(ג) א״ר יוחנן מאי דכתיב (משלי כח יד) אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו וגו׳ אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים אתרנגולא ואתרנגולתא חרוב טור מלכא אשקא דריספק חרוב ביתר אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא עבד סעודתא א״ל לשמעיה זיל אייתי לי קמצא אזל אייתי ליה בר קמצא אתא אשכחיה דהוה יתיב א״ל מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא מאי בעית הכא קום פוק א״ל הואיל ואתאי שבקן ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא (דף נו) א״ל לא א״ל יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך א״ל לא א״ל יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך א״ל לא נקטיה בידיה ואפקיה אמר הואיל והוו יתבי רבנן ולא מיחו ביה ש״מ קא ניחא להו איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא. אזל אמר לקיסר מרדו בך יהודאי א״ל מי יימר א״ל שדר להו קורבנא חזית אי מקרבין ליה. אזל שדר בידיה עגלא תלתא בהדי דקאתי שדי ביה מומא בניב שפתים ואמרי לה ברוקין שבעין דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות אמר להו רבי זכריה בן אבקילוס יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח סבור למקטליה דלא ליזיל ולימא אמר להו ר׳ זכריה יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג אמר ר׳ יוחנן ענותנותו של רבי זכריה בן אבקילוס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו. שדר עלייהו נירון קיסר כי קאתי שדא גירא למזרח אתא נפל בירושלים למערב אתא נפל בירושלים לארבע רוחות העולם אתא נפל בירושלים א״ל לינוקא פסוק לי פסוקיך א״ל (יחזקאל כה יד) נתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל וגו׳ אמר קודשא בריך הוא בעי לחרובי ביתיה ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא ערק ואזיל ואיגייר ונפק מיניה רבי מאיר:
(ד) שדריה עילוייהו לאספסינוס קיסר אתא צר עלה תלת שני הוו בה הנהו תלתא עתירי נקדימון בן גוריון ובן כלבא שבוע ובן ציצית הכסת. נקדימון בן גוריון שנקדה לו חמה בעבורו. בן כלבא שבוע שכל הנכנס לביתו כשהוא רעב ככלב יוצא כשהוא שבע. בן ציצית הכסת שהיתה ציצתו נגררת על גבי כסתות א״ד שהיתה כסתו מוטלת בין גדולי רומי חד אמר להו אנא זייני להו בחטי ושערי וחד אמר להו בדחמרא ומלחא ומשחא וחד אמר להו בדציבי. ושבחו רבנן לדציבי דרב חסדא כל אקלידי הוה מסר לשמריה בר מדציבי דאמר רב חסדא אכלבא דחיטי בעי שתין אכלבי דציבי. הוה להו למיזן עשרים וחד שתא הוו בהו הנהו בריוני אמרי להו ניפוק ונעביד שלמא בהדייהו לא שבקינהו אמרי להו נפוק ונעביד קרבא בהדייהו אמרי להו רבנן לא מסתייע מלתא קמו קלנהו להנהו אמברי דחטי ושערי והוה כפנא:
(3) R. Jochanan said : "What is the meaning of the passage (Pr. 28. 14) Happy is the man that dreadeth [to do evil]; but he that hardeneth his heart, etc.? On account of Kamtza and Bar Kamtza Jerusalem was destroyed, and on account of a hen and a rooster Tura Malka was destroyed; on account of a wheel of a carriage Bether was destroyed." On account of Kamtza and Bar Kamtza Jerusalem was destroyed. There was a man who had a friend Kamtza and an enemy Bar Kamtza. He once made a banquet and ordered his servant to go and bring [his friend] Kamtza. The servant went and brought Bar Kamtza [his enemy.] When the host came and found that Bar Kamtza was sitting at the banquet, he said to himself: "Behold, that man is my enemy and how does he come here?" The host approached the guest with an order to leave the banquet hall. Whereupon the guest said to him: "Since I already came, let me stay and I will pay you for what I will eat and drink." (Fol. 56) "No," responded the host. "I shall pay you one-half of the cost of your banquet," pleaded the guest, but the host refused. "I will pay you for the entire banquet," pleaded the guest, but the host refused even this. The result was that he seized him by the arm and ordered him to leave the banquet. The guest then said: "Since the Rabbis were present and observed [my disgrace] and did not protest against it, I understand that they agreed [to have me treated so meanly.] I shall therefore go and betray them at the [Roman] empire." He went and said to the emperor: "The Judaens rebelled against you." "How do you know this?" he was asked. "Send a sacrifice," replied he, "and you will see whether they will offer it for you or not." The emperor sent through that man a calf that was the third of its mother. While on his way, he made a blemish on its tongue, (other authorities say in the withered spot of the eye), which according to our (Jewish) laws is a blemish [unfit for the altar], but is not so according to the Roman ritual. When he brought it, the Rabbis considered the possibility of having it sacrificed for the sake of the peace of the government. "How can yo do so?" said R. Zecharia b. Abkilus. "People will say, 'Blemished animals were sacrificed upon the altar !' " They then considered the advisability of executing the betrayer so that he should not go back and inform the government. Whereupon R. Zecharia b. Abkilus said to them : "Why, people will say that whoever causes a blemish in a sacrifice is executed." [Consequently they took no action.] "It is the forbearance of R. Zecharia b. Abkilus," remarked R. Jochanan, "which caused the destruction of our Temple, the burning of our palace and our being exiled from our land." The Emperor, [having been informed of the result,] despatched Nero Kaiser in Jerusalem. Upon his arrival he shot an arrow eastward, and it fell upon Jerusalem; he shot one westward, and again it fell upon Jerusalem. He discharged his shafts towards the four points of the continent, and every time it fell upon Jerusalem. He then said to a child : "Read me the text thou hast just studied." The child repeated to him: (Ez. 25, 14) And I will lay My vengeance upon Edom by the hand of My people, Israel, etc. He then said : "The Holy One, praised be He ! wants to destroy His Temple and wipe His hands (to avenge Himself) on that man (in me.)" Thereupon Nero fled and became a proselyte, of whom R. Maier was a descendant.
(4) The king, [having been informed that Nero Kaiser disappeared without having had fulfilled his order,] dispatched Vespasian Kaiser, who came and besieged Jerusalem for three years. There were three rich men in Jerusalem, namely Nakdimon b. Gurion, Bar Kalba Shebua and Bar Tziztith Haksath, The first was called Nakdimon b. Gurion because the sun reappeared in heaven for his sake. B. Kalba Shebua was so called because whoever entered his house when hungry as a dog would leave satiated. Ben Tzitzith Haksath was so named because his fringes were so long it would drag upon the silk and satin carpets on which he walked. According to others, because his cloak was placed among the great personages of Rome. One of these three men undertook to provide the entire beleaguered city with wheat and barley, the other, to provide with wine, salt and oil, and the third undertook to provide with wood. The Rabbis praised the one who donated the wood more than the other two; for R. Chisda would turn over all the keys to his servant with the exception of the key of wood, remarking at the same time that upon one storage of wheat it is necessary sixty storages of wood. These three men had enough to support the beleaguered city for twenty-one years, but there were certain rebels who said to the Rabbis: "Let us come out and make peace with the enemy," which the Rabbis did not allow. They then said to the Rabbis: "Let us come out and make war with them," which the Rabbis also prevented, saying that it would not be successful. In consequence thereupon the rebels went and burnt all the treasures of wheat and barley, thus causing a famine, [which was the cause of Jerusalem's destruction.]
(ה) מרתא בת בייתוס עתירתא דירושלים הויא שדרתיה לשלוחה אמרה ליה זיל אייתי לי סמידא אדאזל איזדבן אתא אמר לה סמידא ליכא חיורתא איכא אמרה ליה זיל אייתי לי אדאזיל איזדבן אתא ואמר לה חיורתא ליכא גושקרא איכא אמרה ליה זיל אייתי לי אדאזיל איזדבן אתא ואמר לה גושקרא ליכא קמחא דשערא איכא אמרה ליה זיל אייתי אדאזיל איזדבן הות שליפא מסאנא אמרה איפוק ואחזי אי משכחנא מידי למיכל איתיב לה פרתא בכרעה ומתה קרי עלה ר׳ יוחנן בן זכאי (דברים כח נה) הרכה בך והענוגה וגו׳ איכא דאמרי גרוגרת דרבי צדוק אכלה ואיסטניסא ומתה דרבי צדוק יתיב ארבעין שנין בתעניתא דלא ליחרוב ירושלים כי הוה אכיל מידי הוה מתחזי מאבראי וכי הוה בארי מייתי ליה גרוגרת מייץ מייהו ושדי להו כי הוה (קא) ניחא נפשה אפיקתא לכל דהבא וכספא שדיתיה בשוקא אמרה האי למאי מיבעי׳ לי היינו דכתיב (יחזקאל ז יט) כספם בחוצות ישליכו:
(5) Martha, the daughter of Beithus, was of one of the richest families in Jerusalem. She sent a messenger with instructions to buy fine flour. Before he came it was sold out, so he came back and informed her that there was ordinary flour, but no fine flour. Whereupon she said to him: "Go and bri me the usual flour." When he came there he found that his also was sold. He said: "I saw dark flour in the market." She asked him to bring that, but before he came this, too, was sold. He informed her that the dark flour was there no more, but that there was a barley flour, and again it happened that this, too, was sold out before he arrived. She put her shoes on and said she herself would try to find something to eat. While walking in the street dirt infected her foot and it caused her death. R. Jochanan b. Zakkai then applied to her the following passage (Deut. 28, 56) The woman, the most tender among thee, etc. According to others, she ate the fig that was thrown away by K. Zadok, which caused her death, for R. Zadok fasted forty years that Jerusalem might not be destroyed, [and so emaciated was he] that when he ate something it would be seen going down his throat. At the end of a fast he would take a fig and suck its juice and throw it away. When she was dying she took all the gold and silver and threw it in the streets, saying: "What do I need this for?" By this action the following passage was fulfilled (Ez. 7, 19) Their silver shall they cast into the streets.
(ו) אבא סיקרא ריש בריוני דירושלים בר אחתיה דרבי יוחנן בן זכאי הוה שלח ליה תא בצינעא לגבאי אתא א״ל עד אימת עבדיתו הכי וקטליתו ליה לעלמא בכפנא א״ל מאי אעביד דאי אמינא להו מידי קטלי לי א״ל חזי לי תקנתא לדידי דאיפוק אפשר דהוי הצלה פורתא א״ל נקוט נפשך בקצירי וליתו כ״ע ולישיילו בך ואייתי מידי סריא ואגני גבך ולימרו דנח נפשיה וליעיילו בך תלמידיך ולא לייעול בך אינשי אחרינא דלא לירגשון בך דקליל את דאינהו ידעי דחייא קליל ממיתא עביד הכי נכנס בו ר׳ אליעזר מצד אחד ור׳ יהושע מצד אחד כי מטו לפתחא בעו למדקריה אמר להו יאמרו רבן דקרו בעו למדחפיה אמר להו יאמרו רבן דחפו פתחו ליה בבא נפק כי מטא להתם אמר שלמא עלך מלכא שלמא עלך מלכא אמר ליה מיחייבת תרי קטלי חדא דלאו מלכא אנא וקא קרית לי מלכא ותו אי מלכא אנא עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי א״ל דקאמרת לאו מלכא אנא (ע״ב) איברא מלכא את דאי לאו מלכא את לא מימסרא ירושלים בידך דכתיב (ישעיה י לד) והלבנון באדיר יפול ואין אדיר אלא מלך דכתיב (ירמיה ל כא) והיה אדירו ממנו וגו׳ ואין לבנון אלא בית המקדש שנאמר (דברים ג כה) ההר הטוב הזה והלבנון ודקאמרת אי מלכא אנא אמאי לא קא אתית לגבאי עד האידנא בריוני דאית בן לא שבקינן א״ל אילו חבית של דבש ודרקון כרוך עליה לא היו שוברין את החבית בשביל דרקון אישתיק קרי עליה רב יוסף ואיתימא ר׳ עקיבא (ישעיה מד כה) משיב חכמים אחור ודעתם יסכל איבעי למימר ליה שקלינן צבתא ושקלינן ליה לדרקון וקטלינן ליה וחביתא שבקינן ליה אדהכי אתא פריסתקא עליה מרומי א״ל קום דמית ליה קיסר ואמרי הנהו חשיבי דרומי לאותיבך ברישא הוה מסיים חד מסאנא בעי למסיימא לאחרינא לא עייל בעי למשלפיה לאידך לא נפק אמר מאי האי א״ל לא תצטער שמועה טובה אתיא לך דכתיב (משלי טו ל) ושמועה טובה תדשן עצם אלא מאי תקנתיה ליתי אינשי דלא מיתבא דעתך מיניה ולחליף קמך דכתיב (שם יז כב) ורוח נכאה תיבש גרם עבד הכי עייל א״ל ומאחר דחכמיתו כולי האי האידנא אמאי לא אתית לגבאי אמר ליה ולא אמרי לך אנא נמי אמרי לך א״ל מיזל אזלינא ואינש אחרינא משדרנא אלא בעי מינאי (מידי) ואתן לך א״ל תן לי יבנה וחכמיה ושושילתא דרבן גמליאל ואסוותא דמסיין ליה לר׳ צדוק קרי עליה רב יוסף ואיתימא ר׳ עקיבא (ישעיה מד כה) משיב חכמים אחור ודעתם יסכל איבעי למימר ליה לשבקינהו חדא זימנא והוא סבר דלמא כולי האי לא עביד והצלה פורתא נמי לא הוי:
(6) Abba Sikra, the leader of the rebels in Jerusalem, was the son of R. Jochanan b. Zakkai's sister. The latter sent word to the former: "Come in secrecy unto me." When he came, R. Jochanan said to him: "How long are you going to commit these things which cause death unto the entire population?" His nephew answered him: "What can I do, should I say a word against them, they will execute me?" "Find a way," said R. Jochanan to him, "so that I should be able to get out of this town and try to see the enemy. Perhaps there will he a little help." His nephew then advised him and said : Feign sickness and let the people come in and visit you as a sick person. Procure something that causes a bad odor and leave it with thee over night, and let the Rabbis announce that you have died. Your disciples shall then enter to carry you, but none else shall enter, so that they should not thereby feel that you are light in weight, and understand that you are alive, for a live person weighs less than a dead one." He did so. R. Elazar entered on one side and R. Joshua on another, and began to carry him away. When they came to the gates, [and waited to take the body out for burial,] the watchmen wanted to stick their spears into the body. Whereupon Abba Sikra said to him: "The Romans will say: 'Their own Rabbi have they pierced with spears.' " They then wanted to throw him over the gate. Whereupon he again said to them : "The Romans will say, 'Their own Rabbi have they thrown over the gate.'" Consequently they opened the gate for the [dead body] and they left. . . . When R. Jochanan b. Zakkai appeared before Vespasian, he said : "Peace unto thee king, peace unto the king." The latter said to him: "You deserve twice execution ; firstly, because I am no king and you are calling me king. Secondly, had it been true that I am king, why have you not come unto me until now?" R. Jochanan then said to him: "As to your statement, that you are no king, (Ib. b) I claim that you are a king, for had you not been a king then Jerusalem would not have been surrendered into your hands, for it is written (Is. 10,34) And the Lebanan shall fall by [means of] a mighty (Adir), and mighty refers to no one else but a king, as it is written (Jer. 30, 21) And the Leader [Adir] shall be of themselves. And Lebanan refers to none else but the Temple, as it is said (Deut. 3, 25) This goodly mountain and the Lebanan. As to your question ; that if you were a king why then did I not come to you before; I will answer that the rebels who are among us prevented me from doing so." Vespasian then said to him: "If there is a barrel full of honey and a serpent is around it, is it not proper to break the barrel on account of the serpent?" R. Jochanan remained silent. R. Joseph and other authorities say R. Akiba applied the following passage to this incident (Is. 44, 25) That turneth the wise backward, and maketh their knowledge foolish. Why, he should have said to him: "The proper thing is to take a pincer and remove the serpent from the barrel and kill it, but the barrel should be left alone." While they were so discussing a courier that was dispatched from Rome came and said: "Arise, because the Kaiser died and the nobles of Rome decided to put you at the head of them." Vespasian was then putting on his shoes. One shoe he had on and was about to put on the other. He could not place his foot into it, nor pull off the one he had on. Whereupon R. Jochanan said to him: "Do not worry, it is because you received good tidings that this occurred to you, for it is written (Pr. 15, 30) And good report giveth marrow to the bones." "What is the remedy for it?" R. Jochanan advised him that a man with whom he was not satisfied should come and pass before him, as it is written (Ib. 17, 22) But a depressed spirit dieth up the bones. He did so, thus enabling him to put on the shoes. He again said to him: "Since you are so wise, why didn't you come to me until now?" Whereupon R. Jochanan replied: "Didn't I give you an excuse for it?" "But did I not tell you what you should have done," remarked Vespasian. . . . Vespasian then said to R. Jochanan b. Zakkai : "I will leave the city and I will send another one ; nevertheless, ask some favor from me and I shall try to give it to you." He then said to him: "Give me the city of Jamnia with its sages and also the entire noble family of Rabban Gemaliel and sufficient doctors to cure R. Zaddak from his sickness." R. Joseph, and according to others R. Akiba, applied the following passage (Is. 44, 25) He that turneth the wise backward and maketh their knowledge foolish. He should have asked of Vespasian to leave the entire city. But R. Jochanan thought that perhaps he would not have been able to gain so much, thus even a little would not be saved.
(ח) אזל שדריה לטיטוס הרשע ואמר (דברים לב לז) אי אלהימו צור חסיו בו זה טיטוס הרשע שחירף וגידף כלפי מעלה מה עשה תפש זונה בידו ונכנס לבית קדשי הקדשים והציע ספר תורה ועבר עליה עבירה ונטל סייף וגידר את הפרוכת ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא וקסבר הרג את עצמו שנא׳ (תהלים עד ד) שאגו צורריך בקרב מועדיך שמו אותותם אותות אבא חנן אומר (שם פט) מי כמוך חסין יה מי כמוך חסין וקשה שאתה שומע ניאוצו וגידופו של אותו רשע ושותק דבי ר׳ ישמעאל תנא (שמות טו יא) מי כמוך באלים ה׳ מי כמוך באלמים מה עשה נטל את הפרוכת עשאו כמין גרגותני והביא כל הכלים שבמקדש והניחן בהן והושיבן בספינה לילך ולהשתבח בעירו שנאמר (קהלת ח י) ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו וממקום קדוש יהלכו וישתכחו בעיר אשר כן עשו אל תקרי קבורים אלא קבוצים אל תקרי וישתכחו אלא וישתבחו א״ד קבורים ממש דאפילו מילי דטמירין אגליין ליה. עמד עליו נחשול שבים לטובעו אמר כמדומה אני שאלהיהם של אלו אין גבורתו אלא במים בא פרעה טבעו במים בא סיסרא טבעו במים אף הוא עומד עלי לטובעני במים אם גבור הוא יעלה ליבשה ויעשה עמי מלחמה. יצתה ב״ק ואמרה רשע בן בנו של עשו הרשע בריה קלה יש לי בעולמי ויתוש שמה אמאי קרי לה בריה קלה דמעיילנא אית לה ומפקנא לית לה עלה ליבשה ותעשה עמה מלחמה עלה ליבשה בא יתוש ונכנס בחוטמו ונקר במוחו ז׳ שנים יומא חד הוה קא חליף אבבא דבי נפחא שמע קול ארזפתא אישתיק אמר איכא תקנתא בכל יומא מייתי נפחא ומחו קמיה לעכו״ם יהיב ליה ד׳ זוזי לישראל א״ל מסתייך דקא חזית בסנאך עד תלתין יומין עביד הכי מכאן ואילך כיון דדש דש. תניא א״ר פנחס בן עריבא אני הייתי בין גדולי רומי וכשמת פצעו את מוחו ומצאו בו כצפור דרור משקל ב׳ סלעים. במתניתא תנא כגוזל בן שנה משקל ב׳ לטרין אמר אביי נקטינן פיו של נחושת וצפרניו של ברזל כי הוה קא מיית אמר להו לקליוה לההוא גברא ולבדרו לקטמיה אשב ימי דלא לשכחיה אלהא דיהודאי ולוקמיה בדינא:
(8) On his return, Vespasian dispatched Titus the Wicked, who when he reached Jerusalem said (Deut. 32, 37) Where are their Gods, the rock in whom they trusted? This is the same Titus the Wicked who profaned and shamefully violated the scrolls of the Torah ; who vulgarly reviled and blasphemed the Holy One. What did he do after he had committed an adulterous act in the most sacred sanctuary? He took the sacred vessels of the sanctuary, wrapped them in the veil that was hanging in the holy place to sail with it to his capital and rejoice over his success, as it is said (Ecc. 8, 10) Then also do I see the, etc. At sea a storm arose and threatened to sink the ship ; upon which Titus remarked : "It seems that their God has no power anywhere else except at sea. Pharaoh He drowned, Sisera He drowned, and now He is about to drown me also. If He be mighty, let Him go ashore and contest with me there." Then came a voice from heaven and said : "O thou wicked one, son of wicked man and grandson of Esau the wicked, go ashore. I have an insignificant creature in My world that is called a gnat. It is called insignificant, because it only receives but does not excrete, so go and fight with it." Immediately, after he had landed, a gnat flew up his nostrils and gnawed at his brain, for a period of seven years. One day he happened to pass a blacksmith's forge, when the noise of the hammer soothed the gnawing at his brain. "Aha!" said Titus, "I have found a remedy at last"; and he ordered a blacksmith to hammer before him. To a Gentile blacksmith he paid for this four zuzim a day, but to a Jewish blacksmith he paid nothing, remarking ot him: "it is enough for you to see thy enemy suffering so painfully." For thirty days he felt relieved, but after, it being used [to the hammering], the gnat did not heed it. We are taught that Rabbi Phineas, the son of Ariba said: "I myself was among the Roman magnates when an autopsy was made upon the body of Titus, and upon opening his brain they found therein a gnat as big as a swallow, weighing two selas." Others say it was as large as a pigeon a year old and weighed two literoth. Abaye said: "We have a tradition that its mouth was of copper and its claws of iron." Titus gave instructions that after his death his body should be burned, and the ashes thereof scattered over the surface of the seven seas, that the God of the Jews might not find him and bring him to judgment.
(יב) בראשונה היה לולב נטל במקדש שבעה, ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהא לולב נטל במדינה שבעה, זכר למקדש. ושיהא יום הנף כולו אסור.
(12) Initially, the lulav would be taken in the Temple on [each of the] seven [days of the festival]; and in the country [i.e. anywhere outside of the Temple, it would be taken] on one day [the first day only]. Once the Temple was destroyed, Rabbi Yochanan ben Zakai established that the lulav should be taken in the country [i.e. everywhere] on [all] seven, in commemoration of the Temple. And [he also established] that the day of hanef [the ritual of waving of barley sheaves which thereby permits the consumption of new grain] should be entirely forbidden [with regard to the permissibly of consumption of new grain on that day].
(א) יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעים, אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין. אמר רבי אלעזר: לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד. אמרו לו: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין.
(1) The festival day of Rosh Hashanah which coincided with Shabbat: they would blow [the shofar] in the Temple, but not in the [rest of the] country. After the destruction of the Temple, Rabban Yochanan ben Zakai, ordained that they should blow in every place in which there is a court. Rabbi Eleizer said, "Rabban Yochanan ben Zakai only made this ordinance with respect to Yavneh alone." [The Sages] said [back] to him, "It was the same for Yavneh as for any other place in which there was a court."