר יוסף. טעם זאת המצוה מבוארת בעצמה, כטעם 'אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד', וכן 'לא תבשל גדי בחלב אמו', והוא להרחיק מעלינו האכזריות, אבל כי מצורף לזה אומר אני, כי תורתנו השלמה רצה לתת לנו דעות שלמות, וזה להקנותנו ידיעת המציאות ככל יכלתנו, ולכן כונה בזה שתי כונות, האחת להודיענו מדרגת מציאותנו, ונמשך לזה להסיר מעלינו תכונת ההתנשאות והגאוה, וזה כי ידוע כי סוגנו הכולל הוא גשם, ותחתיו צומח ותחת הצומח החי, ותחת החי המדבר הוא האדם ואישיו, וזה כלל מציאות עולם היסודות, ומבואר כי המון העם יסבלו כל זה, אף כי לגאותנו נתהלל במתת שקר, ונדמה שאין יחס בינינו ובין שאר בעלי חיים, אף כי עם הצמחים ככרוב ושאר ירקות אף כי עם השדות, לכן להרחיק ממנו הסכלות הזה, נתנו לנו מצות שונות קצתם בגשם הדומם וקצתם בצמח וקצתם בחי וקצתם במדבר, עד שתחת המדבר שהוא מין האדם האחרון החל ודקדק בו מאד, וצונו השם לחמול על אישי האדם מאיזה עם שיהיו כמו שקדם, רצוני בהלחמנו על העמים, זולת שבעת גוים כי הם כחיות רעות, וכן מצות אשת יפת תאר לא תתעמר בה, ורבים כן, כל שכן עם האישים שהם מדתנו 'ואהבת לרעך כמוך', 'לא תראה את שור אחיך וגו'', ורבים צוים כן וזהו הראש, ואחר על יתר האנשים שאינם מדתנו כמו שבארנו, ואחר שהפליג במדה הזאת עם כלל מין האדם, צונו אח"כ על כלל מין החי, והוא 'כי תאוה נפשך לאכול בשר', שלא נהרגם ללא צורך רק לאכול, אחר שטבע האדם כן חייב שיתאוה לבשר, כי עיקר הכונה היה שלא נאכל בשר, כי יספיקו לנו הצמחים, ולכן בבראשית לא הותר לנו רק עשב השדה, ואחר המבול נתפשט אכילת בעלי חיים שהוא כאלו נאכל אבינו, כי הוא סוגנו הקרוב, ולכן צותנו התורה לחמול עליהם כמו שזכרנו מצות 'אותו ואת בנו', וכן 'לא תבשל גדי בחלב אמו', וכן 'כי יקרא קן ציפור לפניך', ואילו יכלה התורה למנענו יותר, היתה עושה אבל כי היות קורבתנו לסוג החי מעטה מקורבתנו למין המדבר, חלשו ומעטו במצות באהבתו ובחמלתו, וכפי מדרגה זו באה אחר החי המצוה בסוג הצמח כמו שקדמה מצות 'לא תשחית את עצה', ובעבור רחקו יותר חלשו מצותיו, וכפי מדרגה זו באה אחר הצמח המצוה בסוג הגשם בשדות, כמו שקדמה מצות השמטה, לתת מנוחה מה לאדמה כי ממנה לקחנו, ובעבור רחקו יותר חלשו מצותיו.
וכלל הדבר הקננו נותן תורתנו בכלל זה ידיעת חלק גדול מן המציאות השפל תוקף ידיעת הסוג הראשון מהעשרה סוגים העליונים, והקננו תכונת הענוה והשפלות עד שנדע ויהיה בין עינינו תמיד כי אנחנו כחמור ופרד, גם ככרוב ורמון גם כאבן דומם. גם הקננו בזה מדת הרחמנות, שתכליתה לרחם על האיש הטוב שכל העולם לא נברא אלא לצוות לזה.
שד"ל, על אתר: (לקיחת האם תלמד שהחמלה מביא לתוצאות רעות)
כי יקרא קן צפור לפניך: כשאדם קרב אל הקן, אלמלא רחמיה על בניה היתה האם נמלטת לנפשה ועוזבת אפרוחיה, אבל היא מאהבתה את בניה תשליך את נפשה מנגד ותעמוד שם להצילם, ולא תברח למלט את נפשה. על כן אין ראוי לקחתה, שאם יהיה אדם לוקחה, יהיה מעשה הצדקה והאהבה שאהבה את בניה קורם לה רעה. והנה המכוון במצוה הזאת היא לכבד המדות הטובות, ולקבוע בלבותינו כי לא יצא מצדקה הפסד, שאם היה מותר לקחת האם תחת אהבתה את בניה, היה מתרשם בלב האדם כי החמלה ענין גרוע ומנהג שטות, הגורם רעה לבעליו ועכשו שלקיחתה אסורה לנו, יקר תפארת מדת החמלה יוחק בלבנו חקוי עמוק.