ויקרא יח:
וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃...
אִ֥ישׁ אִישׁ֙ אֶל־כָּל־שְׁאֵ֣ר בְּשָׂר֔וֹ לֹ֥א תִקְרְב֖וּ לְגַלּ֣וֹת עֶרְוָ֑ה אֲנִ֖י ה'׃ (ס)
עֶרְוַ֥ת אָבִ֛יךָ וְעֶרְוַ֥ת אִמְּךָ֖ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אִמְּךָ֣ הִ֔וא לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽהּ׃ (ס)
עֶרְוַ֥ת אֵֽשֶׁת־אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה עֶרְוַ֥ת אָבִ֖יךָ הִֽוא׃ (ס)
עֶרְוַ֨ת אֲחֽוֹתְךָ֤ בַת־אָבִ֙יךָ֙ א֣וֹ בַת־אִמֶּ֔ךָ מוֹלֶ֣דֶת בַּ֔יִת א֖וֹ מוֹלֶ֣דֶת ח֑וּץ לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽן׃ (ס)
עֶרְוַ֤ת בַּת־בִּנְךָ֙ א֣וֹ בַֽת־בִּתְּךָ֔ לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָ֑ן כִּ֥י עֶרְוָתְךָ֖ הֵֽנָּה׃ (ס)
עֶרְוַ֨ת בַּת־אֵ֤שֶׁת אָבִ֙יךָ֙ מוֹלֶ֣דֶת אָבִ֔יךָ אֲחוֹתְךָ֖ הִ֑וא לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽהּ׃ (ס)
עֶרְוַ֥ת אֲחוֹת־אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה שְׁאֵ֥ר אָבִ֖יךָ הִֽוא׃ (ס)
עֶרְוַ֥ת אֲחֽוֹת־אִמְּךָ֖ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה כִּֽי־שְׁאֵ֥ר אִמְּךָ֖ הִֽוא׃ (ס)
עֶרְוַ֥ת אֲחִֽי־אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אֶל־אִשְׁתּוֹ֙ לֹ֣א תִקְרָ֔ב דֹּדָֽתְךָ֖ הִֽוא׃ (ס)
עֶרְוַ֥ת כַּלָּֽתְךָ֖ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אֵ֤שֶׁת בִּנְךָ֙ הִ֔וא לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽהּ׃ (ס)
עֶרְוַ֥ת אֵֽשֶׁת־אָחִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה עֶרְוַ֥ת אָחִ֖יךָ הִֽוא׃ (ס)
עֶרְוַ֥ת אִשָּׁ֛ה וּבִתָּ֖הּ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אֶֽת־בַּת־בְּנָ֞הּ וְאֶת־בַּת־בִּתָּ֗הּ לֹ֤א תִקַּח֙ לְגַלּ֣וֹת עֶרְוָתָ֔הּ שַׁאֲרָ֥ה הֵ֖נָּה זִמָּ֥ה הִֽוא
וְאִשָּׁ֥ה אֶל־אֲחֹתָ֖הּ לֹ֣א תִקָּ֑ח לִצְרֹ֗ר לְגַלּ֧וֹת עֶרְוָתָ֛הּ עָלֶ֖יהָ בְּחַיֶּֽיהָ׃
וְאֶל־אִשָּׁ֖ה בְּנִדַּ֣ת טֻמְאָתָ֑הּ לֹ֣א תִקְרַ֔ב לְגַלּ֖וֹת עֶרְוָתָֽהּ׃
וְאֶל־אֵ֙שֶׁת֙ עֲמִֽיתְךָ֔ לֹא־תִתֵּ֥ן שְׁכָבְתְּךָ֖ לְזָ֑רַע לְטָמְאָה־בָֽהּ׃
וּמִֽזַּרְעֲךָ֥ לֹא־תִתֵּ֖ן לְהַעֲבִ֣יר לַמֹּ֑לֶךְ וְלֹ֧א תְחַלֵּ֛ל אֶת־שֵׁ֥ם אֱ-לֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י ה'׃
וְאֶ֨ת־זָכָ֔ר לֹ֥א תִשְׁכַּ֖ב מִשְׁכְּבֵ֣י אִשָּׁ֑ה תּוֹעֵבָ֖ה הִֽוא׃
וּבְכָל־בְּהֵמָ֛ה לֹא־תִתֵּ֥ן שְׁכָבְתְּךָ֖ לְטָמְאָה־בָ֑הּ וְאִשָּׁ֗ה לֹֽא־תַעֲמֹ֞ד לִפְנֵ֧י בְהֵמָ֛ה לְרִבְעָ֖הּ תֶּ֥בֶל הֽוּא׃...
רמב"ם, מו"נ, ח"ג פ"מט: (מדוע נאסרה הערוה?- למעט המשגל)
ואמנם איסור ה'עריות' הענין בכולם שב למעט המשגל ולמאוס בו ושלא ירצה ממנו כי אם מעט מזער. אמנם איסור 'זכר' ואיסור 'בהמה' מבואר מאד אחר שהענין הטבעי נמאס להעשות רק לצורך כל שכן הענין היוצא חוץ לטבע ולבקש ההנאה לבד.
וה'עריות' מן הנקבות כולם יקבצם ענין אחד - והענין ההוא הוא שכל אחת מהן נמצאה על הרוב עם האיש שנאסרה עליו תמיד בביתו והיא ממהרת לשמוע לו לעשות רצונו וקרובה להמצא אליו לא יטרח להזמינה ואי אפשר לשופט להרחיק על אדם כשימצאו אלו עמו - ואילו היה דין ה'ערוה' כדין ה'פנויה' - רצוני לומר שיהיה מותר לישא אותה ושלא יהיה בה מן האיסור רק שאינה אשתו - היו רוב בני אדם בכשלון זנותם תמיד; וכאשר נאסרה בעילתן כל עיקר ונמנעו לנו מניעה גדולה - רצוני לומר 'במיתת בית דין ובכרת' ושאין שם שום צד התר על בעילתם - יש לבטוח בזה שלא יכון האדם אליהם ושלא יהרהר בהם כלל: והיות ה'ערוה' ממהרת וקרובה להמצא (כאשר זכרנו) מבואר מאד - וזה כי האדם כשיהיה לו אשה מן הידוע שאמה וזקנתה ובתה ובת בתה ואחותה נמצאות עמו ברוב העתים על הרוב ושהבעל פוגש בהם תמיד בצאתו ובבואו ובעשותו מלאכתו; וכן האשה הרבה פעמים תעמוד עם אחי בעלה ואביו ובנו; וכן מציאות האדם על הרוב עם אחיותיו ודודותיו ואשת דודו והיותו גדל עמהם הוא מבואר מאד - ואלו הם כל ה'עריות של שאר בשר'. זהו אחד מן הענינים אשר בעבורם נאסר 'שאר בשר': ואמנם הענין השני הוא אצלי - להזהיר במדת הבושת. כי היות זה המעשה בין השורש והענף עזות גדולה מאד - רצוני לומר לבעול האם או הבת - נאסר על השורש והענף שיבעל אחד מהם את חברו. ואין הפרש בין שיבעל השורש או הענף או שיתקבצו שורש וענף בבעילת גוף שלישי - רצוני לומר שיתגלה גוף אחד גילוי משגל לשורש וענף. ומפני זה נאסר לקבץ בין אשה ואמה ולבעול אשת האב ואשת הבן - שאלו כולם הם גילוי ערות גוף אחד לערות שורש וענף.
ראב"ע, ויקרא יח,ו : (יצר לב האדם כבהמות, ה' אסר על אלו המצויות באופן זמין לאדם)
וטעם אני ה׳. שהשם אוהב הנבדל לעבדו ולשמוע דברו והר סיני לעד גם הראשון והוא סוד האדם ובעבור שיצר לב האדם כבהמות לא יתכן לאסור כל הנקבות והנה אסר כל הנמצאות עמו בכל עת ובפרשה כי תצא מחנה אגלה לך סוד סתום וחתום והנה כל המתגאל ירחק משם השם המקובל על כן הזכיר אני ה׳:
רמב"ן, ויקרא יח: (אין על כך מסורת- זהו סוד)
אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה - טעם איסור העריות בשאר הבשר איננו מפורש. והרב אמר ב'מורה הנבוכים' (ג , מט) , כי הוא למַעט המשגל ולמאוס אותו ולהסתפק ממנו במעט; והנשים האלה , אשר אסר הכתוב בִּשאֵר האשה , הן המצואות עמה תמיד , וכן בּשאֵר עצמו מצויות לו תמיד והוא נסתר עמהן. וכטעם הזה יגיד הרב על כולן. וכבר כתב רבי אברהם גם כן , כי בעבור היות יצר לב האדם כבהמות , לא יתכן לאסור כל הנקבות , והנה אסר כל הנמצאות עמו בכל שעה. וזה טעם חלוש מאד , שיחייב הכתוב 'כרת' על אלה בעבור הִמצאן עמו לפעמים , והתיר שישא האדם נשים רבות למאות ולאלפים! ומה יזיק אם ישא בתו לבדה , כמותר בבני נח (ראה סנה' נח , ב) , וישא שתי אחיות כיעקב אבינו (ראה בר' כט , כג - ל)? ואין לאדם נשואין הגונים כמו שישיא את בתו לבנו הגדול ממנה וינחילם בנחלתו ויפרו וירבו בביתו , כי הארץ - "לא תהו בראה לשבת יצרה" (יש' מה , יח). ואין בידינו דבר מקובל בזה , אבל כפי הסברא יש בענין סוד מסודות היצירה , דבוק בנפש , והוא מכלל סוד העיבור...
ריא"כ, מצרף לכסף ,עמ' 230-231: (להמעיט בקטטה ולהרבות שלום)
ואולם מה הסבה העצמיות באיסור המיוחדות שיזכור, אומר אני כדי לשום עצת שלום בינינו, ותסור הקטטה ממנו וינוח השלם, והרמז שרמזה התורה לזאת הסבה אמרו לצרור (פס' יח), ולכן אסרה הנקבה שתפול בעבורה הקטטה, ולכן אסרה אשה ובתה ושתי אחיות, כי אלו יקנאו זו בזו, כי הקנאה יותר עצומה בקרובים ובקרובות מזולתם, כמו שאמר אריסטו, ותהיה הקטטה ביניהם תמיד ולא ינוח הזכר ולא יוכל להשלים עצמו. ואסרה אשת איש כי הבעל מקנא בלי ספק ומתקוטט עם החושק וימיתו איש את רעהו כמ"ש שלמה כי קנאה חמת גבר וגו' (משלי ו,לד), וכן אסרה הקדשה כי בית זונות יתגודדו, כאשר רוב רציחות יתר האומות הוא בעבור קדשה, ולזאת הסבה בעצם אסרה אשת האחונתן הטעם ערות אחיך הוא, כלומר היא שלו בדין, ואם תנאף עמה יאנף בך, ואלי יהרגך או תהרגהו, ועל כל פנים תרבה הקטטה והמלחמה.וכן ערות כלתך כי אשת בנך היא, וכן ערות אשת אחיך ערות אחיך היא, וכל שלשה אלה רעות מאד מצד קטטות הזכרים קצתם עם קצתם, ותהיה הקטטה בין הקרובים מאד ובבית אחד ברוב, וכן בעבור זאת הסבה בעצם אסרה התורה שאר עריות, כבת הבן או בת הבת בעבור אישה, רצוני חתנו, כי כלל זאת הסבה לאסור לאיש הנקבה שיש לאחד יותר דין עליה, ואף אם הדינין שוין כמו הקדשה, ולכן אסור הקדשה יותר קל להיות בשוה, אבל החומרא בין הפחות והיתר, ולכן השמיטה התורה זכירת איסור עריות מה, להעדר מהם זאת הסבה, ולא אוכל לפרש, גם התורה לא רצתה לפרש זאת הסבה כי אם ברמזים קצתם, והיא עשתה מה שראוי, ואנחנו נכספנו לגלותה מעט להעדר ממנו ההבנה…
אמר המחבר: אסרה התורה השכיבה עם הנקבות שקדם זכרם, להרחיק הנזק בכלל עמנו, כי בזה לא ישאו איש אל איש חרב וירבה האחוה בין הקרובים וזולתם, ויהיה שלום הבית רב מאד…
ולא אאמין לדברי החכם א"ע שהאיסור מצד המקום, עד שאמר ואם יש לך לב תוכל להבין כי בימי יעקב שלקח שתי אחיות בחרן, ואחריו עמרם שלקח דודתו במצרים לא נטמאו בהן, כי בלי ספק הטמאה והרעה תהיה בחרן ובארץ מצרים ובכל מקום כמו בארץ כנען, כי הסבה כוללת, אבל כי השלם שלם בכל מקום ולוקח נפשות חכם, ואף על זאת היתה מריבה וקנאה בבית יעקב משתי האחיות, ומה תהיה בבית איש אחר למטה ממנו, וכלל הדבר כי הענינים מובנים למבינים, ואע"פ שהסבה שאמרנו היא הסבה התכליתית בעצם וראשונה,
יש באיסור הנקבות הנזכרות סבות אחרות אך במקרה וכונה שנית, ואיך שיהיה, הנה המעטת השכיבה עם הנקבה מועילה מאד ולא נצטרך לשאול מעתה סבה באיסור נקבות מספר מה, כי אלו נמעיט עוד, יהיה יותר מועיל ודי בהמעטה טעם בעצמו ונמקו עמו, לכן ראוי לכל משכיל שלם שידע עיקר הכונה בשמוש זה החוש, ויתנהג כראוי לו...
וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃...
אִ֥ישׁ אִישׁ֙ אֶל־כָּל־שְׁאֵ֣ר בְּשָׂר֔וֹ לֹ֥א תִקְרְב֖וּ לְגַלּ֣וֹת עֶרְוָ֑ה אֲנִ֖י ה'׃ (ס)
עֶרְוַ֥ת אָבִ֛יךָ וְעֶרְוַ֥ת אִמְּךָ֖ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אִמְּךָ֣ הִ֔וא לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽהּ׃ (ס)
עֶרְוַ֥ת אֵֽשֶׁת־אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה עֶרְוַ֥ת אָבִ֖יךָ הִֽוא׃ (ס)
עֶרְוַ֨ת אֲחֽוֹתְךָ֤ בַת־אָבִ֙יךָ֙ א֣וֹ בַת־אִמֶּ֔ךָ מוֹלֶ֣דֶת בַּ֔יִת א֖וֹ מוֹלֶ֣דֶת ח֑וּץ לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽן׃ (ס)
עֶרְוַ֤ת בַּת־בִּנְךָ֙ א֣וֹ בַֽת־בִּתְּךָ֔ לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָ֑ן כִּ֥י עֶרְוָתְךָ֖ הֵֽנָּה׃ (ס)
עֶרְוַ֨ת בַּת־אֵ֤שֶׁת אָבִ֙יךָ֙ מוֹלֶ֣דֶת אָבִ֔יךָ אֲחוֹתְךָ֖ הִ֑וא לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽהּ׃ (ס)
עֶרְוַ֥ת אֲחוֹת־אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה שְׁאֵ֥ר אָבִ֖יךָ הִֽוא׃ (ס)
עֶרְוַ֥ת אֲחֽוֹת־אִמְּךָ֖ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה כִּֽי־שְׁאֵ֥ר אִמְּךָ֖ הִֽוא׃ (ס)
עֶרְוַ֥ת אֲחִֽי־אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אֶל־אִשְׁתּוֹ֙ לֹ֣א תִקְרָ֔ב דֹּדָֽתְךָ֖ הִֽוא׃ (ס)
עֶרְוַ֥ת כַּלָּֽתְךָ֖ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אֵ֤שֶׁת בִּנְךָ֙ הִ֔וא לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽהּ׃ (ס)
עֶרְוַ֥ת אֵֽשֶׁת־אָחִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה עֶרְוַ֥ת אָחִ֖יךָ הִֽוא׃ (ס)
עֶרְוַ֥ת אִשָּׁ֛ה וּבִתָּ֖הּ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אֶֽת־בַּת־בְּנָ֞הּ וְאֶת־בַּת־בִּתָּ֗הּ לֹ֤א תִקַּח֙ לְגַלּ֣וֹת עֶרְוָתָ֔הּ שַׁאֲרָ֥ה הֵ֖נָּה זִמָּ֥ה הִֽוא
וְאִשָּׁ֥ה אֶל־אֲחֹתָ֖הּ לֹ֣א תִקָּ֑ח לִצְרֹ֗ר לְגַלּ֧וֹת עֶרְוָתָ֛הּ עָלֶ֖יהָ בְּחַיֶּֽיהָ׃
וְאֶל־אִשָּׁ֖ה בְּנִדַּ֣ת טֻמְאָתָ֑הּ לֹ֣א תִקְרַ֔ב לְגַלּ֖וֹת עֶרְוָתָֽהּ׃
וְאֶל־אֵ֙שֶׁת֙ עֲמִֽיתְךָ֔ לֹא־תִתֵּ֥ן שְׁכָבְתְּךָ֖ לְזָ֑רַע לְטָמְאָה־בָֽהּ׃
וּמִֽזַּרְעֲךָ֥ לֹא־תִתֵּ֖ן לְהַעֲבִ֣יר לַמֹּ֑לֶךְ וְלֹ֧א תְחַלֵּ֛ל אֶת־שֵׁ֥ם אֱ-לֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י ה'׃
וְאֶ֨ת־זָכָ֔ר לֹ֥א תִשְׁכַּ֖ב מִשְׁכְּבֵ֣י אִשָּׁ֑ה תּוֹעֵבָ֖ה הִֽוא׃
וּבְכָל־בְּהֵמָ֛ה לֹא־תִתֵּ֥ן שְׁכָבְתְּךָ֖ לְטָמְאָה־בָ֑הּ וְאִשָּׁ֗ה לֹֽא־תַעֲמֹ֞ד לִפְנֵ֧י בְהֵמָ֛ה לְרִבְעָ֖הּ תֶּ֥בֶל הֽוּא׃...
רמב"ם, מו"נ, ח"ג פ"מט: (מדוע נאסרה הערוה?- למעט המשגל)
ואמנם איסור ה'עריות' הענין בכולם שב למעט המשגל ולמאוס בו ושלא ירצה ממנו כי אם מעט מזער. אמנם איסור 'זכר' ואיסור 'בהמה' מבואר מאד אחר שהענין הטבעי נמאס להעשות רק לצורך כל שכן הענין היוצא חוץ לטבע ולבקש ההנאה לבד.
וה'עריות' מן הנקבות כולם יקבצם ענין אחד - והענין ההוא הוא שכל אחת מהן נמצאה על הרוב עם האיש שנאסרה עליו תמיד בביתו והיא ממהרת לשמוע לו לעשות רצונו וקרובה להמצא אליו לא יטרח להזמינה ואי אפשר לשופט להרחיק על אדם כשימצאו אלו עמו - ואילו היה דין ה'ערוה' כדין ה'פנויה' - רצוני לומר שיהיה מותר לישא אותה ושלא יהיה בה מן האיסור רק שאינה אשתו - היו רוב בני אדם בכשלון זנותם תמיד; וכאשר נאסרה בעילתן כל עיקר ונמנעו לנו מניעה גדולה - רצוני לומר 'במיתת בית דין ובכרת' ושאין שם שום צד התר על בעילתם - יש לבטוח בזה שלא יכון האדם אליהם ושלא יהרהר בהם כלל: והיות ה'ערוה' ממהרת וקרובה להמצא (כאשר זכרנו) מבואר מאד - וזה כי האדם כשיהיה לו אשה מן הידוע שאמה וזקנתה ובתה ובת בתה ואחותה נמצאות עמו ברוב העתים על הרוב ושהבעל פוגש בהם תמיד בצאתו ובבואו ובעשותו מלאכתו; וכן האשה הרבה פעמים תעמוד עם אחי בעלה ואביו ובנו; וכן מציאות האדם על הרוב עם אחיותיו ודודותיו ואשת דודו והיותו גדל עמהם הוא מבואר מאד - ואלו הם כל ה'עריות של שאר בשר'. זהו אחד מן הענינים אשר בעבורם נאסר 'שאר בשר': ואמנם הענין השני הוא אצלי - להזהיר במדת הבושת. כי היות זה המעשה בין השורש והענף עזות גדולה מאד - רצוני לומר לבעול האם או הבת - נאסר על השורש והענף שיבעל אחד מהם את חברו. ואין הפרש בין שיבעל השורש או הענף או שיתקבצו שורש וענף בבעילת גוף שלישי - רצוני לומר שיתגלה גוף אחד גילוי משגל לשורש וענף. ומפני זה נאסר לקבץ בין אשה ואמה ולבעול אשת האב ואשת הבן - שאלו כולם הם גילוי ערות גוף אחד לערות שורש וענף.
ראב"ע, ויקרא יח,ו : (יצר לב האדם כבהמות, ה' אסר על אלו המצויות באופן זמין לאדם)
וטעם אני ה׳. שהשם אוהב הנבדל לעבדו ולשמוע דברו והר סיני לעד גם הראשון והוא סוד האדם ובעבור שיצר לב האדם כבהמות לא יתכן לאסור כל הנקבות והנה אסר כל הנמצאות עמו בכל עת ובפרשה כי תצא מחנה אגלה לך סוד סתום וחתום והנה כל המתגאל ירחק משם השם המקובל על כן הזכיר אני ה׳:
רמב"ן, ויקרא יח: (אין על כך מסורת- זהו סוד)
אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה - טעם איסור העריות בשאר הבשר איננו מפורש. והרב אמר ב'מורה הנבוכים' (ג , מט) , כי הוא למַעט המשגל ולמאוס אותו ולהסתפק ממנו במעט; והנשים האלה , אשר אסר הכתוב בִּשאֵר האשה , הן המצואות עמה תמיד , וכן בּשאֵר עצמו מצויות לו תמיד והוא נסתר עמהן. וכטעם הזה יגיד הרב על כולן. וכבר כתב רבי אברהם גם כן , כי בעבור היות יצר לב האדם כבהמות , לא יתכן לאסור כל הנקבות , והנה אסר כל הנמצאות עמו בכל שעה. וזה טעם חלוש מאד , שיחייב הכתוב 'כרת' על אלה בעבור הִמצאן עמו לפעמים , והתיר שישא האדם נשים רבות למאות ולאלפים! ומה יזיק אם ישא בתו לבדה , כמותר בבני נח (ראה סנה' נח , ב) , וישא שתי אחיות כיעקב אבינו (ראה בר' כט , כג - ל)? ואין לאדם נשואין הגונים כמו שישיא את בתו לבנו הגדול ממנה וינחילם בנחלתו ויפרו וירבו בביתו , כי הארץ - "לא תהו בראה לשבת יצרה" (יש' מה , יח). ואין בידינו דבר מקובל בזה , אבל כפי הסברא יש בענין סוד מסודות היצירה , דבוק בנפש , והוא מכלל סוד העיבור...
ריא"כ, מצרף לכסף ,עמ' 230-231: (להמעיט בקטטה ולהרבות שלום)
ואולם מה הסבה העצמיות באיסור המיוחדות שיזכור, אומר אני כדי לשום עצת שלום בינינו, ותסור הקטטה ממנו וינוח השלם, והרמז שרמזה התורה לזאת הסבה אמרו לצרור (פס' יח), ולכן אסרה הנקבה שתפול בעבורה הקטטה, ולכן אסרה אשה ובתה ושתי אחיות, כי אלו יקנאו זו בזו, כי הקנאה יותר עצומה בקרובים ובקרובות מזולתם, כמו שאמר אריסטו, ותהיה הקטטה ביניהם תמיד ולא ינוח הזכר ולא יוכל להשלים עצמו. ואסרה אשת איש כי הבעל מקנא בלי ספק ומתקוטט עם החושק וימיתו איש את רעהו כמ"ש שלמה כי קנאה חמת גבר וגו' (משלי ו,לד), וכן אסרה הקדשה כי בית זונות יתגודדו, כאשר רוב רציחות יתר האומות הוא בעבור קדשה, ולזאת הסבה בעצם אסרה אשת האחונתן הטעם ערות אחיך הוא, כלומר היא שלו בדין, ואם תנאף עמה יאנף בך, ואלי יהרגך או תהרגהו, ועל כל פנים תרבה הקטטה והמלחמה.וכן ערות כלתך כי אשת בנך היא, וכן ערות אשת אחיך ערות אחיך היא, וכל שלשה אלה רעות מאד מצד קטטות הזכרים קצתם עם קצתם, ותהיה הקטטה בין הקרובים מאד ובבית אחד ברוב, וכן בעבור זאת הסבה בעצם אסרה התורה שאר עריות, כבת הבן או בת הבת בעבור אישה, רצוני חתנו, כי כלל זאת הסבה לאסור לאיש הנקבה שיש לאחד יותר דין עליה, ואף אם הדינין שוין כמו הקדשה, ולכן אסור הקדשה יותר קל להיות בשוה, אבל החומרא בין הפחות והיתר, ולכן השמיטה התורה זכירת איסור עריות מה, להעדר מהם זאת הסבה, ולא אוכל לפרש, גם התורה לא רצתה לפרש זאת הסבה כי אם ברמזים קצתם, והיא עשתה מה שראוי, ואנחנו נכספנו לגלותה מעט להעדר ממנו ההבנה…
אמר המחבר: אסרה התורה השכיבה עם הנקבות שקדם זכרם, להרחיק הנזק בכלל עמנו, כי בזה לא ישאו איש אל איש חרב וירבה האחוה בין הקרובים וזולתם, ויהיה שלום הבית רב מאד…
ולא אאמין לדברי החכם א"ע שהאיסור מצד המקום, עד שאמר ואם יש לך לב תוכל להבין כי בימי יעקב שלקח שתי אחיות בחרן, ואחריו עמרם שלקח דודתו במצרים לא נטמאו בהן, כי בלי ספק הטמאה והרעה תהיה בחרן ובארץ מצרים ובכל מקום כמו בארץ כנען, כי הסבה כוללת, אבל כי השלם שלם בכל מקום ולוקח נפשות חכם, ואף על זאת היתה מריבה וקנאה בבית יעקב משתי האחיות, ומה תהיה בבית איש אחר למטה ממנו, וכלל הדבר כי הענינים מובנים למבינים, ואע"פ שהסבה שאמרנו היא הסבה התכליתית בעצם וראשונה,
יש באיסור הנקבות הנזכרות סבות אחרות אך במקרה וכונה שנית, ואיך שיהיה, הנה המעטת השכיבה עם הנקבה מועילה מאד ולא נצטרך לשאול מעתה סבה באיסור נקבות מספר מה, כי אלו נמעיט עוד, יהיה יותר מועיל ודי בהמעטה טעם בעצמו ונמקו עמו, לכן ראוי לכל משכיל שלם שידע עיקר הכונה בשמוש זה החוש, ויתנהג כראוי לו...