שָׁלֹשׁ עוֹרוֹת הֵן. גְּוִיל וּקְלָף וְדוּכְסוּסְטוּס. כֵּיצַד. לוֹקְחִין עוֹר בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה וּמַעֲבִירִין הַשֵּׂעָר מִמֶּנּוּ תְּחִלָּה. וְאַחַר כָּךְ מוֹלְחִין אוֹתוֹ בְּמֶלַח. וְאַחַר כָּךְ מְעַבְּדִין אוֹתוֹ בְּקֶמַח. וְאַחַר כָּךְ בָּעֲפְצָא וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִדְּבָרִים שֶׁמְּכַוְּצִין אֶת הָעוֹר וּמְחַזְּקִין אוֹתוֹ. וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא גְּוִיל:
There are three kinds of parchment: gvil, klaf and duxustus. They are made as follows: The skin of a sheep, goat, or other animal, is taken, and after removing its hair, is sprinkled with salt and treated with flour and gall-nut resin, or anything that contracts the pores of the hide and makes it durable. This parchment is called gvil.
שלש עורות הן. גויל וקלף ודוכסוסטות. כיצד העור שלם לאחר עיבודו נקרא גויל. ובימים הקדמונים היו נוהגין שלאחר שהעבירו את השערות מן העור קודם עיבודו היו חולקין אותו בעוביו לשנים והיו לשני עורות. אחד דק והוא שממול השערות ונקרא קלף. ואחד עב והוא שממול הבשר ונקרא דוכסוסטות. הלכה למשה מסיני שיהיו כותבין ס"ת על הגויל במקום השערות ותפילין על הקלף במקום הבשר ומזוזה על דוכסוסטות במקום השערות. ואעפ"י שכך היא הל"מ אם כתב ס"ת על הקלף כשרה ולא נאמר גויל אלא למעט דוכסוסטות וכן אם כתב מזוזה על הקלף או על הגויל כשרה לא נאמר דוכסוסטות אלא למצוה:
There are three kinds of hide: gevil, klaf, and duchsustos. Unsplit hide, after processing, is called gevil. In earlier times, after the hairs had come off and before the rest of the processing, they used to split the hide into two layers. One is thin, on the hair side, and is klaf; one is thick, on the flesh side, and is called duchsustos. It is halakha from Moshe at Sinai that we write sifrei Torah on gevil, on the hair side; tefillin on klaf on the flesh side; and mezuzot on duchsustos on the hair side. Even though this is halakha from Moshe at Sinai, a sefer Torah written on klaf is valid, and we use the term gevil in the sense of not duchsustos. So too if one wrote a mezuzah on klaf or on gevil it is valid, and we only say duchsustos because that is technically the mitzvah.
וְאִם לָקְחוּ הָעוֹר אַחַר שֶׁהֶעֱבִירוּ שְׂעָרוֹ וְחִלְּקוּ אוֹתוֹ בְּעָבְיוֹ לִשְׁנַיִם כְּמוֹ שֶׁהָעַבְּדָנִין עוֹשִׂין עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי עוֹרוֹת. אֶחָד דַּק הוּא שֶׁמִּמּוּל הַשֵּׂעָר וְאֶחָד עָבֶה וְהוּא שֶׁמִּמּוּל הַבָּשָׂר וְעִבְּדוּ אוֹתוֹ בְּמֶלַח וְאַחַר כָּךְ בְּקֶמַח וְאַחַר כָּךְ בָּעֲפְצָא וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. זֶה הַחֵלֶק שֶׁמִּמּוּל הַשֵּׂעָר נִקְרָא קְלָף וְזֶה שֶׁמִּמּוּל הַבָּשָׂר נִקְרָא דּוּכְסוּסְטוּס:
If the hide had been split, after removing its hair, so as to make it two skins, one thin which was next to the hair, and the other thick which was next to the flesh, and these were treated first with salt, then with flour and gall-nut resin or similar substance, the skin which had been next to the hair is called klaf (outer-skin parchment), and that which had been next to the flesh is called duxustus (inner-skin parchment).
הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי שֶׁיִּהְיוּ כּוֹתְבִין סֵפֶר תּוֹרָה עַל הַגְּוִיל וְכוֹתְבִין בִּמְקוֹם הַשֵּׂעָר. וְשֶׁיִּהְיוּ כּוֹתְבִין הַתְּפִלִּין עַל הַקְּלָף וְכוֹתְבִין בִּמְקוֹם הַבָּשָׂר. וְשֶׁיִּהְיוּ כּוֹתְבִין הַמְּזוּזָה עַל דּוּכְסוּסְטוּס וְכוֹתְבִין בִּמְקוֹם הַשֵּׂעָר. וְכָל הַכּוֹתֵב עַל הַקְּלָף בִּמְקוֹם שֵׂעָר אוֹ שֶׁכָּתַב בִּגְוִיל וּבְדוּכְסוּסְטוּס בִּמְקוֹם בָּשָׂר פָּסוּל:
According to an ancient tradition, attributed to Moses at Sinai, a Sefer Torah should be written on gvil (unsplit parchment), on the side which was next to the hair; tefillin should be written on klaf (the exterior part of the split hide), on the side which was near the flesh); a Mezuzah should be written on duxustus (the inner part of the split hide), on the side that was next to the hair. If the scribe has written on a klaf next to the hair, or on a gvil or duxustus next to the flesh, the Sefer Torah, tefillin and Mezuzah so written are disqualified.
הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף ולא על הדוכסוסטוס ולא על הגויל. כותבין על הקלף במקום בשר ואם שינה פסול מהו קלף ומהו דוכסוסטוס העור בשעת עיבודו חולקין אותו לשני' והחלק החיצון שהוא לצד השער נקרא קלף והפנימי הדבוק לבשר נקרא דוכסוסטוס לפי זה כי אמרינן כותבים על הקלף במקום בשר היינו מקום היותר קרוב לבשר דהיינו במקום חבורו כשהוא דבוק לדוכסוסטוס וקלפים שלנו שאין חולקים אותם יש להם דין קלף וכותבים עליהם לצד בשר שמה שמגררים קליפתו העליונה שבמקום שער אינו אלא כדי מה שצריך לתקנו להחליקו ואפילו אם היו חולקים העור לשנים היה צריך לגרר ממנו כך ומצד הבשר גוררים הרבה עד שאין נשאר אלא הקלף בלבד:
It is a Received Tradition going back to Moses that tefillin [are written] on the klaf layer, not on dukhsustos or gewil; on the klaf layer, on the flesh side and any variation is invalid. What are [these layers]? When a raw skin is split thickness-wise, the outer layer towards the fur is klaf and the inner one towards the meat is dukhsustos. Thus when we say "the flesh side of the klaf" we mean the side closer to the flesh i.e. where it connects to the dukhsustos. Our parchment which is not split, is halachically klaf and we write on it on the flesh side since what is scraped away from the hair side is just enough to smooth it out and would be scraped off even if we were to split the hide, while on the inside all the dukhsustos is scraped away.
קלפים שלנו שאין חולקים אותם יש להם דין קלף וכותבים עליהם בצד הבשר. כי מה שמגרדין קליפתו העליונה שבמקום השערות אינו אלא כדי מה שצריכין לתקנו ולהחליקו ואפי' אם היו חולקין את העור לשנים היו צריכין לגרד ממנו כך ומצד הבשר גורדים הרבה עד שלא נשאר אלא הקלף. וקלף זה מובחר גם מגויל וכותבים עליו לכתחלה ס"ת ואין כותבין בזמנינו על הגויל. וכשר גם למזוזה. אמנם צריכים ליזהר לגרוד היטב מצד הבשר שלא ישאר שם שום קליפה דקה במקום הכתיבה. דקליפה זו היא דוכסוסטות ואם כתב עליו אפי' רק אות אחת בין בס"ת בין בתפילין בין במזוזה פסול. והסימן הוא מה שיכול לקלוף ולהפריש במחט אפי' קליפה כחוט השערה זהו דוכסוסטות (כ"כ בס' נטיעה של שמחה ובס' מעון אריות):
Our parchments, which we do not split, are in the category of klaf, and we write on the flesh side. This is because when we scrape off the upper layer, the hair part, this is a separation which is part of the processing – even if the skin is split into two parts, they have to scrape it thus – and they scrape a lot from the flesh side, until only the klaf is left. This klaf is preferable to gevil, and one may write a sefer Torah on it lekhathilah. We don’t write on gevil nowadays. This is also valid for mezuzot. Certainly one must take care to scrape the flesh side very well, so that no thin layer remains on the writing side; this layer is duchsustos, and if even one letter is written on it, whether sefer Torah, tefillin or mezuzot, it is pasul. One identifies duchsustos thus: anything which can be peeled off and separated with a scraper, even of a hair’s thickness, is duchsustos (thus the Netia’ shel Simhah and Ma-on Arayot).
נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁעֶשְׂרים דְּבָרִים הֵן שֶׁבְּכָל אֶחָד מֵהֶן פּוֹסֵל סֵפֶר תּוֹרָה. וְאִם נַעֲשָׂה בּוֹ אֶחָד מֵהֶן הֲרֵי הוּא כְּחֻמָּשׁ מִן הַחֻמָּשִׁין שֶׁמְּלַמְּדִין בָּהֶן הַתִּינוֹקוֹת וְאֵין בּוֹ קְדֻשַּׁת סֵפֶר תּוֹרָה וְאֵין קוֹרִין בּוֹ בָּרַבִּים. וְאֵלּוּ הֵן. א. אִם נִכְתַּב עַל עוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה. ב. שֶׁנִּכְתַּב עַל עוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁאֵינוֹ מְעֻבָּד. ג. שֶׁהָיָה מְעֻבָּד שֶׁלֹּא לְשֵׁם סֵפֶר תּוֹרָה. ד. שֶׁנִּכְתַּב שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם כְּתִיבָה עַל הַגְּוִיל בִּמְקוֹם בָּשָׂר וְעַל הַקְּלָף בִּמְקוֹם שֵׂעָר. ה. שֶׁנִּכְתַּב מִקְצָתוֹ עַל הַגְּוִיל וּמִקְצָתוֹ עַל הַקְּלָף. ו. שֶׁנִּכְתַּב עַל דּוּכְסוּסְטוּס. ז. שֶׁנִּכְתַּב בְּלֹא שִׂרְטוּט. ח. שֶׁנִּכְתַּב בְּלֹא שָׁחוֹר הָעוֹמֵד. ט. שֶׁנִּכְתַּב בִּשְׁאָר לְשׁוֹנוֹת. י. שֶׁכְּתָבוֹ אֶפִּיקוֹרוֹס אוֹ כַּיּוֹצֵא בּוֹ מִשְּׁאָר פְּסוּלִין. יא. שֶׁכָּתַב הָאַזְכָּרוֹת בְּלֹא כַּוָּנָה. יב. שֶׁחִסֵּר אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת. יג. שֶׁהוֹסִיף אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת. יד. שֶׁנָּגְעָה אוֹת בְּאוֹת. טו. שֶׁנִּפְסְדָה צוּרַת אוֹת אַחַת עַד שֶׁלֹּא תִּקָּרֵא כָּל עִקָּר אוֹ תִּדְמֶה לְאוֹת אַחֶרֶת. בֵּין בְּעִקַּר הַכְּתִיבָה בֵּין בְּנֶקֶב בֵּין בְּקֶרַע בֵּין בְּטִשְׁטוּשׁ. טז. שֶׁהִרְחִיק אוֹ שֶׁהִקְרִיב בֵּין אוֹת לְאוֹת עַד שֶׁתֵּרָאֶה הַתֵּבָה כִּשְׁתֵּי תֵּבוֹת אוֹ שְׁתֵּי תֵּבוֹת כְּתֵבָה אַחַת. יז. שֶׁשִּׁנָּה צוּרַת הַפָּרָשִׁיּוֹת. יח. שֶׁשִּׁנָּה צוּרַת הַשִּׁירוֹת. יט. שֶׁכָּתַב בִּשְׁאָר הַכְּתָב כְּשִׁירָה. כ. שֶׁתָּפַר הַיְרִיעוֹת בְּלֹא גִּידֵי טְהוֹרָה. וּשְׁאָר הַדְּבָרִים לְמִצְוָה לֹא לְעַכֵּב:
Hence you may infer that there are twenty things, each of which disqualifies a Sefer Torah. If any of these occurs, the Sefer Torah is like a regular Hummash out of which children are taught; it has not the sanctity of a Sefer Torah, and is not used for congregational reading. They follow:
1) If it was written on the skin of an unclean animal; 2) if it was written on the skin of a clean animal that had not been made into parchment; 3) if the skin had been made into parchment but not for the express purpose of writing a Sefer Torah; 4) if it was written on the wrong side: on gvil next to the flesh, or on klaf next to the hair; 5) if it was written partly on gvil and partly on klaf; 6) if it was written on duxustus; 7) if it was written without traced lines; 8) if it was not written with indelible black ink; 9) if it was written in any language other than Hebrew; 10) if the scribe who wrote it was a heretic or one of other disqualified individuals; 11) if the scribe wrote the names of God without intent; 12) if he omitted a single letter; 13) if he added one letter; 14) if one letter touched another; 15) if one letter was so distorted that it cannot be read at all, or resembles another letter; 16) if the scribe wrote letters so far apart or so closely together that one word looks like two words or two words look like one word; 17) if he altered the form of the sections; 18) if he altered the form of the poetic verses; 19) if he wrote any other section in the form of a poetic passage; 20) if he did not sew the parchment sheets with dried tendon of a clean animal.— —
1) If it was written on the skin of an unclean animal; 2) if it was written on the skin of a clean animal that had not been made into parchment; 3) if the skin had been made into parchment but not for the express purpose of writing a Sefer Torah; 4) if it was written on the wrong side: on gvil next to the flesh, or on klaf next to the hair; 5) if it was written partly on gvil and partly on klaf; 6) if it was written on duxustus; 7) if it was written without traced lines; 8) if it was not written with indelible black ink; 9) if it was written in any language other than Hebrew; 10) if the scribe who wrote it was a heretic or one of other disqualified individuals; 11) if the scribe wrote the names of God without intent; 12) if he omitted a single letter; 13) if he added one letter; 14) if one letter touched another; 15) if one letter was so distorted that it cannot be read at all, or resembles another letter; 16) if the scribe wrote letters so far apart or so closely together that one word looks like two words or two words look like one word; 17) if he altered the form of the sections; 18) if he altered the form of the poetic verses; 19) if he wrote any other section in the form of a poetic passage; 20) if he did not sew the parchment sheets with dried tendon of a clean animal.— —
צריך הקלף להיות מעובד בעפצים או בסיד וצריך שיהי' מעובד לשמו טוב להוציא בשפתיו בתחלת העבוד שהוא מעבדו לשם תפילין או לשם ס"ת אבל אם עיבדו לשם מזוזה פסול:
The parchment must be processed with gallnut juice or lime and must be processed for the appropriate purpose. It is proper to declare verbally at the beginning of the process that he is preparing it "for tefilin" or "for sefer torah" but if parchment [used for tefilin] was prepared for mezuzah, it is invalid.
יהיה הקלף מעור בהמה חיה ועוף הטהורים אפילו מנבלה וטריפה שלהם אבל לא מעור בהמה וחיה ועוף הטמאים דכתיב למען תהיה תורת יקוק בפיך ממין המותר לפיך ולא מעור דג אפילו הוא טהור משום דנפיש זוהמיה:
The parchment must be [made] from the skin of a kosher animal, domesticated or not, and even from a carcass or roadkill. It may not be made from the skin of any non-kosher animal as it is written: "That the Torah of God be in your mouth" i.e. that the Torah itself must be made from halachically edible species. Parchment [for tefilin] may not be made from the skin of fish -- even kosher ones -- because of its excessive stench.
יהיה הקלף מעור בהמה וחיה ועוף הטהורים - The klaf should be made from the hide of kosher domesticate animals, undomesticated animals and birds:
The Gemara Shabbos (108a) derives from the pasuk (Shemos 13:9), למען תהיה תורת יקוק בפיך — In order that the Torah of Hashem should be in your mouth – that the klaf in one’s tefillin must be made from that which is permitted for one to eat.
Primarily this means that the hide that is used for one’s tefillin must come from a kosher creature rather than from a non-kosher creature. Therefore, one may take the hide of a kosher domesticated animal, an undomesticated animal or even a bird. The Gemara asks whether one may use the skin of a kosher fish and since the Gemara does not definitively resolve that inquiry Poskim adopt a stringent position that one may not use the skin of even a kosher fish for one’s tefillin.
The requirement that one use something that one is permitted to eat does not mean that the hide must be taken from a properly slaughtered animal or bird. A Beraisa (Shabbos 108a) teaches that the emphasis of the drosha/interpretation is that the hide must come from a kosher species of animal but the particular animal that is used does not have to be permitted for consumption. Consequently, it is permitted to take the hide of a neveilah or tereifah animal to manufacture klaf.
Bais Yosef mentions (See Biur Halacha הקלף יהיה ה"ד) that preferably one should take the hide of an animal fetus. Sefer HaTerumah (ז"ר' סי) offers a simple reason for this choice which is that the skin is relatively soft and pliable making it easier to manufacture. Additionally, one can be certain the animal had not yet been used for sin. Rama MiPano explains (שו"ת רמ"ע מפאנו סי' ל"ז) that since the skin of a fetus never entered the world alive it never benefitted from the physical world and as such is not subject to Divine justice.
יהיה הקלף שלם שלא יהא בו נקבים שאין הדיו עובר עליו דהיינו שלא תהא האות נראית בו חלוקה לשתים:
The parchment should be whole, without any holes that ink cannot fill, i.e. that [the ink should not fall through the gap and] make the letter appear split.
כתיב למען תהיה תורת יקוק בפיך ודרשינן מיני' שאין כותבין ס"ת תפילין ומזוזות אלא על עורות מבהמה חיה ועוף הטהורים (וכן השערות והגידין אינן כשרות אלא ממינים אלו) שהן מותרין לפיך ואפי' הן מנבלות וטרפות ואפי' מנחורות ועקורות כשרות דלא בעינן אלא ממין המותר לפיך לאפוקי בהמה חיה ועוף הטמאים ועל עור הדג אפי' הוא טהור אין כותבין עליו מפני הזוהמא שאינה פוסקת בעבודה עור השליל מקרי עור לענין זה וכותבין עליו ס"ת תו"מ והוא המובחר ואח"כ עור העוף ואח"כ עור החיה ואח"כ עור בהמב ואח"כ עור נבלה:
It is written “In order that God’s Torah shall be in your mouth” (Shemot 13:9), and we explain that one may only write sifrei Torah, tefillin and mezuzot on skins from ritually pure animals and birds (hairs and sinews are also only fit if they come from these species) which are permitted for food. They are fit even if they weren’t killed in a ritually acceptable manner, and even if they were perforated or mutilated, because when we say “permitted for food” we mean in terms of the species, to exclude the various kinds of ritually impure species. Although fish-skin is ritually pure, we don’t write on it, because of the filth, which does not come away during processing. The skin of an embryo counts as skin for this purpose, and we may write sifrei Torah, tefillin and mezuzot on it. This is the best kind of skin. After that, bird skin, and after that the skin of wild animals, the skin of domesticated beasts, and animals which died naturally.
The hole must be small enough that when the kulmus (quill) passes over the hole the hole becomes filled with דיו (ink) but if the hole is larger causing the letter to appear split in two it is invalid. Even if the hole is in the middle of the thickness of a letter and is completely surrounded by דיו it is invalid. (M.B. 32)
If after the letter was written properly, the klaf was punctured its validity depends upon whether the letter retains its essential shape as will be explained in seif 16. (M.B. 32)
צריך שיהיו העורות מעובדין לשמה דהיינו שכשמניח אותן לתוך הסיד שהוא תחלת העיבוד יאמר עורות אלו אני מעבד לשם ס"ת (ע"ל סעי' ד') ולשם זה אני אשים אותם. לתוך הסיד. וישים אותם מיד לתוך הסיד. וכיון שהתחלת העיבוד הוא לשמה אזי גם המלאכות האחרות כמו חלקותן וגרידתן כולן בתר התחלת העיבוד גרירין. ומ"מ נכון שגם בכל מלאכה ממלאכות האחרות יאמר כן שהוא עושה לשמה (בני יונה) וכן בתחלה כשנותן את העורות לתוך המים שיתרככו ויוכשרו לעיבוד יאמר ג"כ שהוא נותן אותם לשמה. אבל בדיעבד כל זאת אינו מעכב כיון שתחלת העיבוד נעשה לשמה. אבל אם תחלת העיבוד (דהיינו הנתינה לתוך הסיד) לא נעשה לשמה אעפ"י שגמר העיבוד נעשה לשמה אין להתיר (מלאכת שמים בשם קצת פוסקים ודלא כט"ז):
The skins must be processed lishmah; that is, when one places them in the lime, which is the start of the process, he says “I am processing these skins for the sake of a sefer Torah (see below, para. 4), and to this end I am putting these skins in lime,” and immediately places the skins into the lime. Since the start of the process was performed lishmah, all the other parts of the processing, like the splitting and the scraping, follow after it. Even so, it is proper to repeat, at each subsequent stage, that he is doing it lishmah (Benei Yonah), and he should also say it right at the beginning when he puts the skins into water, to soften them and make them fit for processing [conceptually this is the beginning of the process, although halakhically it doesn’t start until they are put into the lime]. Post facto, none of these are absolutely essential, if the beginning of the process was performed lishmah. However, if the processing was not started lishmah (the putting into the lime), finishing it lishmah does not make them permitted for use. (Melekhet ha-Shamayim, in the name of a few posekim, but not like the Taz).
עור שעיבדו שלא לשמו אם יש תיקון לחזור לעבדו לשמו יתבאר בטור יורה דעה סי' רע"א:
[The question of] whether or not hides processed with incorrect intent can be reprocessed with the proper intentions is addressed in the Tur, Y"D 271.
י"א דצריך דוקא להוציא בשפתיו שהוא מעבד לשמה וכן נכון לעשות לכתחלה כי אין הקדושה חלה במחשבה אלא בדיבור שהדיבור עושה רשום גדול (בר"י בשם הרדב"ז) אבל בדיעבד יש לסמוך על הפוסקים דגם במחשבה סגי:
Some say that he must actually verbalise his intent to process the skins lishmah, and it is proper so to do, because one cannot impart sanctity merely by thinking about it; he must speak, since speaking makes a greater impression (Birkei Yosef in the name of the Radba”z). Post facto, one may rely on those who hold that thought alone is sufficient.
ס"ת. תפילין. ומזוזות. חלוקות בקדושתן. קדושת ס"ת גדולה מקדושת תפילין. וקדושת תפילין גדולה מקדושת מזוזה. ולשמה דקדושה קלה לא חשיב לשמה לקדושה חמורה. כגון קלף המעובד לשם תפילין אינו כשר לכתוב עליו ס"ת. אבל לענין מצוה קלה דהיינו לכתוב עליו מזוזה י"א דשפיר חשיב לשמה. דלשמה דקדושה חמורה עולה גם לשמה דקדושה קלה. אבל יש לפקפק בזה ולומר דכל קדושה צריכה דוקא לשמה ממש. ועוד יש מפקפקים בזה משום חששא דאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה. וגם ע"י תנאי יש מפקפקים. לכן המובחר הוא לעבד את העורות בפרטית לשם קדושתן. את אשר לס"ת לשם קדושת ס"ת. ואשר לתפילין לתפילין. ואשר למזוזות למזוזות. אך אם אי אפשר לו לעשות כן. אזי בשעת הדחק יש לסמוך על האומרים דסגי כשאומר בתחלת העיבוד לשם קדושת ס"ת ולשם תפילין ולשם מזוזה ולשם עור לבתים. או שאומר בדרך תנאי עורות אלו אני מעבד לשם קדושת ס"ת ואני מתנה שאם ארצה לשנות לתפילין או למזוזה או לבתים יהי' הרשות בידי (ע' חקיא א' אות ל"ח)(וע"ל סימן כ"ה ס"א וס"ב):
Sifrei Torah, tefillin and mezuzot have different levels of sanctity. The sanctity of a sefer Torah is greatest, then tefillin, then mezuzot. Lishmah for something of lesser sanctity is not sufficient for something of greater sanctity – that is, if one processed parchment for the sake of tefillin, he may not then write a sefer Torah upon it. If he wanted to write a mezuzah upon it, which has less sanctity, some say that this is quite all right, since lishmah for something of high sanctity is sufficient as lishmah for something of lesser sanctity, but some differ and say that perhaps everything must be done for its own specific purpose. Some doubt this, because we may not lower something from high sanctity to lower sanctity, and some doubt that it may be done conditionally. Therefore, ideally one processes specific skins for specific purposes – that intended for a sefer Torah “for the sake of a sefer Torah,” that intended for tefillin “for the sake of tefillin,” that intended for mezuzah “for the sake of mezuzah.” However, in pressing circumstances, if this is not possible, he may rely on those who say that it’s sufficient to say, when starting the processing, “for the sake of sifrei Torah, tefillin, mezuzot, and tefillin housings.” Alternatively, he may say it conditionally: “I am processing this for the sake of a sefer Torah, but I stipulate that if I should wish to change it to tefillin, mezuzot, or tefillin housings, I may do this” (see Excursus 1 sec. 28) (and see 25:1 and 22).
צריך שיהיו מעובדים בעפצא או בסיד וכיוצא בו מדברים שמכוצים את העור ומחזיקין אותו. וצריך ליזהר שיניח את העור בסיד עד שיפלו השערות מעצמן לא ע"י גרידה ואם מוציאו קודם לכן לא יכתוב עליו משום דהוי דיפתרא (ברוך שאמר):
It must be processed in gall-nut juice [tannic acid] or in lime, or similar substances which shrink the skin and strengthen it. One must also take care to leave the skins in the lime until the hairs come out of themselves – not by scraping. If he takes them out before this, he should not write on it, because it is diftera (Barukh She-amar).
אם שינה וכתב על קלף זה במקום השערות. תפילין ס"ת או מזוזה פסולים (ע' ביאורי הגרא"וו):
If one changed things, and wrote on this klaf on the hair side – tefillin, sefer Torah or mezuzot – they are pasul (see the Beurei ha-Gra).
כתב מקצת ס"ת על הגויל ומקצתו על הקלף פסול לפי שהוא כמו שני ספרים. אבל אם עשה חציו גויל וחציו צבאים פי’ עור צבי או של שאר חיה אעפ"י שאינו מצוה מן המובחר כשר:
If one wrote part of a sefer Torah on klaf and part on gevil, it is pasul, since it is like two books. But if he made half on gevil and half on tzvaim – that is, the skin of a deer or other wild animal – even though this isn’t the nicest way of doing it, it is valid.
מה שנהגו קצת סופרים שאחר עיבוד הקלף בסיד מושחין אותו בצבע לבן שקורין לאג וע"י זה הוא חולק ובהיר בלבנותו מאוד יש מי שמכשיר ויש מי שפוסל משום דחייץ בין הכתב לקלף ונכון להחמיר:
After the processing with lime is finished, some scribes have the custom to coat the klaf with a white paint, called log, which makes the klaf smooth and very white. Some permit this, and some forbid it because it constitutes a separation between the writing and the klaf; it is proper to be stringent.