Why do we read it in this fashion? It is our tradition that when the patriarch, Jacob, gathered all his sons together in Egypt close to his death, he commanded and urged them regarding the Unity of God and the path of God upon which Abraham and Isaac, his father, had tread.
He asked them: "My sons, perhaps there are dregs among you, one who does not stand with me in the Unity of God?" This is comparable to the manner in which Moses, our teacher, said to us: "Lest there be among you a man or woman [whose heart turns this day from God...]" (Deuteronomy 29:17).
They all answered and said: "Listen, Israel, God is our Lord, God is One," i.e., listen to us, Israel, our father, God is our Lord, God is One.
The wise elder responded: "Blessed be the Name of the Glory of His Kingdom forever." Therefore, the Jews are accustomed to utter the praise that Israel, the wise elder, uttered after this verse.
(יב) הגהה: ובזה יובן מאמרם ז"ל (פסחים נ"א א') בענין השבח "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" ביחוד ק"ש שהתקינו שיאמרוהו בחשאי. משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה וכו' התחילו עבדיה להביא לה בחשאי. ולכאורה יפלא משלם ז"ל הלא שבח גדול הוא:
(יג) ועפ"י פשוט י"ל דלפי האמת אינו שבח כלל. כמו האם יחשב לשבח למלך ב"ו לומר שהוא מולך על רבי רבבות נמלים ויתושים. והמה מקבלים עליהם עול מלכותו ברצון כ"ש וק"ו אין ערך כלל שהוא יתב' אשר אין ערוך לקדושתו ועוצם אחדותו הפשוט וכל העולמו' כלא חשיבין קמי'. ודאי באמת אינו שבח כלל שנשבחהו יתב' שהוא ברוך ומפואר בכבוד מלכותו על עולמות נבראים שכולם שפלים ולא חשיבין קמי' כלל. רק שהוא יתב' במקום גדולתו תמצא ענותנותו שגזרה רצונו לקבלו מאתנו לשבח. לזאת המשילוהו ז"ל לציקי קדרה. והתקינו שעכ"פ לא נאמרו אלא בחשאי:
(יד) ולפ"ד הנ"ל י"ל פנימיות כוונתם ז"ל היינו שאחר שיחדנוהו בפסוק שמע שהוא רק אחד אחדות פשוט ואין עוד מלבדו כלל וכל העולמות הם כאלו אינם במציאות כלל. איך נשבחהו אח"ז שהוא מבורך בכבוד מלכותו על עולמות. שגם העולמות ישנם במציאות והוא יתב' המולך עליהם. ואינו נחשב לשבח נגד עוצם יחוד פסוק שמע. אלא שגזרה רצונו יתב' שאעפ"כ נשבחהו בזה השבח. מחמת שכן הוא הענין מצד השגתנו והנהגתנו עפ"י יסודות וחקי תו"הק שנבנו כולם ע"פ זה הבחי' כמש"ל לזאת נאמרוהו בחשאי:
(12) Annotation: And based on this will be understood their (OBM) statements (P’sakhim 56a) in the context of the praise “Blessed be the glorious name of His sovereignty forever and ever” in the unification of Sh’ma, in that they decreed that it be said in a covert manner, likening it to a king’s daughter who smelled the aroma of spicy stew..., her servants began bringing it to her covertly.” On the face of it we are surprised about their (OBM) metaphor, for isn’t it great praise?
(13) And according to a plain explanation we can say that, in truth it is not praise at all. It’s similar to this: would we consider it praise of a human king to say that he rules over a myriad of ants and gnats, and that they willingly accept the yoke of his sovereignty? All the more so, it’s a simple deduction that this is not a worthy comparison for He (blessed be He) who has no limit to His holiness and the awesomeness of His simple unity, and for whom the entire universe taken together is insignificant in comparison. It’s certain that truthfully it is not praise in any way that we praise Him (blessed be He) that He is blessed and magnificent in the glory of His sovereignty over the created worlds, for all of them are lowly and are not considered as anything significant in comparison. But it’s only that He (blessed be He), “Where you find His greatness, you find His humility”, that His Will decreed that He should accept our praise. For this reason they (OBM) likened it to a spicy stew, and regulated that even so, we should only say it covertly857Very quietly.
(14) And according to that opinion, we can explain the inner aspect of their (OBM) intentions, namely, that after we have designated Him one858Heb.: yee-khahd-noo-hoo, with the verse Sh’ma—that He is unequivocally One, a simple unity and there is absolutely none other than Him—how, after that, could we praise Him that he is blessed via the glory of His sovereignty over worlds, that the worlds too exist and that He (blessed be He) is sovereign over them? It can’t be considered praise relative to the awesome unification of the Sh’ma verse. Rather, His (blessed be He) will decreed that even so we should praise Him with this praise, for the reason that it is correct from the perspective of our perception and behavior, according to the foundations and precepts of our holy Torah, all of which were based on this aspect, as I wrote previously. For that reason we say it covertly.
(ז) ואז ענה הזקן 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. וביאור זה, כי יעקב הוא שומע מה שבניו מקבלים האחדות, ... לכך עליו לומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", כי הברכה הזאת שהוא מברך שם כבודו הוא יותר עוד. כי כאשר יאמר 'ברוך שם כבודו' בזה הוא מברך את שמו במה שמורה שמו הגדול על אמתת מהותו.
(ח) ולא היה ראוי לומר 'ברוך שם כבוד מלכותו' רק ליעקב, מפני שיעקב היה קדוש ה', כדכתיב (ישעיה כט, כג) "והקדישו את קדוש יעקב". ואין אומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו' רק בקדושה. ולכך לא היו אומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו' רק במקדש, שהוא קדוש אל השם. ולכך המלאכים, אשר הם נבדלים והם קדושים מן החומר, ראוי להם שבח זה 'ברוך שם כבוד מלכותו'. כי אין לברך השם, המורה על המהות, כי אם המסולק והנבדל מן החמרי. ולפיכך ראוי ברכה זאת למלאכים, שהם קדושים מן החמרי הגשמי. וביום אשר מסולק האדם מן החומר, כמו יום הכפורים, שאסור באכילה ובשתיה (יומא עג:), ומסולק מאתו שאר ענינים הגשמיים, עד שהאדם קדוש והוא במדריגת המלאכים בפרט, ביום זה אומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו' בקול רם, כמו המלאכים, אשר ראוי להם שבח זה בפרט. וכן במקדש גם כן היו עונים 'ברוך שם כבוד מלכותו', וכל זה מפני קדושת המקדש.
(ט) וכמו ששבטי יעקב היו מקבלים אחדותו על ידי יעקב אביהם כמו שהתבאר, וכן אנו מקבלים מלכותו על ידי כלל ישראל. שהכלל הוא אחד, והפרטי הוא היחיד, והיחיד מקבל מלכותו על ידי הכלל, אשר אלקותו יתברך הוא על הכלל, שהוא אחד. ועל ידי זה מקבל אחדותו האדם הפרטי, לפי שהפרטי הוא תוך הכלל, ולכך אומרים "שמע ישראל וגו'".
(י) וקאמר 'נמרינהו, לא אמר משה'. כי משה אמר (דברים ו, ד) "שמע ישראל" אל כל ישראל, לכך לא אמר 'ברוך שם כבוד מלכותו וגו''. כי 'ברוך שם כבוד' אין שייך שבח זה רק למי שהוא קדוש, כמו שהתבאר. ומשה שאמר "שמע ישראל" דיבר כנגד כל אדם, והרי כל אדם לא שייך לשבח הזה, כמו שהתבאר. 'לא נמרינהו הרי אמרו יעקב'. כי יעקב מצד קדושתו ראוי לשבח השם יתברך בשבח הזה, כמו שאמרנו. ועל כל פנים יש בכל אדם דבר מה של קדושה, לכך ראוי אדם בצד מה לומר 'ברוך שם כבוד מלכותו'.
(יא) ולכך אמר משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה וכו'. מדמה* הנשמה הנבדלת לבת מלך, כי הנשמה היא נאצלת מן השם יתברך בלבד, והגוף הוא מן האדמה. ומפני כי הנשמה היא קדושה וטהורה, הוא משתוקקת אל השבח הזה, כי מצד קדושתה ראוי לה השבח הזה, וכל דבר משתוקק אל הראוי לו. ולכך אמר 'שהריחה ציקי קדירה', שהריח שייך לנשמה ביותר, כמו שאמרו (ברכות מג:) איזה דבר שהנשמה נהנה ממנה, הוי אומר זה הריח. ואמר 'תאמר יש לה גנאי', כי הנשמה היא בגוף, והוא תלוי בגוף, אשר מצד הגוף אין ראוי לה השבח הזה. ואם כן הנשמה רוצה בדבר שאין שייך לה, וזה בודאי גנאי הוא לה. 'לא תאמר יש לה צער', דסוף סוף מצד הנשמה עצמה ראוי לה השבח הזה, ולכך אמר 'לא תאמר יש לה צער'.
(יב) ולכך תקנו לומר 'ברוך שם כבוד מלכותו' בחשאי, לא בנגלה. שאין ראוי לאדם הנגלה השבח הזה, רק מצד הנשמה, שהיא יושבת בסתר בחדרי חדרים. כמו שאמרו חכמים (ברכות י.) 'תבוא הנשמה שהיא יושבת בסתר בחדרי חדרים'. ולכך אומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו' בחשאי הנסתר, כמו שיושבת הנשמה בחדרי חדרים. רק ביום הכפורים, מצד סלוק הדברים הגופנים, יש לאדם קדושה. ולכך אמרו (שבת קיט.) "ולקדוש ה'" (ישעיה נח, ג) זה יום הכפורים, שאין בו אכילה ושתיה, והאדם אינו נמשך אחר הגופני, ראוי לישראל השבח הזה אף שלא בנסתר*. ובשאר ימות השנה בנסתר, מפני כי מצד הנשמה, שהיא נסתרת, ראוים ישראל לזה השבח. ואין להאריך עוד, כי אלו דברים עמוקים מאוד מאוד.
(יג) ולא באנו לבאר רק כי גלוי הקץ אין ראוי לשום אדם, וכל זה מפני מעלת הקץ. לכך לא היה ראוי לגלות הקץ כי אם ליעקב, שהקץ נעלם, אין ידיעה בו. ולכך תפח רוחן של מחשבי הקץ (סנהדרין צז:). ומזה תדע כי כל מה שאמרו חכמים בענין הקץ, לא שהיו גוזרים שכך יהיה בודאי באותו זמן ובאותו שעה, רק שגלה לנו זמן מוכן שראוי שיהיה בו הקץ, ועד אותו הזמן אין ראוי שיהיה הקץ כלל, עד אותו זמן שהוא מוכן. אבל לא באו לומר שהזמן והקץ הוא בודאי באותו זמן, שדבר זה אי אפשר, כמו שהתבאר* שהקץ הוא מן הדברים הנעלמים, אשר אי אפשר שיהיה נגלה בבירור. ועוד יתבאר:
והיחוד הזה כולל ג' ענינים [א] היותו ית' אחד בעצמו והוא שלילת הגשמיות וההרכבה ורבוי ע"י התארים וכדומה, [ב] שלילת השניות שהוא אחד ואין אלוה זולתו, [ג] והיחוד הג' הוא יחוד אור הא"ס בשמותיו שהוא במדותיו שבם הוא מנהיג את העולמות, וביחוד יחוד קוב"ה ושכינתיה שהוא כבוד מלכותו והתפשטות אלהות בעולמו, ...., אולם יחוד הזה לא יוגמר עד לעת"ל דכתיב והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, ששמו היינו מדת מלכותו שיתיחד אז שכינתו ומלכותו עד ראש המדרגות ומלכותו בכל משלה, ועל זה אמרו שיעקב בקש לגלות הקץ ונסתלקה הימנו שכינה אמר שמא יש בלבכם מחלוקת וכו' פתח ואמר ברוך שם כבוד מלכותו וכו' ר"ל שיעקב בקש לגלות הקץ שאז יתגלה היחוד הזה שיהיה ה' אחד ושמו אחד ונסתלקה הימנו שכינה, ...וכאשר יחדו את השם וחזרה השכינה אליו פתח ואמר ברוך שם כבוד מלכותו, שהוא יחוד מלכותו באור העליון שיהיה ה' אחד ושמו אחד.
והנה זה אמר יעקב על עת הקץ, אמנם משה לא אמרו, כי בימיו לא הגיע עת התקון שיהיה ה' למלך על כל הארץ ולא נעשה יחוד זה השלישי, וע"כ אמרו שא"א לומר אותו כי לא אמרו משה, ובכ"ז הלא אמרו יעקב כי עתיד להיות כן בעת התקון על כן התקינו לאמרו בחשאי, וע"כ אמרו משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה תאמר י"ל גנאי לא תאמר י"ל צער התחילו עבדיה להביא אליה בחשאי, והנמשל שבת מלך שהוא מדת מלכות הריחה ציקי קדרה שהוא פסולת המאכל וזה משל אל שפסולת העולמות והקליפות ורוח הטומאה שבו יכנעו תחת בת מלך הלז, ומלכותו תמשול בכל ועולתה תקפץ פיה כי יעביר ממשלת זדון מן הארץ, שאלה הם ציקי קדרה ומאכל העכור והגרוע שבכל העולמות, והיא מתאוית להביא אל קרבה גם הפסולת הזה תחת ממשלתה, וי"ל צער מזה, אבל לומר בפרהסיא י"ל גנאי, כי עדן לא הגיע עת התקון שיתוקן הפסולת הזה ויהיה לחם אבירים, ותקנו לאמרו בחשאי, שתקונים האלה הם עדיין בסוד ובלחש להעוסקים ביחוד במסירת נפשם ובעבודתם בקדש:
מלבד מה שצריך לכוין לצאת ידי ק"ש צריך עוד לכוין בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל וגם בשכמל"ו פירוש המלות ואם לא כיון צריך לחזור לראש ולקרות ק"ש לכ"ע אפילו למ"ד מצות א"צ כוונה דעכ"פ צריך כוונת הלב לקבל מלכות שמים (סי' ס"ג):
בפסוק ואהבת יכוין לקיים מ"ע ואהבת ה'...וצריך לאהוב אותו. בכל לבבך ר"ל בשני יצריך .... ובכל נפשך אפילו נוטל נפשך ....
בין פרשה ראשונה לשניה יפסיק מעט ויכוין לקבל עליו עול מצות שהם העונשים וכן בין והיה לויאמר יפסיק מעט ויכוין לקיים מ"ע זכירת יציאת מצרים ...: