במדבר פ"יב:
וַתְּדַבֵּ֨ר מִרְיָ֤ם וְאַהֲרֹן֙ בְּמֹשֶׁ֔ה עַל־אֹד֛וֹת הָאִשָּׁ֥ה הַכֻּשִׁ֖ית אֲשֶׁ֣ר לָקָ֑ח כִּֽי־אִשָּׁ֥ה כֻשִׁ֖ית לָקָֽח׃
וַיֹּאמְר֗וּ הֲרַ֤ק אַךְ־בְּמֹשֶׁה֙ דִּבֶּ֣ר ה' הֲלֹ֖א גַּם־בָּ֣נוּ דִבֵּ֑ר וַיִּשְׁמַ֖ע ה'׃
וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה ענו [עָנָ֣יו] מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃ (ס)
וַיֹּ֨אמֶר ה' פִּתְאֹ֗ם אֶל־מֹשֶׁ֤ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֙ וְאֶל־מִרְיָ֔ם צְא֥וּ שְׁלָשְׁתְּכֶ֖ם אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַיֵּצְא֖וּ שְׁלָשְׁתָּֽם׃
וַיֵּ֤רֶד ה֙' בְּעַמּ֣וּד עָנָ֔ן וַֽיַּעֲמֹ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וַיִּקְרָא֙ אַהֲרֹ֣ן וּמִרְיָ֔ם וַיֵּצְא֖וּ שְׁנֵיהֶֽם׃
וַיֹּ֖אמֶר שִׁמְעוּ־נָ֣א דְבָרָ֑י אִם־יִֽהְיֶה֙ נְבִ֣יאֲכֶ֔ם ה' בַּמַּרְאָה֙ אֵלָ֣יו אֶתְוַדָּ֔ע בַּחֲל֖וֹם אֲדַבֶּר־בּֽוֹ׃
לֹא־כֵ֖ן עַבְדִּ֣י מֹשֶׁ֑ה בְּכָל־בֵּיתִ֖י נֶאֱמָ֥ן הֽוּא׃
פֶּ֣ה אֶל־פֶּ֞ה אֲדַבֶּר־בּ֗וֹ וּמַרְאֶה֙ וְלֹ֣א בְחִידֹ֔ת וּתְמֻנַ֥ת ה' יַבִּ֑יט וּמַדּ֙וּעַ֙ לֹ֣א יְרֵאתֶ֔ם לְדַבֵּ֖ר בְּעַבְדִּ֥י בְמֹשֶֽׁה׃
וַיִּֽחַר אַ֧ף ה' בָּ֖ם וַיֵּלַֽךְ׃
וְהֶעָנָ֗ן סָ֚ר מֵעַ֣ל הָאֹ֔הֶל וְהִנֵּ֥ה מִרְיָ֖ם מְצֹרַ֣עַת כַּשָּׁ֑לֶג וַיִּ֧פֶן אַהֲרֹ֛ן אֶל־מִרְיָ֖ם וְהִנֵּ֥ה מְצֹרָֽעַת׃
וַיֹּ֥אמֶר אַהֲרֹ֖ן אֶל־מֹשֶׁ֑ה בִּ֣י אֲדֹנִ֔י אַל־נָ֨א תָשֵׁ֤ת עָלֵ֙ינוּ֙ חַטָּ֔את אֲשֶׁ֥ר נוֹאַ֖לְנוּ וַאֲשֶׁ֥ר חָטָֽאנוּ׃
אַל־נָ֥א תְהִ֖י כַּמֵּ֑ת אֲשֶׁ֤ר בְּצֵאתוֹ֙ מֵרֶ֣חֶם אִמּ֔וֹ וַיֵּאָכֵ֖ל חֲצִ֥י בְשָׂרֽוֹ׃
וַיִּצְעַ֣ק מֹשֶׁ֔ה אֶל־ה' לֵאמֹ֑ר אֵ֕ל נָ֛א רְפָ֥א נָ֖א לָֽהּ׃ (פ)...
אונקלוס, על אתר:
וּמַלֵלַת מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמשֶׁה עַל עֵסַק אִתְּתָא שַׁפִּרְתָּא דִי נְסִיב אֲרֵי אִתְּתָא שַׁפֻּרְתָּא דִנְסִיב רָחִיק.
רש"י, על אתר:
האשה הכשית. מַגִּיד שֶׁהַכֹּל מוֹדִים בְּיָפְיָהּ כְּשֵׁם שֶׁהַכֹּל מוֹדִים בְּשַׁחֲרוּתוֹ שֶׁל כּוּשִׁי (שם):
כושית. בְּגִימַטְרִיָּא יְפַת מַרְאֶה:
על אדות האשה. עַל אוֹדוֹת גֵּרוּשֶׁיהָ:
כי אשה כשית לקח. מַה תַּ"ל? אֶלָּא יֵשׁ לְךְ אִשָּׁה נָאָה בְּיָפְיָהּ וְאֵין נָאָה בְמַעֲשֶׂיהָ, בְּמַעֲשֶׂיהָ וְלֹא בְיָפְיָהּ, אֲבָל זֹאת נָאָה בַכֹּל:
האשה הכשית. עַל שֵׁם נוֹיָהּ נִקְרֵאת כּוּשִׁית, כְּאָדָם הַקּוֹרֵא אֶת בְּנוֹ נָאֶה כּוּשִׁי, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשְׁלֹט בּוֹ עַיִן רָעָה:
ריא"כ, מצרף לכסף, עמ' 254-255:
על אדות האשה הכושית אשר לקח. אמר יוסף. מפליא אני על הקדמונים, שלמים הם כולם ממני לא אגיע לפרסת כף רגלם, איך נפל לעולם בדמיונם שיפרשו דבר מן התורה הפך מה שכתוב, אם כשיחליפו שם אל שם הפכי לו, או יוסיפו מלות הפכיות, וזה כי ידוע מה שפרש בזה אונקלוס -ואמר רבינו משה אונקלוס הגר חכם גדול היה-, ומאין לו לפרש כושית יפה, שהם הפכים כשחור ולבן, ועוד מאין לו להוסיף מלות הפכיות, אחר כי אשה כושית לקח, כאלו כתוב בתורה כי אשה כושית שלקח, עזב או הרחיק? ואם היתה זאת כונת נותן התורה למה לא כתב כן, ולמה כתבו הפכו, ועוד מי התיר לנו לעשות זה, מדוע אונקלוס כחו גדול לעשות זה, או חכמי התלמוד או א"ע שכולם הסכימו בזה, ומדוע לא נעשה כן אנחנו, ואיש הישר בעיניו יעשה? עד שנחליף 'ואהבת את ה' א-להיך' באמרנו -חלילה- ושנאת את ה' א-להיך, או ואת אשר אהב השם תשנאהו?.
ואם תאמר קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע והודיעו על פה שכן פרוש זה הפסוק. התשובה, נשוב אל הטענה הראשונה, למה לא נכתב בכתב כמו שהוא הענין, ולא לכתוב מלה שכונה בה ההפך, היקרא פרוש המרת המלות הפך בהפך? אבל יקרא פרוש כשיפורשו המלות כמשמעם איך שיפורשו, כמו שפרשו לא תבערו אש, ולא תאכלו על הדם בפרושים עמוקים, יהיה הכתיב סובל להם, כל שכן שאין בהם הפכות, אבל זולת זה יקרא תמורה והפכות ומחיקה ונסיחה ונתיצה, וזה בכל לשון שאתה שומע, ומדוע לא נאמר כי אמרו 'ואתכם לקח ה'' פרושו עזב? וכן 'ולקח הוא ושכנו', מה יתרון לנו בין זה לזה? חי ה' נשגבה בעיני זאת הדרך, המוסכמת מכל הקדמונים עמודי עולם והאמונה והחזוק לתורת משה, לא אוכל לה. חלילה לי מעשות כדבר הזה, או אעזוב תורת משה ואאמין בתורה חדשה חלילה כבר נעשית. או אעשה גם אני כמו שיעשו אלה חס ושלום.
לכן אני אומר, כי פרוש מה שכתוב בכאן לפי המובן באור הכרחי מלשון העברי, כי כושית היא אשה מארץ כוש, ופי' אשה כושית לקח, החזיק, כי כן פי' שורש הלמ"ד והקו"ף והחי"ת, והפך זה שרש העי"ן והזי"ן והבי"ת, וכל זה הסכמת הלשון, והיה הענין כן, כי משה אחרי נשאו צפורה לקח אשה כושית על צפורה לסבה שידע הוא ע"ה.
ואין לשאול טעמים בפעולותיו כי בודאי מחכמה עשה זה, והנה לא ידענו הזמן המוגבל שנשא זאת, אם עתה בנסעם, אם לפנים זמן מה, כי לא נזכר בתורה עדיין, כי גם לא נכתבו בתורה כמה ענינים עברו אז, אבל בעבור שלא נזכר זה עד עתה, בעבור שלא נבהל באמרו על אדות האשה הכושית אשר לקח, בעבור שלא שמענו זה מעולם, אמר אח"ז, כי אשה כושית לקח, כאלו אמר דעו שאשה כושית לקח, ואם לא נזכר עדיין, ועליה דברו אלה, כי בעבור העלם מהם סבת זאת ההוספה בלקיחת האשה הזאת, כי אולי חלתה צפורה בבית הסתרים, ואולי מרדה בו, ואולי סבה אחרת לא ידענו מה, ואפשר שידעו אלה סבתה אבל נעלם מהם סוד ההכרח והחכמה בזה, ולכן דברו על משה בהוסיפו אשה על אשה, כי די לאחת לאיש השלם.
ריא"כ, מצרף לכסף, עמ' 256-257:
והאיש משה ענו מאד. כי הוא עתה, ואלי גם תמול גם שלשום שמע אלה מרננים אחריו, ואולי גם רוב העם, והוא שומע חרפתו ואינו משיב, ואולם להיותו בלתי משיב לאשר הוא למטה ממנו ולכל הדברים אשר ידברו לא נתן לבו, הוא לשתי סבות יזכרו בזאת הפרשה, הראשונה מצד הענוה כמ"ש בזה, והשנית מצד יתרון מעלתו על כל המדברים בו, כמו שיזכור השם אח"כ, ואין ראוי לו שישית לבו לדברי הסכלים, כי מה לו ולהם, ומדוע יישר בעיניהם מעשיו והם הפכיות למעשיהם בהכרח, וכן הענין בכל זמן אם לא שנהיה כלנו סכלים או כלנו חכמים במדרגה אחת.
ואוסיף בזה הערה ואומר, כי ידוע כי תורתנו השלמה, נמשכת אל שלמות הטבע, ולכן לא נצטוינו שננגד ונעיק לפעולת הטבע, אבל נתנהג בהכרחי, ולכן לא נצטוינו בפרישה מאשה, כי המעשה ההוא הכרחי בטבע לנו, כהרקת המקוה והרקת המעים, אין הבדל ביניהם כלל אצל הטבע, ואף לא אצל החכמים, אבל אצל ההמון לא ישיגו ממנו רק ערבות המשוש בחפיפת העטרה בגוף הצר לה, כמו שלא ישיגו מהמאכל רק עריבת החיך.
וכל שכן שהמעשה ההוא יותר ראוי לשלמי היצירה ולטוביהם, רצוני אשר החום והלחות גובר בם. ואין ספק כי משרע"ה אדון הנביאים היה מזה המזג, עד שחיה מאה ועשרים ולא כהתה עינו ולא נס לחה, ואם הוא ע"ה יהיה פורש לגמרי מאשה כמו שאמרו הקדמונים ועשו על זה אסמכתות מן הכתוב אין בם ממש, הנה לא היה משה האיש המשובח בזמן מעולם ועד עולם, והם אמרו כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו, ושלמות פעולותיו הטבעיות לא חלשו בהיותו בן שמונים, כמו שאמרו הקדמונים, ואף לא בהיותו בן מאה, כי אברהם שהיה למטה ממנו הוליד יותר מבן מאה, א"כ אין לשפוט ע"ה שפרש מאשה, כי אינו צעיר ודורש, או אגוסטי, וכרמלי, ואף לא נפלא אם לקח שתי נשים, כי כל קדמונינו עשו כן, עם היותם שלמים מאד, כי אברהם אבינו לקח שתים, ויעקב ד', ודוד י"ח, ושלמה אדון החכמים לקח אלף, ומעשה אבות יעשו בנים, ואיך נהיה אנחנו סכלים מכל סכלים, עד שנחשוב כלל במעשיו ובדעותיו, אין לנו רק שנבוש ונכלם מעצמנו, ונאמר הוא ידע מה יעשה, והוא הדין בכל זמן עם רחק ההמון מהטובים הנמצאים בכל דור ודור, וגם בדור הזה שאנו בו שאבד חסיד מן הארץ והיינו לעם אחד, כלנו סכלים כלנו אוילים אבל הסכלות בינינו מתחלף בפחות ויתר, ועם היות היתרון בינינו פחות מאד, ראוי לאשר למטה שיבוש ויכלם על פחיתותו ושפלותו, ולא ידבר באשר למעלה ממנו כלל, ואם ירבו וידברו, יש למשכיל שלא יחר אפו ולא ישית לבו להם ולדבריהם, מצד שתי סבות קדם זכרם, אף כי ראוי לו לשמוח בו על יתרון חלקו בשאינו מהם ולא מהמהם. לך אחי בא בחדריך וסגור דלתך בעדך, ולנו כונתנו ודי בזה.
וַתְּדַבֵּ֨ר מִרְיָ֤ם וְאַהֲרֹן֙ בְּמֹשֶׁ֔ה עַל־אֹד֛וֹת הָאִשָּׁ֥ה הַכֻּשִׁ֖ית אֲשֶׁ֣ר לָקָ֑ח כִּֽי־אִשָּׁ֥ה כֻשִׁ֖ית לָקָֽח׃
וַיֹּאמְר֗וּ הֲרַ֤ק אַךְ־בְּמֹשֶׁה֙ דִּבֶּ֣ר ה' הֲלֹ֖א גַּם־בָּ֣נוּ דִבֵּ֑ר וַיִּשְׁמַ֖ע ה'׃
וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה ענו [עָנָ֣יו] מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃ (ס)
וַיֹּ֨אמֶר ה' פִּתְאֹ֗ם אֶל־מֹשֶׁ֤ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֙ וְאֶל־מִרְיָ֔ם צְא֥וּ שְׁלָשְׁתְּכֶ֖ם אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַיֵּצְא֖וּ שְׁלָשְׁתָּֽם׃
וַיֵּ֤רֶד ה֙' בְּעַמּ֣וּד עָנָ֔ן וַֽיַּעֲמֹ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וַיִּקְרָא֙ אַהֲרֹ֣ן וּמִרְיָ֔ם וַיֵּצְא֖וּ שְׁנֵיהֶֽם׃
וַיֹּ֖אמֶר שִׁמְעוּ־נָ֣א דְבָרָ֑י אִם־יִֽהְיֶה֙ נְבִ֣יאֲכֶ֔ם ה' בַּמַּרְאָה֙ אֵלָ֣יו אֶתְוַדָּ֔ע בַּחֲל֖וֹם אֲדַבֶּר־בּֽוֹ׃
לֹא־כֵ֖ן עַבְדִּ֣י מֹשֶׁ֑ה בְּכָל־בֵּיתִ֖י נֶאֱמָ֥ן הֽוּא׃
פֶּ֣ה אֶל־פֶּ֞ה אֲדַבֶּר־בּ֗וֹ וּמַרְאֶה֙ וְלֹ֣א בְחִידֹ֔ת וּתְמֻנַ֥ת ה' יַבִּ֑יט וּמַדּ֙וּעַ֙ לֹ֣א יְרֵאתֶ֔ם לְדַבֵּ֖ר בְּעַבְדִּ֥י בְמֹשֶֽׁה׃
וַיִּֽחַר אַ֧ף ה' בָּ֖ם וַיֵּלַֽךְ׃
וְהֶעָנָ֗ן סָ֚ר מֵעַ֣ל הָאֹ֔הֶל וְהִנֵּ֥ה מִרְיָ֖ם מְצֹרַ֣עַת כַּשָּׁ֑לֶג וַיִּ֧פֶן אַהֲרֹ֛ן אֶל־מִרְיָ֖ם וְהִנֵּ֥ה מְצֹרָֽעַת׃
וַיֹּ֥אמֶר אַהֲרֹ֖ן אֶל־מֹשֶׁ֑ה בִּ֣י אֲדֹנִ֔י אַל־נָ֨א תָשֵׁ֤ת עָלֵ֙ינוּ֙ חַטָּ֔את אֲשֶׁ֥ר נוֹאַ֖לְנוּ וַאֲשֶׁ֥ר חָטָֽאנוּ׃
אַל־נָ֥א תְהִ֖י כַּמֵּ֑ת אֲשֶׁ֤ר בְּצֵאתוֹ֙ מֵרֶ֣חֶם אִמּ֔וֹ וַיֵּאָכֵ֖ל חֲצִ֥י בְשָׂרֽוֹ׃
וַיִּצְעַ֣ק מֹשֶׁ֔ה אֶל־ה' לֵאמֹ֑ר אֵ֕ל נָ֛א רְפָ֥א נָ֖א לָֽהּ׃ (פ)...
אונקלוס, על אתר:
וּמַלֵלַת מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמשֶׁה עַל עֵסַק אִתְּתָא שַׁפִּרְתָּא דִי נְסִיב אֲרֵי אִתְּתָא שַׁפֻּרְתָּא דִנְסִיב רָחִיק.
רש"י, על אתר:
האשה הכשית. מַגִּיד שֶׁהַכֹּל מוֹדִים בְּיָפְיָהּ כְּשֵׁם שֶׁהַכֹּל מוֹדִים בְּשַׁחֲרוּתוֹ שֶׁל כּוּשִׁי (שם):
כושית. בְּגִימַטְרִיָּא יְפַת מַרְאֶה:
על אדות האשה. עַל אוֹדוֹת גֵּרוּשֶׁיהָ:
כי אשה כשית לקח. מַה תַּ"ל? אֶלָּא יֵשׁ לְךְ אִשָּׁה נָאָה בְּיָפְיָהּ וְאֵין נָאָה בְמַעֲשֶׂיהָ, בְּמַעֲשֶׂיהָ וְלֹא בְיָפְיָהּ, אֲבָל זֹאת נָאָה בַכֹּל:
האשה הכשית. עַל שֵׁם נוֹיָהּ נִקְרֵאת כּוּשִׁית, כְּאָדָם הַקּוֹרֵא אֶת בְּנוֹ נָאֶה כּוּשִׁי, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשְׁלֹט בּוֹ עַיִן רָעָה:
ריא"כ, מצרף לכסף, עמ' 254-255:
על אדות האשה הכושית אשר לקח. אמר יוסף. מפליא אני על הקדמונים, שלמים הם כולם ממני לא אגיע לפרסת כף רגלם, איך נפל לעולם בדמיונם שיפרשו דבר מן התורה הפך מה שכתוב, אם כשיחליפו שם אל שם הפכי לו, או יוסיפו מלות הפכיות, וזה כי ידוע מה שפרש בזה אונקלוס -ואמר רבינו משה אונקלוס הגר חכם גדול היה-, ומאין לו לפרש כושית יפה, שהם הפכים כשחור ולבן, ועוד מאין לו להוסיף מלות הפכיות, אחר כי אשה כושית לקח, כאלו כתוב בתורה כי אשה כושית שלקח, עזב או הרחיק? ואם היתה זאת כונת נותן התורה למה לא כתב כן, ולמה כתבו הפכו, ועוד מי התיר לנו לעשות זה, מדוע אונקלוס כחו גדול לעשות זה, או חכמי התלמוד או א"ע שכולם הסכימו בזה, ומדוע לא נעשה כן אנחנו, ואיש הישר בעיניו יעשה? עד שנחליף 'ואהבת את ה' א-להיך' באמרנו -חלילה- ושנאת את ה' א-להיך, או ואת אשר אהב השם תשנאהו?.
ואם תאמר קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע והודיעו על פה שכן פרוש זה הפסוק. התשובה, נשוב אל הטענה הראשונה, למה לא נכתב בכתב כמו שהוא הענין, ולא לכתוב מלה שכונה בה ההפך, היקרא פרוש המרת המלות הפך בהפך? אבל יקרא פרוש כשיפורשו המלות כמשמעם איך שיפורשו, כמו שפרשו לא תבערו אש, ולא תאכלו על הדם בפרושים עמוקים, יהיה הכתיב סובל להם, כל שכן שאין בהם הפכות, אבל זולת זה יקרא תמורה והפכות ומחיקה ונסיחה ונתיצה, וזה בכל לשון שאתה שומע, ומדוע לא נאמר כי אמרו 'ואתכם לקח ה'' פרושו עזב? וכן 'ולקח הוא ושכנו', מה יתרון לנו בין זה לזה? חי ה' נשגבה בעיני זאת הדרך, המוסכמת מכל הקדמונים עמודי עולם והאמונה והחזוק לתורת משה, לא אוכל לה. חלילה לי מעשות כדבר הזה, או אעזוב תורת משה ואאמין בתורה חדשה חלילה כבר נעשית. או אעשה גם אני כמו שיעשו אלה חס ושלום.
לכן אני אומר, כי פרוש מה שכתוב בכאן לפי המובן באור הכרחי מלשון העברי, כי כושית היא אשה מארץ כוש, ופי' אשה כושית לקח, החזיק, כי כן פי' שורש הלמ"ד והקו"ף והחי"ת, והפך זה שרש העי"ן והזי"ן והבי"ת, וכל זה הסכמת הלשון, והיה הענין כן, כי משה אחרי נשאו צפורה לקח אשה כושית על צפורה לסבה שידע הוא ע"ה.
ואין לשאול טעמים בפעולותיו כי בודאי מחכמה עשה זה, והנה לא ידענו הזמן המוגבל שנשא זאת, אם עתה בנסעם, אם לפנים זמן מה, כי לא נזכר בתורה עדיין, כי גם לא נכתבו בתורה כמה ענינים עברו אז, אבל בעבור שלא נזכר זה עד עתה, בעבור שלא נבהל באמרו על אדות האשה הכושית אשר לקח, בעבור שלא שמענו זה מעולם, אמר אח"ז, כי אשה כושית לקח, כאלו אמר דעו שאשה כושית לקח, ואם לא נזכר עדיין, ועליה דברו אלה, כי בעבור העלם מהם סבת זאת ההוספה בלקיחת האשה הזאת, כי אולי חלתה צפורה בבית הסתרים, ואולי מרדה בו, ואולי סבה אחרת לא ידענו מה, ואפשר שידעו אלה סבתה אבל נעלם מהם סוד ההכרח והחכמה בזה, ולכן דברו על משה בהוסיפו אשה על אשה, כי די לאחת לאיש השלם.
ריא"כ, מצרף לכסף, עמ' 256-257:
והאיש משה ענו מאד. כי הוא עתה, ואלי גם תמול גם שלשום שמע אלה מרננים אחריו, ואולי גם רוב העם, והוא שומע חרפתו ואינו משיב, ואולם להיותו בלתי משיב לאשר הוא למטה ממנו ולכל הדברים אשר ידברו לא נתן לבו, הוא לשתי סבות יזכרו בזאת הפרשה, הראשונה מצד הענוה כמ"ש בזה, והשנית מצד יתרון מעלתו על כל המדברים בו, כמו שיזכור השם אח"כ, ואין ראוי לו שישית לבו לדברי הסכלים, כי מה לו ולהם, ומדוע יישר בעיניהם מעשיו והם הפכיות למעשיהם בהכרח, וכן הענין בכל זמן אם לא שנהיה כלנו סכלים או כלנו חכמים במדרגה אחת.
ואוסיף בזה הערה ואומר, כי ידוע כי תורתנו השלמה, נמשכת אל שלמות הטבע, ולכן לא נצטוינו שננגד ונעיק לפעולת הטבע, אבל נתנהג בהכרחי, ולכן לא נצטוינו בפרישה מאשה, כי המעשה ההוא הכרחי בטבע לנו, כהרקת המקוה והרקת המעים, אין הבדל ביניהם כלל אצל הטבע, ואף לא אצל החכמים, אבל אצל ההמון לא ישיגו ממנו רק ערבות המשוש בחפיפת העטרה בגוף הצר לה, כמו שלא ישיגו מהמאכל רק עריבת החיך.
וכל שכן שהמעשה ההוא יותר ראוי לשלמי היצירה ולטוביהם, רצוני אשר החום והלחות גובר בם. ואין ספק כי משרע"ה אדון הנביאים היה מזה המזג, עד שחיה מאה ועשרים ולא כהתה עינו ולא נס לחה, ואם הוא ע"ה יהיה פורש לגמרי מאשה כמו שאמרו הקדמונים ועשו על זה אסמכתות מן הכתוב אין בם ממש, הנה לא היה משה האיש המשובח בזמן מעולם ועד עולם, והם אמרו כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו, ושלמות פעולותיו הטבעיות לא חלשו בהיותו בן שמונים, כמו שאמרו הקדמונים, ואף לא בהיותו בן מאה, כי אברהם שהיה למטה ממנו הוליד יותר מבן מאה, א"כ אין לשפוט ע"ה שפרש מאשה, כי אינו צעיר ודורש, או אגוסטי, וכרמלי, ואף לא נפלא אם לקח שתי נשים, כי כל קדמונינו עשו כן, עם היותם שלמים מאד, כי אברהם אבינו לקח שתים, ויעקב ד', ודוד י"ח, ושלמה אדון החכמים לקח אלף, ומעשה אבות יעשו בנים, ואיך נהיה אנחנו סכלים מכל סכלים, עד שנחשוב כלל במעשיו ובדעותיו, אין לנו רק שנבוש ונכלם מעצמנו, ונאמר הוא ידע מה יעשה, והוא הדין בכל זמן עם רחק ההמון מהטובים הנמצאים בכל דור ודור, וגם בדור הזה שאנו בו שאבד חסיד מן הארץ והיינו לעם אחד, כלנו סכלים כלנו אוילים אבל הסכלות בינינו מתחלף בפחות ויתר, ועם היות היתרון בינינו פחות מאד, ראוי לאשר למטה שיבוש ויכלם על פחיתותו ושפלותו, ולא ידבר באשר למעלה ממנו כלל, ואם ירבו וידברו, יש למשכיל שלא יחר אפו ולא ישית לבו להם ולדבריהם, מצד שתי סבות קדם זכרם, אף כי ראוי לו לשמוח בו על יתרון חלקו בשאינו מהם ולא מהמהם. לך אחי בא בחדריך וסגור דלתך בעדך, ולנו כונתנו ודי בזה.