רבי סבר מופלא הסמוך לאיש מדרבנן הוא - דבודקין את נדריו אם יודע למי נדר שמקיים את דבריו והילכך הלכה למשה מסיני היא בנזיר דהאב מדיר את בנו בנזיר אתי דאורייתא ודחי דרבנן:
שני בני יעקב שמעון ולוי. תיבת שני מיותר. ובנדב ואביהוא כתיב ויקחו בני אהרן נדב וגו׳. ובא ללמדנו דאע״ג שנתאחדו בכעס גדול להחריב עיר ומלואה וגם התאחדו להביא עצמם לידי סכנה עצומה. מ״מ היו שנים. היינו ששונים היו בדעת המבעיר את האש הזה. אחד בא בדעת אנושי המקנא לכבוד בית אביו. המביא לאש כזה והוא אש זרה כידוע. וא׳ בא בדעת קנאת ה׳ בלי שום פני׳ ורצון היא אש שלהבת יה. ומ״מ מאש כזה ג״כ יש להזהר הרבה לכוין המקום והזמן. ובל״ז היא מקלקלת הרבה. ויעקב אבינו פי׳ בתוכחתו שתי הדעות שהיה בזה ולא הסכים גם לאש המעולה כאשר יבואר בפ׳ ויחי :
(ה) שִׁמְע֥וֹן וְלֵוִ֖י אַחִ֑ים כְּלֵ֥י חָמָ֖ס מְכֵרֹתֵיהֶֽם׃ (ו) בְּסֹדָם֙ אַל־תָּבֹ֣א נַפְשִׁ֔י בִּקְהָלָ֖ם אַל־תֵּחַ֣ד כְּבֹדִ֑י כִּ֤י בְאַפָּם֙ הָ֣רְגוּ אִ֔ישׁ וּבִרְצֹנָ֖ם עִקְּרוּ־שֽׁוֹר׃ (ז) אָר֤וּר אַפָּם֙ כִּ֣י עָ֔ז וְעֶבְרָתָ֖ם כִּ֣י קָשָׁ֑תָה אֲחַלְּקֵ֣ם בְּיַעֲקֹ֔ב וַאֲפִיצֵ֖ם בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ (ס)
כלי חמס מכרתיהם שלא נחשוב שנשתוו שמעון ולוי בכל דבר. לא כן אלא בזה נשתוו שכלי חמס מכרותיהם. היינו קניינם במה שמוציאים מחשבותיהם ורצונם לפועל. היא בכלי חמס. אמנם לא אמר שנשתוו במחשבותיהם ורצונם. דבזה ודאי לא נשתוו דבמעשה שכם עצמו לא נשתוו בדעות על מה הגיעו לאותו מעשה. וכמ״ש לעיל ל״ד כ״ה. מדיוק המקרא דאחד מהם בא לקנא קנאת ה׳ צבאות ונכנס בסכנה כמו פינחס במעשה זמרי. וזה בא לקנא כבוד בית אביו. ע״כ פירש יעקב גם הוא בסדם בשעה שעומדים בסוד ה׳ לקנא על כבודו. ואע״ג שבזה לא הי׳ יעקב אבינו אומר אל תחד כבודי. דודאי כבוד לאיש כמוהו להתאחד אתם אבל מ״מ אל תבא נפשי. באופן כזה וכדאיתא בתענית ד״ד א׳ האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דרתחא בי׳ כו׳ אפ״ה מיבעי למילף נפשי׳ בניחותא שנא׳ והסר כעס מלבך. שע״י כעס נעשה דברים זרים יותר מהנדרש לצורך הענין ובזה יהיה קלקולו יותר מתיקונו:
(יח) וַיִּֽיטְב֥וּ דִבְרֵיהֶ֖ם בְּעֵינֵ֣י חֲמ֑וֹר וּבְעֵינֵ֖י שְׁכֶ֥ם בֶּן־חֲמֽוֹר׃ (יט) וְלֹֽא־אֵחַ֤ר הַנַּ֙עַר֙ לַעֲשׂ֣וֹת הַדָּבָ֔ר כִּ֥י חָפֵ֖ץ בְּבַֽת־יַעֲקֹ֑ב וְה֣וּא נִכְבָּ֔ד מִכֹּ֖ל בֵּ֥ית אָבִֽיו׃ (כ) וַיָּבֹ֥א חֲמ֛וֹר וּשְׁכֶ֥ם בְּנ֖וֹ אֶל־שַׁ֣עַר עִירָ֑ם וַֽיְדַבְּר֛וּ אֶל־אַנְשֵׁ֥י עִירָ֖ם לֵאמֹֽר׃ (כא) הָאֲנָשִׁ֨ים הָאֵ֜לֶּה שְֽׁלֵמִ֧ים הֵ֣ם אִתָּ֗נוּ וְיֵשְׁב֤וּ בָאָ֙רֶץ֙ וְיִסְחֲר֣וּ אֹתָ֔הּ וְהָאָ֛רֶץ הִנֵּ֥ה רַֽחֲבַת־יָדַ֖יִם לִפְנֵיהֶ֑ם אֶת־בְּנֹתָם֙ נִקַּֽח־לָ֣נוּ לְנָשִׁ֔ים וְאֶת־בְּנֹתֵ֖ינוּ נִתֵּ֥ן לָהֶֽם׃ (כב) אַךְ־בְּ֠זֹאת יֵאֹ֨תוּ לָ֤נוּ הָאֲנָשִׁים֙ לָשֶׁ֣בֶת אִתָּ֔נוּ לִהְי֖וֹת לְעַ֣ם אֶחָ֑ד בְּהִמּ֥וֹל לָ֙נוּ֙ כָּל־זָכָ֔ר כַּאֲשֶׁ֖ר הֵ֥ם נִמֹּלִֽים׃
ואתה תחזה איך אנו רחוקים מאהבת יקוק אֵל אמת, כגבוה שמים מעל הארץ ויותר מזה. כי הלא שכם בן חמור החוי מנשיאי הארץ היה וכשחשקה נפשו בדינה בת יעקב וצוו לו בני יעקב למול הוא וכל אנשי עירו, והכל יודעין גודל צער המילה כשמלין איש גדול בשנים ועוד להסית כל אנשי העיר על צער המופלג הזה, ועל כל זה העיד הכתוב (בראשית ל"ד, י"ט) ולא אחר הנער לעשות הדבר כי חפץ בבת יעקב. כי לגודל התשוקה והחפיצה לא הרגיש כלל מצער עצמו צער מופלג כזה והכתוב אומר (שם שם, ג') ותדבק נפשו בדינה. נפשו ממש דבק בה לרוב החמדה והאהבה, ומי יתפאר עצמו עתה באהבה גדולה הזו ליקוק אלקים באמת שלא ירגיש בצערו לרוב האהבה.