הסוגיה הזו איננה חלק מן התכנית "עם ישראל וארצו", אלא היא לקוחה מן התכנית שקדמה לה, "לקט מן המקורות על ארץ ישראל". היא כאן כהמלצה להרחבה והעשרה, ולא כחלק מתכנית הלימודים.
מתני׳ ( = מתניתין, מִשְׁנָתֵנּוּ) - מי שנגמר דינו וברח ובא לפני אותו בית דין - אין סותרין את דינו. כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו: מעידים אנו באיש פלוני שנגמר דינו בבית דין של פלוני ופלוני ופלוני עדיו - הרי זה יהרג.
סנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ. סנהדרין ההורגת אחד בשבוע נקראת חובלנית. רבי אליעזר בן עזריה אומר: אחד לשבעים שנה.
רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם.
רשב"ג אומר: אף הן מרבין שופכי דמים בישראל:
המשנה מתארת מצב שבו נגזר על אדם גזר דין מוות, והוא בורח לפני ביצוע גזר הדין. לאחר מכן הוא נתפס ושב ומובא לפני אותו בית הדין. המשנה מדגישה שבמקרה כזה, "אין סותרין את דינו", כלומר לא עורכים מחדש את המשפט. המטרה היא כנראה להוריד את המוטיבציה לברוח.
בהמשך נאמר שמספיקה הצבעת שני עדים שבידיהם פרטים מדויקים על אותו אדם, כדי להפלילו ולהביא להוצאתו להורג, כפי שנשפט ונגזר עליו.
אפרופו העיסוק בהוצאה להורג, מזכירים את הסנהדרין. מומלץ לעיין כאן ולקרוא על הסנהדרין. ככלל, נאמר שסוגייתנו עוסקת בסנהדרין קטנה, של 23 איש, שהיתה יכולה להיות מוקמת בכל יישוב שהיו בו מעל 120 גברים, הן בארץ, הן בחו"ל.
בניגוד לרוח הדברים קודם, שבהם דאגו לביצוע של גזר דין מוות על הבורח ממנו, הרי שכאן מובאת ביקורת חריפה על ההוצאה להורג ע"י הסנהדרין - מגמה הפוכה!
גמ׳ (= גמרא, תלמוד) - לפני אותו בית דין הוא דאין סותרין, הא לפני בית דין אחר - סותרין?
הא תני סיפא: "כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו מעידין אנו את איש פלוני שנגמר דינו בבית דין פלוני ופלוני ופלוני עדיו הרי זה נהרג"!
אמר אביי: לא קשיא: כאן - בארץ ישראל, כאן - בחוצה לארץ,
דתניא: רבי יהודה בן דוסתאי אומר משום רבי שמעון בן שטח: ברח מארץ [ישראל] לחוצה לארץ - אין סותרין את דינו, מחוצה לארץ לארץ - סותרין את דינו, מפני זכותה של ארץ ישראל.
הגמרא מנסה לדייק את לשון המשנה, ולהבין ממנה דברים נוספים. למשל: אם כתוב שמדובר במישהו שברח ובא לפני אותו בין דין, הרי נוכל להסיק שאם הוא ברח ובא לפני בית דין אחר - כן סותרים את דינו (כלומר, כן פותחים את המשפט שלו מחדש)!
לכאורה אפשר להבין זאת מלשון המשנה, אבל ראו את ההמשך (ובלשון הגמרא: הא תני סיפא: שְׁנֵה, לְמַד את סוף המשנה): בכל מקום שבו יבואו עדים ויעידו ויתנו פרטים מזהים שאיש זו כבר נשפט ונגמר דינו - הרי זה יהרג, כלומר גם בבית דין אחר שהאיש יובא לפניו, אין זה משנה, אם יש עדים שיעידו שהוא כבר נשפט. איך אפשר ליישב את שתי ההבנות השונות?
על כך עונה אביי, מחכמי בבל (תוכלו לקרוא עליו כאן), שלמעשה אין סתירה, או בלשונו: "לא קשיא", אין קושי: כאן בארץ ישראל, כאן בחו"ל. למה כוונתו? הוא מתכוון לומר כך:
מתי יסתרו את דינו של מי שבא לפני בית דין אחר? אם וכאשר יברח מחו"ל, שם נשפט, לארץ, ובארץ ייפול לידי בית דין אחר.
מתי לא יסתרו את דינו, גם אם בא לפני בית דין אחר, ומספיק שיעידו עדים שכבר נשפט ונגמר דינו? כשיברח מהארץ לחו"ל.
יוצא שנדרשים שני כללים (אחד מהם אינו מספיק!) כדי שיסתרו את דינו של "מי שנגמר דינו וברח" - שיברח מחו"ל לארץ (ולא להפך), ושיבוא לפני בית דין אחר.