החוק בתנ"ך

סיכום: חוק

מבוא

מי חוקק את חוקי המקרא?

על פי הכתוב במקרא ועל פי הגישה המסורתית, חקיקת החוקים במקרא מיוחסת לה'. עַם ישראל מחויב לקיים חוקים אלה בעקבות הבריתות שנכרתו בינו ובין ה'.

על פי גישת מחקר המקרא, החוקים נחקקו על ידי אנשים, בעיקר על ידי המלכים ונציגי השלטון, בתקופות שונות, על פי צורכי החברה. חוקים רבים במקרא דומים מאוד לחוקים מן המזרח הקדום, שנחקקו מאות שנים לפני חוקי המקרא. גם רעיון הברית בין ה' לעם ישראל כבר מופיע בהסכמים שרווחו במזרח הקדום בין המלך לנתיניו, הסכמים שבהם המלך הבטיח הגנה לאנשיו, ואילו הנתינים הבטיחו שיהיו נאמנים לו. הנאמנות שמבטיח עַם ישראל לה' היא שמירה על חוקיו.

מאחַר שעל פי הנאמר במקרא ה' הוא המחוקק, גם תוכנם של חוקי המקרא שונה מזה של ספרי חוקים שנחקקו בידי שליטים במזרח הקדום. החוק המקראי מְצווה גם בתחומים שבהם בני אדם אינם יכולים לאכוף חוקים - למשל, תחום הרגשות. החוק המקראי מניח שיש זהות בין הצדק המוחלט ובין רצון ה', הנחה שאינה קיימת במערכות חוק אנושיות.

תפילת שמע: דברים ו 14-4

תפילת שמע היא הצהרת נאמנות בסיסית של המאמין. היא מבטאת אמונה בה', שהוא אלוהינו והוא אל אחד ויחיד. בנוסח המסורה האותיות ע, ד, מוגדלות: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (פסוק 4). המטרה היא, כנראה, ליצור את המלה "עֵד" - עדות לאמונת הדובר, או סמל לכריתת ברית בין המאמין ובין ה'.

החוק דורש מהמאמין לאהוב את ה' בכל יכולותיו: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ:" – עליך להיות נאמן לאלוהים ולהתמסר לחלוטין לאמונה בו, לגייס לשם כך את כוחותיך, את רצונך ואת משאביך הכספיים. בספר דברים יש למונח "אהבה" משמעות מיוחדת של נאמנות, בדומה למצוי בשבועות אמונים ואסאליות מן המזרח הקדום. מלכים דרשו מן הכפופים להם נאמנות פוליטית ומדינית והגדירו אותה "אהבה", ואילו בספר דברים אהבה לה' משמעה נאמנות דתית-אמונית.

המחוקק מצווה לשנן בפני התלמידים את המצוות ואת יסודות האמונה. משמעותו המטפורית של הפועל "לשנן" היא לחדד את הידיעה, להשחיז את המחשבה וללמד ביסודיות. לימוד המצוות ושינונן חייבים להיות מתמידים ולהיעשות בכל עת: בעת הישיבה בבית, בעת הליכה בדרך, מרגע היקיצה בבוקר ועד שעת השינה. השינון הרב יביא לתחושת קִרבה כמעט מוחשית למצוות, בדומה לתחושה שחש מי שעונד תכשיטים על גופו: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ:" (פסוק 8).

בסוף הקטע מופיעות הבטחה ואזהרה. ההבטחה: ה' יביא את העם אל ארץ כנען וייתן לו ליהנות מהשפע שמצוי בה. האזהרה: העם צריך להיזהר שחיי השפע לא יגרמו לו לשכוח את ה' ולהתחיל לעבוד אלים אחרים.

חוקים סוציאליים

החוקים הסוציאליים מבוססים על ההנחה שהעוני והדלות קיימים בעולם מאז ומתמיד, וימשיכו להתקיים, אך האדם אוהב הזולת יכול לצמצם את היקף התופעה באמצעות התנהגות רגישה ואכפתית כלפי מחוסרי האמצעים. לפיכך דורש המחוקק המקראי מהמוני העם לסייע לחלשי החברה, החל במתן אפשרות ללקט בשדה ובכרם וכלה באי-ניצול מעמדם לרעה ובהימנעות מהפלייתם במשפט.

ויקרא יט 18-1, 37-32

בפרק זה לֶקֶט של ציוויים מוסריים ודתיים, שקיומם מקנֶה לעם ישראל קדושה. אוסף החוקים אינו מקרי אלא נבחר בקפידה מתוך עשרת הדיברות ומתחומי חיים אחרים, כדי להמחיש את מושג הקדושה. חלק מהחוקים כבר מופיעים בעשרת הדיברות, למשל, הציווי "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ"(ויקרא יט, 3) דומה לציווי בעשרת הדיברות "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּך" (שמות כ, 11); הציווי "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמרוּ" (ויקרא יט, 3) דומה לציווי בעשרת הדיברות "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ, 7); ועוד.

המצוות הדתיות העיקריות בפרק הן מצוות שמירת שבת ואיסור עבודה זרה. המצוות המוסריות בפרק רבות יותר, והן כוללות:

1. ציווי לתת מתנות לעניים מהשדה ומהכרם. ואלה המתנות:

· פֵּאָה: פינה בחלקת האדמה, שהחקלאי אינו קוצר או בוצר את היבול המצוי בה, והיא מושארת לעניים, שיבואו לקצור ולספק לעצמם מזון.

· לֶקֶט: השיבולים הנושרות מן האלומות במהלך האיסוף בשדה ומושארות במקום בשביל העניים, שיוכלו לבוא וללקטן.

· עוֹלֵלוֹת: אשכולות הענבים שטרם הבשילו. המחוקק אוסר על בעל הכרם לבצור אשכולות אלה, ומצווה לא לחזור לכרם לאחר הבשלתם. עליו להשאירם לעניים.

• פֶּרֶט: ענבים שנפלו לאדמה בשעת הבציר. אסור לבעל הכרם לאסוף אותם. ענבים אלה ייאספו על ידי העניים.

2. ציווי לכבד את הזולת: יש לכבד את זקני העם, לכבד את רכושו ואת כספו של הזולת בכך שלא תגזול את כספו, לא תעשקו ולא תלין את שכרו. אסור לשנוא את הזולת, יש להוכיחו ביושר ובכנות על מעשיו הרעים ולהשתדל לאהבו כיוון שהוא אדם כמוך.

3. איסור לנצל את חולשתם של בעלי מום; יש הסבורים שהכוונה לאיסור לנצל את חולשתו של אדם, לאו דווקא בעל מום גופני.

4. איסור לעוות משפט: אין להישבע לשקר, אין להפלות בדין עשיר או עני בגלל מצבו הכלכלי.

5. איסור ללכת רכיל.

6. איסור לסייע למעשה רצח, לפני ביצוע הרצח או אחריו.

7. איסור לרמות במסחר.

בפרק יט חוזר הביטוי "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם", או "אֲנִי ה’". ביטוי זה מדגיש שה' הוא מקור החוקים, והפרתם היא בבחינת פגיעה בו. נוסף על כך, הביטוי "אֲנִי ה’" מופיע בחוקים מוסריים שהעובר עליהם אינו מובא בפני בית המשפט, ועל כן המחוקק מזהיר שגם במקרים שבהם השופט האנושי אינו יכול להעניש, השופט העליון (אלוהים) רואה ושומע, ויעניש את העובר על החוקים.

דברים כד 22-10; דברים טו 12-1; פְּרוּזְבּוּל

למחברי ספר דברים הייתה מודעות גדולה למצבם הקשה של המעמדות החלשים בחברה, בעיקר של הגֵר, היתום, האלמנה והלוי. אנשים אלה לא היו רשאים או יכולים להחזיק בנחלה:

- הגֵר היה אדם שהיגר אל המדינה למטרות השתקעות ולא היה רשאי להחזיק בנחלה.

- האלמנה, אישה שבעלה מת ולא נישאה מחדש למישהו מבית האב של בעלה, הייתה עלולה להישאר ללא נחלה מפני שהנחלות היו שייכות לבתי האב - המשפחות המורחבות.

- הלוי לא זכה לנחלה מפני שהוקדש למלאכת הפולחן (על פי הגישה המסורתית) או מפני שנאסר עליו לעבוד בפולחן מחוץ לבית המקדש בירושלים, בעקבות רפורמת יאשיהו וריכוז הפולחן (על פי גישת המחקר).

על כן מופיעים בספר דברים חוקים רבים המפגינים דאגה לצורכיהם של עניים אלה, למשל:

א. מתנות מהשדה ומהכרם – בעלי השדות, המטעים והכרמים ששכחו באדמותיהם תבואה או פרות וירקות שנקטפו, אינם רשאים לשוב לשדה ולקחתם. תנובה חקלאית זו תישאר בשדה ותיאסף על ידי העניים.

ב. הגנה משפטית ושמירה על זכויות העובד – אין להטות משפטו של עני. אין להלין את שכרו.

בצד מעשי הצדקה, מרבה המחוקק לעסוק בחלשי החברה מהיבט אחר - ההלוואה. כאשר אדם מלווה לאדם אחר, הוא נותן לו הזדמנות לשקם את מצבו הכלכלי ולהחזיר לו את מה שלווה. ברוב החברות ההלוואה אינה נתפסת כמעשה של חסד דווקא כלפי הזולת, אלא היא הליך נפוץ ומרכזי בכל מערכת כלכלית. בחוקי המקרא אנו מוצאים יחס ייחודי כלפי ההליך הזה. חוקי המקרא מגבילים את האפשרות שההלוואה תהיה "מקצוע". המקרא אוסר לגבות ריבית ובכך הופך את ההלוואה למעשה של עזרה לזולת בלבד.

נראה כי בתקופת המקרא היו שתי צורות של הלוואה:

הלוואה בריבית: מי שמקבל הלוואה בריבית צריך להחזיר את מה שקיבל, עם תוספת.

התורה אוסרת הלוואה בריבית. על פי חוקי התורה, מותר להלוות בריבית רק לאנשים שאינם מבני ישראל, וזאת מפני שעל פי חוקים אלה ההלוואה אינה אמצעי להשגת רווח אלא היא בראש ובראשונה מנגנון המאפשר לתמוך בחלשים בחברה.

הלוואה בערֵבוּת: מי שמקבל הלוואה בערֵבוּת משאיר אצל המלווה חפץ המכוּנה "משכון", ואם ההלוואה לא נפרעת, החפץ נשאר ברשות המלווה. מצד אחד, חוקי המקרא מכירים בזכותו של המלווה לקחת משכון, ומן הצד האחר, הם מצמצמים את זכויותיו כשמדובר באדם עני שהמשכון הוא חפץ החשוב לו לקיומו הבסיסי:

1. אסור למלווה להיכנס לביתו של הלווה ולבחור את המשכון שאותו הוא רוצה.

2. חובה להחזיר את המשכון לעת לילה, אם מדובר בכסותו היחידה.

3. יש חפצים שאסור לקחתם כלל - לדוגמה, בגד של אלמנה, שלקיחתו פוגעת בכבודה.

4. אסור לקחת דבר המשמש לצרכים בסיסיים, כמו רֵיחיים ורכב, הנדרשים לטחינת הקמח.

אחת לשבע שנים יש למחוק את כל החובות. הכוונה לחובות של בני עם ישראל למלווים מבני עם ישראל בלבד. הכוונה המקופלת בחוק זה היא ליצור חברה שוויונית יותר ולאפשר לעניים, שידם אינה משגת לשלם את חובם, להתחיל מחדש, בנקודת פתיחה טובה יותר. ואולם כוונתו הטובה של המחוקק הזיקה דווקא לאנשים שביקשו לסייע לעניים באמצעות הלוואה, כיוון שחוק זה יצר רתיעה בקרב המלווים. מתוך חשש שמא כספם לא יושב להם, נמנעו המלווים מלהלוות כסף לעניים לפני שנת השמיטה, ולא הסכימו לפרוס חוב לשנים רבות. משום כך החליט הלל הזקן, אחד ממנהיגי העם היהודי בתקופת בית שני, לתקן את תקנת הפְּרוּזְבּוּל:

"פְּרוּזְבּוּל אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהִתְקִין הִלֵּל הַזָּקֵן, כְּשֶׁרָאָה שֶׁנִּמְנְעוּ הָעָם מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה וְעוֹבְרִין עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (דברים טו) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְּלִיַּעַל וגו', הִתְקִין הִלֵּל פְּרוּזְבּוּל.

זֶהוּ גוּפוֹ שֶׁל פְּרוּזְבּוּל:

מוֹסֵר אֲנִי לָכֶם אִישׁ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי הַדַּיָּנִים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, שֶׁכָּל חוֹב שֶׁיֶּשׁ לִי, שֶׁאֶגְבֶּנּוּ כָּל זְמַן שֶׁאֶרְצֶה. וְהַדַּיָּנִים חוֹתְמִין לְמַטָּה, אוֹ הָעֵדִים".

משנה, שביעית, פרק י, ג-ד

על פי תקנה זו, המלווה רשאי לפנות לבית הדין לפני השמיטה ולמסור לו שטר המכונה פְּרוּזְבּוּל, שבו פירט את חובותיו, ולמעשה מסר את החובות לבית הדין והפך אותם לחובות מיוחדים, שדין השמיטה לא חל עליהם. כך תקנת הפְּרוּזְבּוּל אִפשרה לעניים ללוות ולעשירים להלוות, ובזה חשיבותה הגדולה.

מלחמה: דברים כ

החוק בספר דברים מקדיש פסוקים רבים לטיפול בנושא התנהגות בשעת מלחמה. תחום זה ייחודי לחוקי המקרא. מדוע אין חוקי מלחמה בקובצי החוקים של מסופוטמיה ושל מצרים? מדוע הקדיש המקרא כה הרבה לנושא זה?

מלחמה היא מצב שבו שני הצדדים מנסים לפגוע זה בזה ככל האפשר. במציאות כזאת, ההרס והאלימות שולטים ונוצר מצב של תוהו ובוהו מוסרי. בני העמים הקדומים השלימו עם מצב זה ולא ניסו לשנות אותו. בניגוד לתפיסות אלה, המקרא, בחוקי המלחמה שאותם הוא מציג, מבקש להפוך גם את המציאות ההרסנית הזאת למצב מסודר, ולקבוע כללים גם כאן.

המחוקק מציב מגבלות על הכוח הכובש, כמו למשל האיסור לפגוע בעצי פרי בעת מצור על עיר.

חוקי המלחמה נפתחים במעמד טקסי, שבו הכוהן מעודד את היוצאים לקרב ומבטיח להם את סיוע האל. בהמשך מתקיים הליך של מתן פטור מהשתתפות במלחמה לחלק מהלוחמים. הפטוּרים הם מי שבנה בית ועדיין לא חנך אותו, מי שנטע כרם ועדיין לא חילל את פרותיו, מי שאירש אישה ועדיין לא לְקָחָהּ, ונוסף עליהם עוד פטור, שהוא שונה במהותו - הירא ורך הלבב, כלומר הפחדן.

הפרשנים נחלקו בשאלת הטעם לפטורים אלה. יש הטוענים כי כל הפטורים נובעים מחשש שלוחם שלבו אינו נתון לקרב ירפה את ידי חבריו. אחרים סבורים כי יש להבחין בין שלושת הפטורים הראשונים, הפוטרים אנשים שהחלו משימות חיים ועדיין לא מימשו אותן, ובין הירא ורך הלבב.

על פי גישה זו, הסיבה לפטור המוענק לפחדן היא שהאדם החושש להילחם עלול לפגוע ברוח הלחימה של חבריו לנשק. לעומת זאת, הסיבה לפטור המוענק למי שבנה בית אך עדיין לא חנכו, או לכל מי שלא מימש משימת חיים שהחל בה, היא שהמחוקק רואה בעובדה שאדם אחר ייהנה מפרות עמלם סכנה שיש להיזהר ממנה, גם במחיר צמצום ממדי הצבא.

המחוקק לא דן רק בדרך ההתנהלות בשעת מלחמה, אלא גם בתנאים שבהם מותר לכבוש עם אחר.

המחוקק מחלק את היחס שיש לנקוט כלפי האוכלוסייה הנכבשת לשלושה מקרים שונים:

א. אם עיר נענית לקריאה לשלום, אנשיה "יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ" (פסוק 11).

ב. אם עיר מסרבת לקריאה לשלום, יש להרוג את הגברים בעיר ולקחת את הנשים והטף לעבדים (פסוקים 14-12).

ג. אם מדובר באוכלוסיית כנען, אין להחיות ממנה כל נשמה: "החרם תחרימם", כלומר תהרוג את כולם (פסוקים 17-16).

כלומר המחוקק מבחין בין היחס שיש לנקוט כלפי אויב המתגורר בארץ כנען, ובין היחס לאויב מרוחק. עִם אויב מרוחק רצוי לכרות ברית, ואילו עִם אויב מערים קרובות, מערי כנען, העלולות להשפיע לרעה על עם ישראל, אין אפשרות לכרות ברית. יש להרוג את כל תושביהן ללא הצעת אפשרות כניעה, ולא להבחין בין נשים, גברים וילדים. הסיבה להתנהגות זו: פחד שמא הכנענים ידיחו את עם ישראל לעבודה זרה.

צו זה מעורר קשיים מוסריים קשים. ואכן, גם במקרא עצמו דעה זו איננה דעה כללית. בספרי המקרא נשמעים קולות שונים, הן בחוק והן בתיאור ההיסטורי של הכיבושים בפועל. בקרב הפרשנים היו שניסו לרכך את הצו שבספר דברים, ולפרש שהקריאה לשלום חלה גם על בני העמים הקרובים. כך או כך, ברור שמדובר בחוקים הנוגדים את הנורמות המוסריות של זמננו, אולם כנראה לא היו חריגים על רקע תקופתם.

עבד ואמה – עבדות: דברים טו 18-12; ויקרא כה 46-39

בעולם העתיק העבד אינו נחשב בן אנוש, אלא סוג של סחורה, חפץ, שקונים בכסף ומעריכים בשווי כספי. העבדות מופיעה אפוא ברוב הסיפורים והכתובים ההיסטוריוגראפיים במקרא כחלק ממציאות החיים היומיומית, אך בחוקי התורה אנו מוצאים הסתייגות ברורה מתופעת העבדות.

אם חוקי המקרא מסתייגים מהעבדות, כיצד בכל זאת יכול היה אדם להפוך לעבד על פי חוקים אלה?

נראה כי התשובה לשאלה זו קשורה במידה רבה להתפתחות הכלכלית והמדינית של חברות בעולם. העבדים היו פתרון פשוט ונוח הרבה יותר מעובדים שהיו אזרחים שווי זכויות. העבדים היו אנשים חסרי זכויות, אנשים שנקלעו למצוקה כלכלית קשה שהכריחה אותם למכור את עצמם, או שהיו זרים, בני תרבות אחרת, שנִשבּוּ במלחמה, או אנשים שנחטפו מארצותיהם ונעשו עבדים. במשך הזמן ילדו אנשים אלה ילדים ונכדים, ואלה כבר נולדו למציאות של עבדות. העבדים היו צייתנים יותר מעובדים שכירים.

מאחר שהעבדות הייתה חלק בלתי נפרד מהמציאות החברתית בתקופת המקרא, החוק המקראי לא יכול היה לבטל את התופעה, אולם הוא היה יכול לצמצם את גילויֶיהָ הלא-אנושיים. אחת הדרכים לצמצם גילויים אלה הייתה בתפיסת העבדות לא כתכונה הטבועה בבני האדם, אלא כתוצאה של נסיבות. על פי חוקי המקרא, הפך אדם לעבד במקרים האלה:

- כשאדם היה צריך להחזיר חובות לנושיו, הוא היה יכול למכור את עצמו לעבדות כדי לכסות את חובו.

- לעתים, כשאדם נתפס בגנבה ולא יכול היה לעמוד בגובה העונש הכספי שהוטל עליו, הוא נמכר על ידי בית המשפט לעבדות כדי לשלם את חובו.

- כאשר אדם נפל בשבי עקב מלחמה, הוא היה עלול להפוך לעבד.

נוסף על ההיבט המוסרי, יש להתנגדות המקראית לעבדות גם היבט לאומי-דתי. המאורע המכוֹנן שבו הפך ישראל לעם, הוא יציאת מצרים, השחרור מבית עבדים. החג שהשנה נפתחת בו, על פי החוק המקראי, הוא חג הפסח, המציין את היציאה מעבדות לחירות. התודעה שעם ישראל התחיל כעם של עבדים מלווה רבים מחוקי המקרא.

בספרי התורה יש שלושה קבצים העוסקים בחוקי השחרור ובתנאי העבודה של העבד. כל החוקים דואגים לזכויות העבד, אך יש ביניהם סתירות:

על פי שמות כא - העבד משתחרר בתום שש שנים, אך הוא יכול לבחור להישאר עבד לשארית חייו. לשפחה, לעומת זאת, יש דינים אחרים: היא אינה משתחררת לעולם, אלא אם כן האדון אינו נותן לה זכויות בסיסיות כגון מאכל ומקום מגורים.

על פי דברים טו – חל שינוי גדול במעמד העבד והאמה לעומת ספר שמות. זה קשור כנראה לאופיו של ספר דברים, שרגיש יותר לאדם ולזכויותיו הבסיסיות. ואכן, חוקי העבד בספר דברים מסמנים מהפך במעמד העבד. זכויותיו של העבד רבות יותר, מענק השחרור שהוא זוכה לו נדיב, והוא מוצג כ"אחיך" ולא כסתם עבד. המחוקק בספר דברים רואה בעבד אדם מישראל, שמכר את כוח העבודה שלו אבל לא שִעְבֵּד את חייו הפרטיים ואת בני משפחתו. בניגוד לחוק בספר שמות, המחוקק בספר דברים אינו מתייחס כלל לשאלת המעמד של אשת העבד. הוא אינו מבחין בין אישה שהעבד היה נשוי לה לפני שהשתעבד ובין אישה שהעבד נשא לאחַר שהשתעבד. כמו כן, זכויותיה ומעמדה של האמה הושוו לאלה של העבד.

חוקרי המקרא טוענים שחוק זה הציב דגם אידיאלי מדי, שלא היה אפשר לעמוד בו. חוק התובע להתייחס אל העבד כאל אח בעל זכויות סוציאליות מפליגות לא יכול היה להתקבל בעולם העתיק, שהעבדות הייתה חלק מהנוף החברתי שלו.

הקושי ליישם גישה זו בחיי היומיום הוביל לניסוח מחודש של חוקי העבד במאות השישית והחמישית לפני הספירה. חוקים אלה מופיעים בספר ויקרא פרק כה.

על פי ויקרא כה – ביחס לעבד יש שתי מגמות מנוגדות: מחד גיסא, האדון נדרש להתייחס אל העבד ברגישות גדולה יותר מאשר בעבר: אין להתייחס לעבד כאל עבד, אין להעבידו בפרך ואין לראות בו רכוש, זאת משום שעבד עברי אינו עבד כלל, הוא עבד לה' בלבד: "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד" (פסוק 42). מאידך גיסא, שנות העבדות מתרבות, ועל פי חוק זה העבד נמכר עד לשנת היובל, היא שנת ה-50 בכל מחזור שנים. מכאן שרוב העבדים נמכרו ליותר משש שנים.

בנוסף, המחוקק מצווה להשיב לעבד המשתחרר בשנת היובל את רכוש משפחתו אשר נמכר עקב הידרדרות מצבם הכלכלי. וכך, עבד שיצא לחופשי בשנת היובל נעשה אדון לנחלה ולא נשאר אדם עני. התפתחות זו בחוקי העבדות מוסברת במציאות של חיי היומיום בתקופת המקרא: תקופת עבדות של שש שנים נתפסה כקצרה מדי, ואדונים סירבו לשחרר את עבדיהם בתום תקופת עבדותם. על כן המחוקק מאריך את תקופת העבדות אך דורש מהאדון להתייחס לעבד באופן אנושי יותר, לא כאל עבד אלא כאל אחד מאחיו בני ישראל.

לעומת זאת, המחוקק מאפשר יחס שונה כלפי העבד הנוכרי. מה שאסור לעשות בעבד עברי, מותר בעבד נוכרי. עבדים נוכריים נחשבים רכוש אדונם לעולמים, אפשר להעבידם בפרך ולהתייחס אליהם כאל עבדים.

שנת היובל: ויקרא כה 23-8

שנת היובל היא שנת ה-50 בכל מחזור שנים. ייחודה של שנה זו ניכר בהכרזה ששנה זו קדושה, כלומר נבדלת ושונה משנים אחרות במחזור השנים: "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה" (פסוק 10). עוד ניכר ייחודה של שנת היובל בעצם קריאתה בשם מיוחד, בתקיעת השופר המכריזה על תחילתה, ובדינים החלים בה.

נראה שמקור השם "יובֵל" הוא באַיִל, המוביל את העדר. מקרני האיל נעשו השופרות שבהם יש לתקוע בפתח שנת היובל. בכתובים אחדים במקרא נזכרת תקיעה בשופרות היובל, כלומר בשופרות העשויים מקרן של איל. ומכאן ששנת היובל קיבלה את שמה משם השופר שבו תוקעים כדי לציין את פתיחתה. פתיחתה החגיגית של שנת היובל נעשית בתקיעת שופר בי' בתשרי, הוא יום הכיפורים.

בשנת היובל מתבצעות שלוש פעולות חשובות, המבטאות אידיאלים של שוויון כלכלי ושל חירות אישית:

1. כל העבדים משוחררים מעבדותם. נראה שמדובר בעבדים מבני ישראל, שכן על פי הנאמר בחוק, עבדים משוחררים אלה הם יושבי הארץ והם שבים אל משפחותיהם. כלומר אין מדובר בגֵרים ואין מדובר בגויים שנהיו עבדים לאחר שנשבו במלחמה.
2. כל הקרקעות חוזרות לבעליהן המקוריים. החזרת האדמות לבעליהן מסמלת את הארעיות של בעלות אנושית בעולם, בייחוד בעלות באמצעות רכישה. הבעלות האנושית על בני אדם, כלומר עבדות, והבעלות על קרקעות שנרכשו מבעלים שירדו מנכסיהם, פוקעות בשנת היובל ומשיבות את מצבם הכלכלי והחברתי של בני העם לקדמותו השוויונית. כך שנת היובל נעשית שנה בעלת משמעות חברתית ומעמדית, כיוון שהיא יוצרת שוויון מחודש בין כל בני העם.
3. שמיטת האדמה. בשנת היובל, כמו בשנת השמיטה שקודמת לה, אסור לעבד את האדמה או ליהנות מהפרות שגדלו מאליהם, ללא עיבוד, בשדה ובכרם. הפרות והירקות שמותרים באכילה הם אלה שצומחים בשדות הפתוחים, במקומות שאינם שטחים מעובדים.

סדרי שלטון:

בתי המשפט: דברים טז 21-18, יז 13-8

חשיבותם של הצדק והמשפט מודגשת בכתובים מקראיים רבים. הצדק נחשב אחת ממידותיו של ה', ועל כן מי שהולך בדרכי ה' חייב לשפוט בצדק ולנהוג בצדק עם זולתו. על פי סיפורי התורה, מערכת המשפט נוסדה בראשית קיומו של עם ישראל, בימי הנדודים במדבר. משה מינה שופטים שישפטו את העם וידונו במקרים הקלים, ואל משה הובאו למשפט המקרים הקשים. שתי ערכאות שיפוט אלה (שופטים ומשה עצמו) מופיעות בחוקי ספר דברים העוסקים בבתי המשפט.

המחוקק מצווה להקים שתי ערכאות שיפוט: בית המשפט העירוני, שידון במקרים קלים ופשוטים; ובית המשפט העליון, שידון במקרים שבהם השופט העירוני יתקשה לפסוק.

בית המשפט העירוני – קיים בכל עיר. מכהנים בו שופטים ושוטרים. השוטרים היו פקידים שסייעו לשופטים לנהל את המשפט מבחינת רישום הליך המשפט ובביצוע הכרעת הדין. השופטים מצווים לנהל הליך משפטי הוגן ללא הפליה או משוא פנים. אם השופטים יקיימו משפט צדק, ישרור צדק בקרב העם והוא יורשה להמשיך לשבת בארץ.

בית המשפט העליון – נמצא רק בירושלים. מכהנים בו כוהנים בכירים והמלך. בית המשפט העליון משמש כערכאת שיפוט גבוהה יותר מזו של בית המשפט העירוני, משום שאליו מובאים כל המקרים שבהם השופט בבית המשפט העירוני מתקשה לפסוק.

פסק הדין של שופטי בית המשפט העליון הוא סופי ואינו נתון לערעור. אין לזלזל בו או להימנע מלקיימו. אם השופט העירוני מסרב לציית לפסק הדין של בית המשפט העליון, הוא מוצא להורג. העונש החמור מוסבר בכך שבתי המשפט הם חלק מיסודות השלטון, והמערער על סמכותם פוגע בשלטון ובחברה כולה.