חושן משפט ג

ואם היה מומחה לרבים כו' - פירש הקונטרס דכתיב בצדק תשפוט וקסבר אין עירוב פרשיות כתיב כאן וקשה דא"כ תקשה ליה הך ברייתא לר' אבהו דאמר שנים שדנו אין דיניהם דין לד"ה וע"ק דמשמע לפי' הקונטרס דלמאן דאית ליה עירוב פרשיות אין יכול לדון יחידי והא רב יוסף ס"ל בפ' המגרש (גיטין דף פח:) דבהודאות והלואות עבדינן שליחותייהו אלמא אית ליה עירוב פרשיות ואפ"ה משמע בסמוך מעובדא דמר זוטרא דאית ליה לרב יוסף דיחיד מומחה דן ואפי' יחידי ועוד מדקאמר בסמוך אבל לא נקיט רשותא דיניה לאו דינא משמע דסבר כר' אבהו ואפי' הכי יחיד מומחה דן דלשמואל אפילו יחיד שאינו מומחה דינו דין דלאו דוקא נקט שמואל שנים כמו שאפרש לקמן בע"ה ודוחק לפרש דיניה לאו דינא לכתחלה לכך נ"ל דאפי' למאן דבעי ג' מומחין מדאורייתא תקנתא דרבנן היא דיחיד מומחה לרבים דן אפי' יחידי והשתא הא דקאמר דיניה לאו דינא לאו אכגון דרב נחמן קאי דאיהו סבר לה כשמואל לקמן דשנים שדנו דיניהן דין אלא אכגון אנא דר' חייא קאי דלית ליה דשמואל ולהאי פי' הא דפריך לקמן (סנהדרין דף ו.) לר' אבהו מדן את הדין ה"מ לשנויי דמיירי ביחיד מומחה לרבים ומיהו קשה דבפרק ראוהו בית דין (ר"ה דף כה:) משמע דמדאורייתא קאמר דמומחה לרבים דן ביחידי דתנן התם שאין היחיד נאמן ע"פ עצמו ומפרש בגמרא דאיצטריך למיתני דלא תימא דנאמן מידי דהוה איחיד מומחה דהכא ופריך ואימא ה"נ ומשני אין לך מומחה יותר ממשה ואי מדרבנן מאי מייתי ממשה וי"ל דהתם פריך ומשני למ"ד לעיל דבר תורה חד נמי כשר:

דין אין המקח נגמר בדברים. ובו סעיף אחד:
אין המקח נגמר בדברים שהאומר לחבירו היאך אתה נותן לי חפץ זה ואמר ליה בכך וכך ונתרצו שניהם ופסקו הדמים יכולים לחזור שניהם אפי' היה הדבר בפני עדים ואמרו להם הוו עלינו עדים שמכר זה ושלקח זה הרי זה אינו כלום עד שיגמר המקח כל דבר ודבר כראוי לו קרקע לפי קניינו ובעלי חיים לפי קניינם ומטלטלים לפי קניינם ולאחר שנגמר המקח כל אחד לפי קניינו אין שום אחד מהם יכול לחזור בו אפי' לא היו עדים בדבר: הגה ואפי' מחלו זה לזה אח"כ לא מהני אלא צריכין לחזור ולהקנות זה לזה (תה"ד סי' שי"א וריב"ש סי' תק"י):

הודאה שמודים לפניהם. נסתפקתי יחיד מומחה שדן ובע"ד הודה לפניו במקצת אם ראוי לחייב שבועה דמודה במקצת כיון דהודאה שהוד' לפניו לאו הודאה אם כן לא הוי מודה במקצת. או נימא כ"ז דלא חזר מהודאתו הוי הודאתו הודאה וחייב שבה"ת והנה בפ' שבה"ד ד"מ ד"ה והודה לו בשעורין וז"ל בס"פ המניח מסיק רבה ב"נ דפטור אף מן השעורין ותימא מנ"ל הא דהא לר"ג חייב בדמי שעורין דאי לאו הכי אין כאן הודאה כלל וכו' ושמא משמע לי' לרבה ב"נ לשון פטור דפטור לגמרי א"נ אף על גב דמיפטר מדמי שעורין אף לר"ג ואפילו הכי חשיב ליה הודאה ע"כ עיין שם מבואר מתוך תי' השני דאפילו הכי חייב שבועה אפילו אין הודאה שלו הודאה אך אין הסברא נותן לומר חיוב שבועה במידי שאין הודאה שלו הודאה וראי' מלשון רש"י בפ' האומר דס"ה ד"ה הודאות בעל דין כמאה עדים דכתיב אשר יאמר כי הוא זה הרי שסמך על מקצת הודאה עד כאן לשונו ואם כן כיון דעיקר הודאות בעל דין כמאה עדים ילפינן מדין מוד' במקצת משמע דהיכא דאין בו משום הודאת בעל דין כמאה עדים ליכא תורת מודה במקצת וז"ב ודברי תוספות שכתבו דמודה ר"ג דפטור ואפילו הכי חייב שבוע' יבואר בסימן פ"ז עיין שם ואם כן נראה ברור דכיון דאין הודאה שמודה לפני היחיד מומחה ממילא ליכא תורת מודה במקצת ואינו יכול לחייב שבועת מודה במקצת ובזה נ"ל ליישב קושי' הלחם משנה דהא מבואר מתוך הסוגי' דלמאן דאמר עירוב פרשיות כתיב ודאי צריך ג' ואם כן להרמב"ם דסובר בפ"ב מהל' שכירות עירוב פרשיות וכי כתיב אלקים קאי נמי אהלואה ואם כן היכא פסק דבחד סגיא ע"ש: ולפי מ"ש ניחא דודאי יחיד יכול לדון מן התורה כל כמה דיודע סברות בדינין ולא עדיף פסק של דיני ממונות מפיסקי איסור והיתר אם הוא איש חכם שבקי בדינין אלא בהודאה שמודה דבזה צריך בית דין וכל כמה דלא הוי בית דין לאו הודאה אפילו הוא חכם בדינון דהודאה אינו ענין לחכמה אלא בזה צריך בית דין וב"ד של תורה צריך ג' ומומחין ולכן עירוב פרשיות כתיב וקאי ג' ומומחין גם על הלואה אלא דגבי הלואה בעינן כי הוא זה ואם כן משום הכי נמי צריך ג' ומומחין דהודאה בעי בית דין ג' ומומחין וקאי נמי על פקדון וכיון דבפקדון לא בעינן כי הוא זה אם כן מוכח דגוף הדין צריך בגזילות וחבלות ג' ואם כן הך דינא דהרמב"ם דהודאה בפני יחיד מומח' לא מהני יש לו ראיה מן הכתוב דהא דסגי בחד ילפינן מקרא דכתיב בצדק תשפוט עמיתך וכיון דעירוב פרשיות כתיב ע"כ קאי ג' ומומחין על הלואה נמי ועל כרחך צריך לומר דג' ומומחין דכתיב גבי הלואה היינו משום כי הוא זה דלא הוי מודה במקצת אלא בפני בית דין של תורה וכיון דכתיב גבי שומרין נמי שלשה מומחין מוכח דגוף הדין גבי גזילות וחבלות בעינן שלשה ומומחין וז"נ היטיב. ובזה ישבתי סוגיות הש"ס רפ"ק דסנהדרין דאמרינן שם מאי קסבר אי קסבר עירוב פרשיות כתיב. ליבעי נמי מומחין ואי קסבר אין ערוב פרשיות תלת' ל"ל ופירש"י בהלותה ל"ל תלתא כיון דאין עירוב פרשיות אם כן בהלואה לא כתיב והוא תמוה דמהיכי תיתי לחלק בין הלואה לשומרין ורב אחא בריה דרב איקא דאמר מדאורייתא בחד סגי יליף לה מקרא דכתיב בצדק תשפוט עמיתך אבל מסברא אין לנו לחלק וכבר הרגיש בזה הר"ן ועוד קשה קושיות תוספות שם אפילו למאן דאמר אין עירוב פרשיות ניליף ממשפט אחד. והנראה לפי דברינו לפרש הסוגי' דפשיטא ליה לש"ס דמסבר' אית לן לחלק בין הודאה לגוף הדין וכדאמרו בש"ס גבי אודיתא דלמא טעו בדשמואל ופי' תוספות דאפילו שמואל דס"ל שנים שדנו דיניהן דין מודה בהודאה דבעינן שלשה ואם כן הכי פריך מאי קסבר אי קסבר עירוב פרשיות כתיב כאן אם כן ודאי מוכח דגוף הדין בעי שלשה דהא כיון דעירוב פרשיות כתיב אם כן לא קאי כי הוא זה אלא אהלואה ובשומרין לא בעי מודה במקצת ואפילו הכי כתיב שלשה גבי שומרין ואם כן מוכח דגוף הדין בעי שלשה בגזילו' אם כן הוא הדין בהלואה דמהיכי תיתי לחלק ועוד דהא משפט אחד כתיב ואם כן קשה ליבעי נמי מומחין ואי קסבר אין עירוב פרשיות אם כן שלשה ל"ל היינו אפילו בגזילות וחבלות נמי לא ליבעי שלשה דהא למאן דאמר אין עירוב פרשיות אם כן כי הוא זה קאי על פקדון ואם כן אינו מוכח דגוף הדין צריך ג' ומומחין ונימא דגם גזילות בחד סגי וכמו באיסור והיתר והא דכתיב שלשה ומומחין היינו משום כי הוא זה דלא סגי בלא ג' וממשפט א' ל"ש למילף דמה ענין משפט להודאה. לזה משני לעולם קסבר עירוב פרשיות ואם כן מוכח דגוף הדין צריך ג' ומומחין דהא בשומרין לא בעי כי הוא זה וכיון דאשכחן דגוף הדין בעי שלשה ומומחין ממילא אין לחלק בין דין לדין דהא כתיב משפט א' יהיה לכם אלא הא דסגיא בהדיוטות משום דר"ח שלא תנעול דלת בפני לוין ור"א ברי' דר"א סבר דאף על גב דמסברא אין לחלק בין דין לדין ועוד דהא כתיב משפט א' מכל מקום בפירוש ריבתה תורה דסגי בחד משום דכתיב בצדק תשפוט עמיתך והא דכתיב עירוב פרשיות על הלואה היינו משום הודאה דכתיב כי הוא זה. ולפי זה צ"ל לרמב"ח ולר"י דס"ל ד' שומרי' צריך הודאה וס"ל אין עירוב פרשיות ע"כ ס"ל דאין לחלק כלל בין הודאה לגוף הדון דאם לא כן שלשה מנ"ל אפילו גבי גזילות לגוף הדין דלמא הא דצריכי' שלשה גבי שומרין משום הודאה וניחא בזה לתרץ קושיות תוספות רפ"ק דהיכי קאמר ר"א ד"ה שנים שדנו אין דיניהם דין דהא אשכחן רמב"ח ור"י דס"ל אין עירוב פרשיות כתיב ועיין שם וק"ל. ובזה יתיישב היטב ל' הרמב"ם בפ"ה מהל' סנהדרין ז"ל. לפיכך דנין בהודאות והלואות וכיוצא בהן בחו"ל אע"פ שאין בית דין של חו"ל אלקים שליחות של בית דין של א"י עושין עד כאן לשונו וכבר הקשו בזה הרמ"ך וכל הראשוני' והאחרונים דהא לדעת הרמב"ם הודאות והלואות בחד סגי ולפמ"ש ניחא דרש"י פי' בשם י"מ הודאות והלואות היינו מב"מ והלואו' היינו כופר הכל ועיין שם והיינו לענין הבי' עדי' אח"כ שהוא מוחזק כפרן וכמ"ש הטורי זהב עיין שם וז"נ פי' הרמב"ם לזה כתב דשליחותי' דקמאי קאי עבדי דהא בהודאות דהיינו מודה במקצת וכן לענין שיהיה הוחזק כפרן ודאי בעינן בית דין של תורה והוא שלשה ומומחין דעלה כתיב תלתא אלקים וכמ"ש דכל מילי דלא תליא בדין אלא הודאה או שיוחזק כפרן ודאי בעי בית דין וכל בית דין הוא שלשה ומומחין אלא הא דדנין בהודאות הוא משום שליחות דא"י אלא דלא מהני מדרבנן בשלשה הדיוטות אבל יחיד מומח' אפילו מדרבנן אינו מועיל אמנם גוף הדין בהודאות והלואות סגי ביחיד הדיוט וכמו באיסור והיתר והוא נכון וברור: ועיין בכסף משנה פ"ב מהלכות סנהדרין שהקש' ע"ד הרמב"ם דחד סגי מן התורה מהא דאמרינן בסנהדרין מקשינן ריבים לנגעים אי מה ריבים בשלשה כו' אלמא דמדאורייתא בעי שלשה ועיין שם שכתב וצ"ל דאסמכתא בעלמא היא ובספר תורת חיים הניח קושיא זו ב צריך עיון. ולק"מ דהתם דברי ר' מאיר היא ור"מ ודאי ס"ל דבעי שלשה דהא בפרק קמא דסנהדרין דף ז' סובר ר"מ פשרה בשלש' וחכמים סברי בחד סברוהו דר"מ סבר דין בשלש' ומקיש פשרה לדין ודחי לא דכ"ע ס"ל דין בג' מ"ם מקיש פשרה לדין ומ"ס לא מקיש פשרה לדין ואם כן ר"מ מדסובר פשרה בשלשה ע"כ ודאי ס"ל דין בשלשה וכ"כ תוספות שם ד"ה לא דכ"ע עיין שם ואם כן ר"מ שפיר קאמר ומה ריבים בשלשה אבל אנן לא ס"ל כרבי מאיר וס"ל דין ביחיד:

אע"פ כו' מצות חכמים כו' עיין בתשו' מהרש"ל סי' ל"ה שפסק דאפי' בקבלוהו והוא מומחה אסור לו לדון יחידי והביא ראיות ובתשובת שארית יוסף סי' י"ז חלק עליו ודחה ראיותיו וכ"פ הב"ח ובאמת הך עובדא דירושלמי דמייתי במרדכי הארוך ובבעל העיטור דף נ"א ע"ב הוי תיובתיה דמהרש"ל דאיתא התם להדיא דר' אבהו היה דן יחידי וא"ל תלמידיו והא תנן אל תהי דן יחידי והשיב להם כיון שבאים מעצמם לדון לפני הרי כאלו קבלוני כו' ע' שם וכן מבואר יותר בירושלמי עצמו ריש פ"ק דסנהדרין ע"ש מיהו לענין דינא האידנא בזה"ז דליכא מומחה צ"ע די"ל דשאני ר' אבהו דמומחה הוי ובמומחה דוקא מהני קבלה והכי מוכח בירושלמי שם דמוקי ר' אבהו מתני' דבכורות דדן את הדין כו' מה שעשוי עשוי וישלם מביתו בשאמרו לו הרי אתה מקובל עלינו כשלשה ע"מ שתדינינו דין תורה דישלם מביתו כיון שהגיס דעתו לדון דין תורה דתנינן אל תהי דן יחידי כו' עכ"ל הירושלמי ומייתי לה הבעל העיטור שם (ולהכי קתני בסיפ' דמתני' דבכורות ואם היה מומחה לב"ד פטור מלשלם) ואין לו' דשאני התם שהתנו עמו בפי' שידון דין תורה דהא כתב הרא"ש וטור לקמן סימן כ"ה דסתם קבלה לפני שאינו מומחה הוא אדעתא לדון דין תורה ע"ש אבל באינו מומחה י"ל דלא ידון לכתחלה וכן משמע להדיא בהר"ש פ' אד"מ שכ' וז"ל דכיון שנשתדל מתחלה לדון והוא אינו מומחה ראוי שישלם מביתו ואע"פ דקבלו עלייהו מ"מ לא ה"ל לדון יחידי כיון שאינו מומחה עכ"ל ולפ"ז אותן שנוהגין לדון ביחידי היכא דבאים מעצמם לדון או אפי' בקבלוהו לאו שפיר עבדי כיון דהאידנא ליכא מומחה ואפשר דאותן שנוהגים לדון ביחידי היינו בדברים שרגילים ופשוטים שהם מומחי' בהם או אפשר דהיא הנותנת דכיון דהאידנא ליכא מומחה ולית דחכים האידנא בדין וכדאיתא בירושלמי והביאו הסמ"ג סי' ק"ז והטור לקמן סי' י"ב דהאידנא לית דחכים בדין לדון דין תורה א"כ כי קבלוהו בסתם מסתמא קבלוהו בין לדין בין לטעות ודמי למ"ש הנ"י רפ"ק דסנהדרין בשם י"א שאם קבלו עליהם יושבי קרנות שדינן דין ואפי' טעו אין חייבין לשלם דהא לא מצו למימר דאדעתא דלדיינו דין תורה קבלום דהא מידע ידעי שאינן יודעים דין תורה ע"כ. אכן צ"ע בזה שהרי כל הפוסקים לא הביאו את הירושלמי דהאידנא לית דחכים לדון דין תורה ונראה דגם הסמ"ג והטור דהביאו אינו אלא לענין שיש לעשות כל מה דאפשר לעשות פשרה וכן משמע להדיא ממה שהביאו גבי עשיית פשרה וכתבו צריכים הדיינים להתרחק בכל היכולת שלא יקבלו עליהם לדון דין תורה דגרסי' בירושלמי כו' משמע להדיא דלכתחלה דוקא הוא דצריכים להתרחק בזה אבל ודאי דגם דהאידנא יודעים לדון דין תורה בכמה דינים המפורשים בש"ס ופוסקים א"כ ודאי כשבאים מתחל' לדון לפניו וקבלוהו מסתמא קבלוהו אדעתא דלידון דין תורה וכמ"ש הפוסקים והרא"ש וטור לקמן סי' כ"ה ועל כן יש ליזהר שלא לדון ביחידי אף שקבלוהו אם לא שמפ' בהדיא איני יודע לדון אתכם דין תורה או שהוא דין פשוט ומומח' ורגיל הוא בכך דבכה"ג איכא מומחה אף האידנא ודוק:

מי שאינו מומחה כו' פי' שאינו לא גמיר ולא סביר כי הגמיר ולא סביר נקרא מומחה סתם בלשון הרמב"ם ומהני לי' נט"ר והגמיר וסביר נקרא מומח' לרבים בל' הרמב"ם כל זה הוכחתי בפרישה ע"ש:

עד שידע עם מי יושב בתשו' מהרי"ו סי' קמ"ז כתב למהר"ש ז"ל ואם תשמע לעצתי לא תשב אצל הקהל בשום דין דידעת שפסקי הבעלי בתים ופסקי הלומדים הם שני הפכים ואמרו בפרק זה בורר כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושים לא היו יושבים בדין אלא אם כן היו יודעין מי ישב עמהם כו' ע"ש:

עד שידע עם מי יושב בתשו' מהרי"ו סי' קמ"ז כתב למהר"ש ז"ל ואם תשמע לעצתי לא תשב אצל הקהל בשום דין דידעת שפסקי הבעלי בתים ופסקי הלומדים הם שני הפכים ואמרו בפרק זה בורר כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושים לא היו יושבים בדין אלא אם כן היו יודעין מי ישב עמהם כו' ע"ש:

מצער הצבור. עיין בס' או"ת סקי"ג שכ' שהיה בזה חרם ר"ת ורשב"ם וראב"ן וק"ן רבנים והוא בתשו' מהר"ם ב"ב בסופו כו' (גם בתשו' מהר"ם מינץ סי' ק"כ ע"ש) ובעו"ה פשתה נגע צרעת ממארת הזה בזמנינו כו'. וחובה על רבני הזמן לעשות גדר בזה כו' ע"ש ועיין בתשו' חתם סופר חח"מ מסי' י"ח עד סי' כ"ב איך הוא ז"ל עמד בפרץ בכל כח ועוז נגד הפורצים גדר עולם בענין זה והזכיר שם גם דברי הגמ' במס' ברכות נ"ה ע"א אמר רבי יצחק אין מעמידין פרנס על הצבור אא"כ נמלכין בצבור שנא' כו' גם דברי המרדכי פרק החובל הביאו הב"י בא"ח סי' נ"ג על השליח צבור שנעשה ע"פ השר כו' ושם בס"ט י"ח כתב ולדינא נ"ל דכל מ"ש בגמ' ופוסקים ותקנת ר"ת וסייעתו הכל הוא בימים קדמונים שהיה רק לענין לדון בכפיה ולהיות מושל העיר ואינו נוטל פרס מהקהל ולא היה השר כופה רק פלוני ימשול וזהו מדינא דמלכותא רק שאינו מדרך המוסר שהרב יקבל ממשלתו בלי רצון הצבור אך לכוף הצבור ליתן לו פרס והספקתו והכנסתו זה אינו מדינא דמלכותא כי אילו יכוף שר לשכור לו דוקא פועל זה למלאכתו ולא פועל אחר זה אינו מחק המלך וא"כ כל פרוטה שנוטל הרב מהכנסות הרבנות ע"פ כפיית השר גזל הוא בידו ע"ש עוד: