(י) וַיֵּצֵ֥א יַעֲקֹ֖ב מִבְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֖לֶךְ חָרָֽנָה׃(יא) וַיִּפְגַּ֨ע בַּמָּק֜וֹם וַיָּ֤לֶן שָׁם֙ כִּי־בָ֣א הַשֶּׁ֔מֶשׁ וַיִּקַּח֙ מֵאַבְנֵ֣י הַמָּק֔וֹם וַיָּ֖שֶׂם מְרַֽאֲשֹׁתָ֑יו וַיִּשְׁכַּ֖ב בַּמָּק֥וֹם הַהֽוּא׃(יב) וַֽיַּחֲלֹ֗ם וְהִנֵּ֤ה סֻלָּם֙ מֻצָּ֣ב אַ֔רְצָה וְרֹאשׁ֖וֹ מַגִּ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יְמָה וְהִנֵּה֙ מַלְאֲכֵ֣י אֱלֹהִ֔ים עֹלִ֥ים וְיֹרְדִ֖ים בּֽוֹ׃(יג) וְהִנֵּ֨ה יהוה נִצָּ֣ב עָלָיו֮ וַיֹּאמַר֒ אֲנִ֣י יהוה אֱלֹהֵי֙ אַבְרָהָ֣ם אָבִ֔יךָ וֵאלֹהֵ֖י יִצְחָ֑ק הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ שֹׁכֵ֣ב עָלֶ֔יהָ לְךָ֥ אֶתְּנֶ֖נָּה וּלְזַרְעֶֽךָ׃(יד) וְהָיָ֤ה זַרְעֲךָ֙ כַּעֲפַ֣ר הָאָ֔רֶץ וּפָרַצְתָּ֛ יָ֥מָּה וָקֵ֖דְמָה וְצָפֹ֣נָה וָנֶ֑גְבָּה וְנִבְרֲכ֥וּ בְךָ֛ כָּל־מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָ֖ה וּבְזַרְעֶֽךָ׃(טו) וְהִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י עִמָּ֗ךְ וּשְׁמַרְתִּ֙יךָ֙ בְּכֹ֣ל אֲשֶׁר־תֵּלֵ֔ךְ וַהֲשִׁ֣בֹתִ֔יךָ אֶל־הָאֲדָמָ֖ה הַזֹּ֑את כִּ֚י לֹ֣א אֶֽעֱזָבְךָ֔ עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר אִם־עָשִׂ֔יתִי אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבַּ֖רְתִּי לָֽךְ׃(טז) וַיִּיקַ֣ץ יַעֲקֹב֮ מִשְּׁנָתוֹ֒ וַיֹּ֕אמֶר אָכֵן֙ יֵ֣שׁ יהוה בַּמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה וְאָנֹכִ֖י לֹ֥א יָדָֽעְתִּי׃(יז) וַיִּירָא֙ וַיֹּאמַ֔ר מַה־נּוֹרָ֖א הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה אֵ֣ין זֶ֗ה כִּ֚י אִם־בֵּ֣ית אֱלֹהִ֔ים וְזֶ֖ה שַׁ֥עַר הַשָּׁמָֽיִם׃(יח) וַיַּשְׁכֵּ֨ם יַעֲקֹ֜ב בַּבֹּ֗קֶר וַיִּקַּ֤ח אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מְרַֽאֲשֹׁתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם אֹתָ֖הּ מַצֵּבָ֑ה וַיִּצֹ֥ק שֶׁ֖מֶן עַל־רֹאשָֽׁהּ׃(יט) וַיִּקְרָ֛א אֶת־שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא בֵּֽית־אֵ֑ל וְאוּלָ֛ם ל֥וּז שֵׁם־הָעִ֖יר לָרִאשֹׁנָֽה׃(כ) וַיִּדַּ֥ר יַעֲקֹ֖ב נֶ֣דֶר לֵאמֹ֑ר אִם־יִהְיֶ֨ה אֱלֹהִ֜ים עִמָּדִ֗י וּשְׁמָרַ֙נִי֙ בַּדֶּ֤רֶךְ הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָנֹכִ֣י הוֹלֵ֔ךְ וְנָֽתַן־לִ֥י לֶ֛חֶם לֶאֱכֹ֖ל וּבֶ֥גֶד לִלְבֹּֽשׁ׃(כא) וְשַׁבְתִּ֥י בְשָׁל֖וֹם אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֑י וְהָיָ֧ה יהוה לִ֖י לֵאלֹהִֽים׃(כב) וְהָאֶ֣בֶן הַזֹּ֗את אֲשֶׁר־שַׂ֙מְתִּי֙ מַצֵּבָ֔ה יִהְיֶ֖ה בֵּ֣ית אֱלֹהִ֑ים וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּתֶּן־לִ֔י עַשֵּׂ֖ר אֲעַשְּׂרֶ֥נּוּ לָֽךְ׃
(10) Jacob left Beer-sheba, and set out for Haran.(11) He came upon a certain place and stopped there for the night, for the sun had set. Taking one of the stones of that place, he put it under his head and lay down in that place.(12) He had a dream; a stairway was set on the ground and its top reached to the sky, and angels of God were going up and down on it.(13) And the LORD was standing beside him and He said, “I am the LORD, the God of your father Abraham and the God of Isaac: the ground on which you are lying I will assign to you and to your offspring.(14) Your descendants shall be as the dust of the earth; you shall spread out to the west and to the east, to the north and to the south. All the families of the earth shall bless themselves by you and your descendants.(15) Remember, I am with you: I will protect you wherever you go and will bring you back to this land. I will not leave you until I have done what I have promised you.”(16) Jacob awoke from his sleep and said, “Surely the LORD is present in this place, and I did not know it!”(17) Shaken, he said, “How awesome is this place! This is none other than the abode of God, and that is the gateway to heaven.”(18) Early in the morning, Jacob took the stone that he had put under his head and set it up as a pillar and poured oil on the top of it.(19) He named that site Bethel; but previously the name of the city had been Luz.(20) Jacob then made a vow, saying, “If God remains with me, if He protects me on this journey that I am making, and gives me bread to eat and clothing to wear,(21) and if I return safe to my father’s house—the LORD shall be my God.(22) And this stone, which I have set up as a pillar, shall be God’s abode; and of all that You give me, I will set aside a tithe for You.”
(א) וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וגו' וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל (בראשית כח, כ), כְּתִיב (תהלים סו, יד): אֲשֶׁר פָּצוּ שְׂפָתָי וְדִבֶּר פִּי בַּצַּר לִי, אָמַר רַבִּי יִצְחָק הַבַּבְלִי וְדִבֶּר פִּי בַּצַּר לִי, שֶׁנֶּדֶר מִצְוָה בְּעֵת צָרָתוֹ, מַהוּ לֵאמֹר, לֵאמֹר לַדּוֹרוֹת כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ נוֹדְרִים בְּעֵת צָרָתָן. יַעֲקֹב פָּתַח בַּנֶּדֶר תְּחִלָּה לְפִיכָךְ כָּל מִי שֶׁהוּא נוֹדֵר לֹא יִהְיֶה תּוֹלֶה אֶת הַנֶּדֶר אֶלָּא בוֹ. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ כְּתִיב (תהלים קלב, ב): אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַיהוה נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב, לַאֲבִיר אַבְרָהָם וְלַאֲבִיר יִצְחָק אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב, תָּלָה אֶת הַנֶּדֶר בְּמִי שֶׁפָּתַח בּוֹ תְּחִלָּה.
"And Jacob made a vow saying: If God will be with me, etc".
On the verse: "that which my lips pronounced, that my mouth uttered in my distress" Rabbi Yitzhak of Babel says: this refers to a vow in a time of distress, which is a mitzvah.
Thus, the phrase "saying" means - to say to all generations that they should vow in times of distress.
Jacob was the first to open the possibility of vows, therefore any person who makes a vow should relate it to Jacob.
(ז) לֹ֥א תִשָּׂ֛א אֶת־שֵֽׁם־יהוה אֱלֹהֶ֖יךָ לַשָּׁ֑וְא כִּ֣י לֹ֤א יְנַקֶּה֙ יהוה אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִשָּׂ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ לַשָּֽׁוְא׃ (פ)
(7) You shall not swear falsely by the name of the LORD your God; for the LORD will not clear one who swears falsely by His name.
(כב) כִּֽי־תִדֹּ֥ר נֶ֙דֶר֙ לַיהוה אֱלֹהֶ֔יךָ לֹ֥א תְאַחֵ֖ר לְשַׁלְּמ֑וֹ כִּֽי־דָּרֹ֨שׁ יִדְרְשֶׁ֜נּוּ יהוה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ מֵֽעִמָּ֔ךְ וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא׃(כג) וְכִ֥י תֶחְדַּ֖ל לִנְדֹּ֑ר לֹֽא־יִהְיֶ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא׃(כד) מוֹצָ֥א שְׂפָתֶ֖יךָ תִּשְׁמֹ֣ר וְעָשִׂ֑יתָ כַּאֲשֶׁ֨ר נָדַ֜רְתָּ לַיהוה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ נְדָבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ בְּפִֽיךָ׃ (ס)
(22) When you make a vow to the LORD your God, do not put off fulfilling it, for the LORD your God will require it of you, and you will have incurred guilt;(23) whereas you incur no guilt if you refrain from vowing.(24) You must fulfill what has crossed your lips and perform what you have voluntarily vowed to the LORD your God, having made the promise with your own mouth.
(ג) כַּאֲשֶׁר֩ תִּדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לֵֽאלֹהִ֗ים אַל־תְּאַחֵר֙ לְשַׁלְּמ֔וֹ כִּ֛י אֵ֥ין חֵ֖פֶץ בַּכְּסִילִ֑ים אֵ֥ת אֲשֶׁר־תִּדֹּ֖ר שַׁלֵּֽם׃(ד) ט֖וֹב אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־תִדֹּ֑ר מִשֶׁתִּדּ֖וֹר וְלֹ֥א תְשַׁלֵּֽם׃(ה) אַל־תִּתֵּ֤ן אֶת־פִּ֙יךָ֙ לַחֲטִ֣יא אֶת־בְּשָׂרֶ֔ךָ וְאַל־תֹּאמַר֙ לִפְנֵ֣י הַמַּלְאָ֔ךְ כִּ֥י שְׁגָגָ֖ה הִ֑יא לָ֣מָּה יִקְצֹ֤ף הָֽאֱלֹהִים֙ עַל־קוֹלֶ֔ךָ וְחִבֵּ֖ל אֶת־מַעֲשֵׂ֥ה יָדֶֽיךָ׃
(3) When you make a vow to God, do not delay to fulfill it. For He has no pleasure in fools; what you vow, fulfill.(4) It is better not to vow at all than to vow and not fulfill.(5) Don’t let your mouth bring you into disfavor, and don’t plead before the messenger that it was an error, -but fear God; else God may be angered by your talk and destroy your possessions.
(ד) רַבִּי אַבָּהוּ וְרַבִּי יוֹנָתָן חַד אֲמַר מְסֹרֶסֶת הִיא הַפָּרָשָׁה, וְאַחֲרִינָא אֲמַר עַל הַסֵּדֶר נֶאֶמְרָה. מַאן דְּאָמַר מְסֹרֶסֶת הִיא הַפָּרָשָׁה, שֶׁכְּבָר הִבְטִיחוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כח, טו): וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וְהוּא אוֹמֵר (בראשית כח, כ): אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, אֶתְמָהָא. מַאן דְּאָמַר עַל הַסֵּדֶר נֶאֶמְרָה מָה אֲנִי מְקַיֵּם אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, אֶלָּא כָּךְ אָמַר יַעֲקֹב אִם יִתְקַיְּמוּ לִי הַתְּנָאִים שֶׁאָמַר לִי לִהְיוֹת עִמִּי וּלְשָׁמְרֵנִי אֲנִי אֲקַיֵּם אֶת נִדְרִי. רַבִּי אַבָּהוּ וְרַבָּנָן, רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִּי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, מִלָּשׁוֹן הָרָע, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (ירמיה ט, ב): וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר. וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, מִגִּלּוּי עֲרָיוֹת, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (בראשית לט, ו): וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל, לָשׁוֹן נָקִי. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי, מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים. וְהָיָה יהוה לִי לֵאלֹהִים, מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. רַבָּנָן פָּתְרִין לָהּ בְּכָל עִנְיָנָא, אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִּי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, מִגִּלּוּי עֲרָיוֹת, מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים, מִלָּשׁוֹן הָרָע. אֵין דֶּרֶךְ אֶלָּא עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (עמוס ח, יד): הַנִּשְׁבָּעִים בְּאַשְׁמַת שֹׁמְרוֹן וְאָמְרוּ חֵי אֱלֹהֶיךָ דָן וְחֵי דֶּרֶךְ בְּאֵר שָׁבַע. וְאֵין דֶּרֶךְ אֶלָּא גִּלּוּי עֲרָיוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ל, כ): כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת וגו'. וְאֵין דֶּרֶךְ אֶלָא שְׁפִיכוּת דָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי א, טו): בְּנִי אַל תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ אִתָּם מְנַע רַגְלְךָ מִנְּתִיבָתָם וגו'. וְאֵין דֶּרֶךְ אֶלָּא לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לא, א): וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב.
Rabbi Abahu and Rabbi Yonatan; One said this section was not written in order and the other says it was.
The reason of the opinion that it was written out of order: God just promised him "I will be with you" - How could Jacob say - "If God will be with me"?
The reason of the opinion that it was written in order: Jacob said - "If God will be with me" If all the conditions promised - that God will be with me and guard me - will be fulfilled, I will fulfill my vow.