להשתתפות במיזם והוספת חומרים, לחץ כאן
בדף מקורות זה מובאות הקדמות של פרשנים על התורה לספר בראשית ולתורה. ממקורות אלו ניתן ללמוד על הנחות היסוד, המגמות הפרשניות והעקרונות המנחים של הפרשנים הללו.
כל אחד מוזמן להוסיף מקורות לדף זה ולהוסיף הסברים למקורות כולל ההסבר של ההקשר של המקור הזה והאופן שבו המקור קשור לנושא כולו.
(א) בראשית. אָמַר רַבִּי יִצְחָק לֹֹֹֹֹא הָיָה צָרִיךְ לְהַתְחִיל אֶת הַתּוֹרָה אֶלָּא מֵהַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, שֶׁהִיא מִצְוָה רִאשׁוֹנָה שֶׁנִּצְטַוּוּ בָּהּ יִשׂרָאֵל, וּמַה טַּעַם פָּתַח בִּבְרֵאשִׁית? מִשׁוּם כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם (תהילים קי"א), שֶׁאִם יֹאמְרוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם לְיִשְׁרָאֵל לִסְטִים אַתֶּם, שֶׁכְּבַשְׁתֶּם אַרְצוֹת שִׁבְעָה גוֹיִם, הֵם אוֹמְרִים לָהֶם כָּל הָאָרֶץ שֶׁל הַקָּבָּ"ה הִיא, הוּא בְרָאָהּ וּנְתָנָהּ לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָיו, בִּרְצוֹנוֹ נְתָנָהּ לָהֶם, וּבִרְצוֹנוֹ נְטָלָהּ מֵהֶם וּנְתָנָהּ לָנוּ:
בראשית ברא אֵין הַמִּקְרָא הַזֶּה אוֹמֵר אֶלָּא דָּרְשֵׁנִי, כְּמוֹ שֶׁדְּרָשׁוּהוּ רַבּוֹתֵינוּ בִּשְׁבִיל הַתּוֹרָה שֶׁנִקְרֵאת רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ (משלי ח'), וּבִשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל שֶׁנִקְרְאוּ רֵאשִׁית תְּבוּאָתוֹ (ירמיה ב'); וְאִם בָּאתָ לְפָרְשׁוֹ כִּפְשׁוּטוֹ, כָּךְ פָּרְשֵׁהוּ בְּרֵאשִׁית בְּרִיאַת שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר וְלֹא בָא הַמִּקְרָא לְהוֹרוֹת סֵדֶר הַבְּרִיאָה לוֹמַר שֶׁאֵלּוּ קָדְמוּ, שֶׁאִם בָּא לְהוֹרוֹת כָּךְ, הָיָה לוֹ לִכְתֹּב בָּרִאשׁוֹנָה בָּרָא אֶת הַשָּׁמַיִם וְגוֹ' שֶׁאֵין לְךָ רֵאשִׁית בַּמִּקְרָא שֶׁאֵינוֹ דָבוּק לַתֵּבָה שֶׁלְּאַחֲרָיו, כְּמוֹ בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת יְהוֹיָקִים (שׁם כ"ז), רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ (בראשית י'), רֵאשִׁית דְּגָנְךָ (דבראשית י"ח), – אַף כָּאן אַתָּה אוֹמֵר בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים וְגוֹ', כְּמוֹ בְּרֵאשִׁית בְּרֹא; וְדוֹמֶה לוֹ תְּחִלַּת דִּבֶּר ה' בְּהוֹשֵׁעַ (הושע א'), כְּלוֹמַר תְּחִלַת דִּבּוּרוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"ה בְּהוֹשֵׁעַ, וַיֹּאמֶר ה' אֶל הוֹשֵׁעַ וְגוֹ'. וְאִ"תֹּ לְהוֹרוֹת בָּא שֶׁאֵלּוּ תְּחִלָּה נִבְרְאוּ, וּפֵרוּשׁוֹ בְּרֵאשִׁית הַכֹּל בָּרָא אֵלוּ – וְֵישׁ לְךָ מִקְרָאוֹת שֶׁמְּקַצְּרִים לְשׁוֹנָם וּמְמַעֲטִים תֵּבָה אַחַת, כְּמוֹ כִּי לֹא סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי (איוב ג'), וְלֹא פֵּרֵשׁ מִי הַסּוֹגֵר וּכְמוֹ יִשָּׂא אֶת חֵיל דַּמֶּשֶׂק (ישעיהו ח'), וְלֹא פֵּרֵשׁ מִי יִשָּׂאֶנּוּ; וּכְמוֹ אִם יַחֲרוֹשׁ בַּבְּקָרִים (עמוס ו'), וְלֹא פֵּרֵשׁ אִם יַחֲרוֹשׁ אָדָם בַּבְּקָרִים, וּכְמוֹ מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית (ישעיהו מ"ו), וְלֹא פֵּרֵשׁ מַגִּיד מֵרֵאשִׁית דָּבָר אַחֲרִית דָּבָר – אִ"כֵּ, תְּמַהּ עַל עַצְמְךָ, שֶׁהֲרֵי הַמַּיִם קָדְמוּ, שֶׁהֲרֵי כְתִיב וְרוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם, וְעַדַיִין לֹא גִלָּה הַמִּקְרָא, בְּרִיאַת הַמַּיִם מָתַי הָיְתָה, הָא לָמַדְתָּ, שֶׁקָּדְמוּ הַמַּיִם לָאָרֶץ, וְעוֹד, שֶׁהַשָּׁמַיִם מֵאֵשׁ וּמַיִם נִבְרְאוּ, עַל כָּרְחֲךָ לֹא לִמֵּד הַמִּקְרָא סֵדֶר הַמֻּקְדָמִים וְהַמְאֻחָרִים כְּלוּם: (ג) ברא אלקים וְלֹא נֶאֱמַר בָּרָא ה', שֶׁבַּתְּחִלָּה עָלָה בְמַחֲשָׁבָה לִבְרֹאתוֹ בְּמִדַּת הַדִּין, רָאָה שֶׁאֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם, הִקְדִּים מִדַּת רַחֲמִים וְשִׁתְּפָהּ לְמִהַ"דִּ, וְהַיְינוּ דִּכְתִיב בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹקִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם:
ההנחה הטמונה בשאלת רש"י היא שהתורה היא מסמך מסמך הוראות מעשיות כאשר השאלה המרכזית שלפי מסמך זה, היא: מהי הדרך שבה יש לנהוג?
המסקנה שעולה מהתשובה של רש"י שהתורה אינה קובץ כאמור ולא רק מכילה הוראות מעשיות.
מוזמנים להמשיך את הרעיון שלעיל.
מהו הרעיון המרכזי של התורה שבגינה היא פותחת דווקא בבראשית?
בראשית. פרש״י, אמר רבי יצחק לא היה צריך וכו׳ לפי שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל. וא״ת הרי שבע מצוות מצות מילה וגיד הנשה קדמו למצות החדש מצוה ראשונה, אלא י״ל הא דקרי לה בפרש״י למצות החדש מצוה ראשונה לפי שהיא ראשונה למצוות שנצטוו ישראל עליהם במעמד כולם. פירש רש״י למה פתח בבראשית משום כח מעשיו וכו'. וא״ת היאך יכולין הכנענים לומר לישראל גזולה מז׳ אומות חדא דאין זו גזולה שמה שקנה עבד קנה רבו וקים לן דכנען לזרעו של שם עבד הוה כדכתיב ויהי כנען עבד למו. ועוד אדרבה הם גזלוה מישראל כמו שפירש״י בפ׳ לך והכנעני אז בארץ היה הולך וכובש את הארץ מזרעו של שם שבחלקו של שם נפלה כשחלק נח את הארץ לבניו. אלא י״ל כמה מלכים היו בארץ כגון מלך חצור וחביריו שלא היו ממשפחות כנען וכן בפ׳ ברכה גבי אפסי ארץ, ושמא הם מזרעו של שם היו ולא היה לישראל שום רבנות עליהם ליטלה מהם בחזקה ומהם היה הכנעני הולך וכובש כמו שפרש״י. ד״א מה טעם פתח בבראשית להודיע סדר הבריאה ונתינת הארץ כמו שפירש״י, היינו טעמא שלא יהא פתחון פה לכנענים לומר להם לישראל אין אתם מן היורש הראוי לירש שהוא עילם אלא אתם מארפכשד הצעיר בבנים כדכתיב בני שם עילם ואשור וארפכשד א״כ כבשתם את הארץ שלא כמשפט. ד״א לכך פתח בענין יצירה שאלמלא כן יאמרו קטני אמנה העולם על מנהגו הוא עומד ועמד תמיד. פרש״י ברצונו נתנה להם וכו׳ צ״ל לא נתנה להם לחלוטין דאל״כ היך חוזר ממתנתו. פירש״י שאין לך ראשית במקרא שאין דבוק לתיבה שלאחריו. חז״ק הרי מצינו דוגמא כי אחרית לאיש שלום ואין דבוק לתיבה שלאחריו.
(א) אמר לוי בן גרשום יתברך ויתעלה הצור הממציא בתבונתו וחכמתו ודעתו הנמצאות בכללם אשר במציאותם מהחכמה והחנינה מה שאי אפשר שישיגהו זולתו בשלמות ישתבח היוצר אשר מחשקו להטיב לנמצאות ולהגיע אותם מהמציאות החסר אל המציאות השלם השגיח באלו הנמצאות השפלות והעלה מציאותם מדרגה אחר מדרגה עד שהגיע את מציאות האדם ועם מה שהשגיח במציאותו בזה האופן הנפלא אשר השגיח בו בתכונת אבריו וכחותיהם והכלי' אשר נתן לו לשמור מציאותו לא נמנע מהשגיח בו במה שידריכהו אל שלמות האמתי אשר הוא פרי כל האדם אשר בעבורו נמצא בזה החומר השפל מה שנמצאו מהצורות וזה אמנם היה ממנו בנתינת זאת התורה האלהית אשר היא נימוס יגיע המתנהגים בו בשלמות אל ההצלחה האמיתית. וראוי שלא יעלם ממנו שאי אפשר לנו להשיג בשלמות מה שבמציאות התורה מאופן החכמה והחנינה אבל נדע מזה מעט ונסכל מזה הרבה כמו שאי אפשר לנו להשיג בשלמות מה שבמציאות הנמצאות על מה שהם עליו מאופן החכמה והחנינה. אבל נשיג מהחכמה אשר ביצירתם מעט כמו שיתבאר למי שיפליג העיון בחכמת הנמצאות וידע יחס הסדור אשר נשיגהו לנמצאות אל הסדור המושכל אשר ממנו השתלשל מציאותם. וכבר הרחבנו המאמר בזה הענין במאמר הראשון והחמישי בספר מלחמות ה' בחקרנו אם אפשר שישוב השכל אשר בנו במדרג' השכל הפועל. וראוי שיהיה הענין בזאת התורה כן להיותה אלהית ר"ל שהיא מסודרת מהשם יתע' כמו שהתפרסם לכל האנשים היום עם שהוא האמת בעצמו ולהיות כונת התורה זאת הכונה אשר זכרנו נחלקו ענייניה בהכרח לשלשה חלקים גדולים:
(ב) החלק הראשון והוא אשר יחשב שאליו לבדו היתה הכונה בתורה הם המצות המקיפות במה שנצטוינו להאמינו ולעשותו וכמה שהוזהרנו מהאמינו ומעשותו והם תרי"ג מצות לפי מה שנתפרסם ממספרם:
(ג) והחלק השני הוא החלק המקיף החכמה המדינית אשר לא יתכן בו מצוה ועבירה לרוחק המצא השלמות אשר יישיר אליו במדות והתכונות בהמון האנשים כלם כמו שאפשר זה במצות התוריות. והמשל שאם צותה אותנו התורה שלא נכעוס אלא על מה שראוי לכעוס עליו ובשיעור הראוי ובמקום הראוי ובעת הראוי. ולא נשמח רק על מה שראוי לשמוח בו ובעת הראוי ובשיעור הראוי ולא נתגבר רק על מה שראוי ובמקום הראוי ובשיעור הראוי וכיוצא בזה בשאר המדות והתכונות היו האנשים כלם בחטא תמיד זולתי מעט ומזער מהם. ומה שהוא בזה התואר הוא בלתי ראוי שתפול בו מצוה ואזהרה כי זה יהיה מביא האנשים להקל בקיום שאר המצות ואזהרה כי זה יהיה מביא האנשים להקל בקיום שאר המצות כשיראו שאי אפשר להם הרבה ממצות התורה. ולזה העירתנו התורה על זה החלק במה שספרה לנו מספורי הקודמים המפורסמים בשלמות בעניין מנהגיהם להיישירנו ללכת בעקבותיהם ולהתנהג במנהגיהם וספרה לנו עם זה קצת מהמעשים המגונים שנעשו והתכלית הרע שתגיע מהם כדי שנברח מעשות כמו אלה המעשים:
(ד) והחלק השלישי הוא מה שהקנתנו התורה מחכמת הנמצאות אשר לא יתכן שנגיע אליו בדרכי העיון כי אם בקושי גדול אם לא נעזר בזה בספוריה הנבואיים ואל כמו אלו החלקים בעצמם נחלקה חכמת התלמוד אלא שאין ספוריה נובאיים אבל הם ספורים שהעידו עליהם אנשים גדולים מפורסמים כשלמות ומן ההכרח היה חלק הנימוס התוריי לשלשת החלקים האלה לפי שהשלמות האנושי לא יגיע בשלמות אם לא בהגיעה השלמות במדות ובעיון על השלם שבפנים והחלק המקיף בחכמה המדינית אשר לא יתכן בה מצוה ואזהרה הולך מהלך השלמות באופן מה אל מה שיקנוהו המצות והאזהרות התוריות מתקון הגוף:
(ה) והחלק המקנה חכמת הנמצאות אשר בהשגתם מן הקושי העצום הולך גם כן באופן מה מהלך השלמות אל מה שיקנוהו המצות והאזהרות התוריות מתקון הנפש. ואין ראוי שיסופק המצות והאזהרות התוריות מתקון הנפש. ואין ראוי שיסופק עלינו מה שימצא במצות מהמעשים אשר יעירו ויישירו באופן מה אל השגת חכמת הנמצאות אשר בהשגתם מהעומק והקושי החזק כמו העניין במלאכת המשכן ושאר מה שיבא בתורה ממה שינהג זה המנהג. וזה שאנחנו נאמר בהיתר זה הספק שעם כל זה יצדק מאמרנו שהחלק השלישי מהחלקים שזכרנו הולך מהלך השלמות אל מה שבא במצות התוריות ותקון הנפש. וזה שזה החלק מיישיר בעצמות וראשונה אל חכמת הנמצאות והמצות ההם הם מישירות אליו בשנית לפי שהם חיקוי והמשל לסדור הנמצאות עם שזה החלק מישיר אותנו ג"כ להכנת החקויים ההם והמשלים. ועוד שמה שבא באלו המצות מההערה אל חכמת הנמצאות והוא מזה החלק השלישי וזה שהמצוה ההיא אינה להבין ההערות ההם אבל לעשות המעשים ההם אשר יש בהם אלו ההערות והמשל כי התורה לא צותה אותנו שנכון מכלי המקדש ותכונתו הדברים אשר הם מעירים עליהם אבל צותה אותנו לעשות אותם בזה האופן ובכמו זה האופן בעינו יקרה שיתערב החלק השני מחלקים שזכרנו בחלק הראשון. ובהיות העניין כמו שספרנו הנה טעה מי שיחשוב שכל מה שבא בחכמת התלמוד זולת ביאור המצות התורייות הוא דבר אין צורך בו בחק החכמה התלמודיית אבל הוא בלי ספק הכרחיי בזאת החכמה התוריית כמו שביארנו ואחר שהתישב לנו זאת מכונת התורה ראינו לבאר אותה ולבאר מה שהישירה אליו בדבר דבר ממנה מאי זה שיהיה מאלו החלקים השלשה שזכרנו לפי מה שאפשר לנו ולא נבטח שיעלו בידנו כונות התורה בשלמות כי זהרחוק מאד שתגיע השגתו לאחד מבעלי העיון כמו שקדם אבל נבטח בג"ה שיעלו בידנו הרב' מכונותיה וזה ממה שלא יעלם מהמעייני' בדברינו. והנה הסכמנו שנניח בכאן על צד השרש המונח מה שהתבאר מהדברים העיונים במקומותיהם וזה שאם באנו לבאר הדרושים ההם בכאן יארך המאמר יותר מן הראוי ובהיות העניין כן הוא מבואר שראוי למי שיעיין בביאורינו שתקדם לו ידיעה בחכמה העיונית. ולזאת הסבה בעינה לא הסכמנו שנביא בזה הביעור מה שאמרו רז"ל בדברי התורה על צד הדרש כי אלו המאמרים הם דברים טובים בעצמותם מאד הנה אינם באורים לפסוקי התורה אשר סמכו אותם להם ואנחנו אמנם נכון בכאן לבאר דברי התורה לפי הוראתם בעצמם ואם הבאנו בביאורינו זה דברי הדרשים ההם יארך יותר מן הראוי יקוץ בו המעיין. והנה בביאור המצות והשרשים אשר מהם יצאו כל דיניהם אשר התבארו בחכמות התלמודיות לא יהיה במנהגנו בכל המקומות לסמוך אותם השרשים אל המקומות אשר סמכו אותם חכמי התלמוד באחת מי"ג מדות לפי מנהגם וזה שהם סמכו אלו הדברים האמתיים המקובלים להם במצות התורה לפסוקים ההם להיות כדמות רמז ואסמכתא לדברי' ההם לא שיהיה דעתם שיהיה מוצא אלו הדינין מאלו המקומות כי כבר יוכל האדם להפך כל דיני התורה בכמו אלו ההקשים עד שאפשר בהם לטהר את השרץ כמו שזכרו ז"ל אבל נסמוך אותם אל פשטי הפסוקים אשר אפשר שיצאו הדינין האלו מהם כי בזה תתיישב הנפש יותר ואין בזה יציאה מדברי רז"ל כי הם לא כונו כמו שאמרנו שיהיה עכ"פ מוצא הדינים ההם מהמקומות אשר סמכו אותם להם אבל הם אצלם מקובלים איש מפי איש עד משה רבינו ובקשו להם רמז מן הכתוב כמו שזכר הרב המורה בספר המצות ובפירוש המשנה. והנה בסמכנו אותם הדינים לפשוטי הכתובים תועלת להשאיר יותר זכרון אלו הדינים בנפשותינו כי פסוקי התורה אפשר שיזכרו בקלות לרוב התמדתנו בקריאתם וכאשר יוצאו מפשטי הכתובים ההם באורי' המצוה יהיה זה סבה אל שיזכרו באורי המצוה בכללם עם זכירת הפסוקי' ולזאת הסבה בעינה ראינו שנתן סבו' במצוה מצוה לפי קצורנו כי עם שידיעת הסבות הוא משלמת הידיעה בדברים אשר הם להם סבות הנה ימשך לזה גם כן השאר הידיעה כי הדבר כשיודע בסבותיו תהיה הידיעה בו יותר קיימת ויותק נשארת. וראוי שלא יעלם ממנו שאי אפשר בנתינת הסבות בכמו אלו הדברים התוריים שינתנו סבות מחייבות מציאות המצוה ההיא חיוב הכרחי כמו הענין בחכמות הלמודיות ואי אפשר גם כן בזה ניתנת הסבות ממי הסבות הנתונות בחכמה הטבעית כי זה ממה שלא יתכן בשום פנים לפי שטבע הנושא התוריי אינו באופן שיקבל כמו זאת האמתה כבר ביאר זה הפילוסוף בספר המדות ושם ביאר כי האמת' הנופלת כדבר דבר תהיה לפי מה שבטבע הנושא שיקבל ממנה וכבר ביאר זה ג"כ בראשון ממה שאחר הטבע וכבר זכרנו זה שלא יקל המעיין בסבות אשר נתן אותם בביאורנו זה במצות התוריות אם לא תהיינה במדרגת הסבות הנאותות בחכמות אשר מטבע נושאיהם לקבל האמתה יותר שלמה מהאמתה הנופלת בדברים התוריים ובמה שינהג מנהגם. ומהנה אתחיל זכרון המקומות אשר נשתמש בהם בביאור המצות:
(ו) המקום הראשון הוא שהתורה תקח הפרט תמורת הכולל וזה יתחלק לשני מינים המין האחד שילמד מהפרט הנזכר במצוה כוללו כאלו תאמר שכבר נצטוינו שלא נחרוש בשור ובחמור יחדו ונזכרו בכאן שור וחמור תמורת כל שני המינים שיהיה האחד טמא והאחד טהור ונזכרה בכאן החרישה תמורת כל מלאכה שישתתפו בה הב"ח הטהור עם הטמא כמו שנתבאר זה העניין מזאת המצוה בשמיני מכלאים ובמקומות מפוזרים מהתלמוד וכבר יתבאר מתי נלמד מהפרט הכולל ומתי לא מעניין המצות ומהמלות הנופלות בה כמו שיתבאר לך מדברינו כשנשתמש בזה המקום. והמשל שעניין המצוה הזאת יחייב שיהיה הדין כן בשאר הב"ח ר"ל שלא נשתתפם במלאכה אחת כשיהיה האחד טמא והאחד טהור כמו שנבאר שם בג"ה. המין השני שנלמד מן הדין הנזכר במצוה הפרטית דין כולל המצוה ההיא אשר ראוי בו זה הדין כמו שהוא ראוי במצוה הזאת או יותר. והמשל שהתורה זכרה בזמן אכילת התודה שהוא קדשים קלים שהוא ליום ולילה ומשם ואילך יהיה הנותר נשרף ושתקה מלבאר זמן אכילת קדשי הקדשים כמו החטאת והאשם וזולתם לפי שהם ראוים בזה הדין כמו התודה או יותר מזה ולזה יהיה הדין בזמן אכילת קדשי הקדשים כדין התודה בשוה כמו שנבאר בחמישי מזבחים וכבר זכר הפילוסוף זה המקום גם כן במקומות ההלציים:
(ז) המקום השני שכאשר יהיה בתורה מאמר אחד סתום לא נודע פירושו והיה המאמר ההוא מבואר במקום אחר מהתורה הנה נלמד ביאור המאמר הסתום מהמקום האחר אשר הוא מבואר בו. והמשל שכבר חייבה התורה חטאת לעושה בשגגה אחת מכל מצות ה'' אשר לא תעשינה או אשם על אשר לא הודע אותו כמו שהתבאר בפרש' ויקרא ולא נודע בביאור אלו המצות אי זה הם ממצות התורה וכבר נלמד פי' זה המאמר ממה שנאמר בכיוצא בזה בפרשת שלח לך שכבר תמצא שם אם מעיני העדה נעשתה בשגגה כמו שנאמר בפרשת ויקרא ונעלם דבר מעיני הקהל ועשה אחת מכל מצות ה''. ותמצא שחייב שם לצבור פר כמו שחייב בכאן אלא שהוסיף שם שעיר ותמצ' שחייב שם ליחיד עז בת שנתה כמו שחייב כאן כשבה או שעירה. ולזה למדנו שהמצו' אשר יהיה זה הקרבן עליהם הם מסוג המצוה הנזכרת בפרשת שלח לך אין הבדל ביניהם אלא שהנזכרת בפרשת שלח לך היא שקולה כנגד כל המצות והיא ע"ז והנזכרות בפרשת ויקרא אינן נתלות בהם שאר המצות. ולזה אמר בפרשת שלח לך את כל המצות האלה ובפרשת ויקרא אמ' אחת מכל מצות ה''. ואי אפשר שנאמר שיהיה אמרו את כל המצות האלה שאם שוגג בכלם יביא פר ושעיר שהרי נתחייב ממה שנ' בפרשת ויקרא שיביאו פר על כל אחת מהמצות ששגגו בהם וכאשר התישב זה יתבאר שהפרט הנזכר בפרשת שלך לך יהיה במה שחייבים על זדונו כרת כמו שנבאר שם באמרו והנפש אשר תעשה ביד רמה הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה. אף מה שנזכר מזה בפרשת ויקרא יהיה במה שחייבין על דונו כרת כמו שנבאר זה בהוריות ובכריתות:
(ח) המקום השלישי הוא מה שיתבאר מפני הוראת הגדר שיורה עליו השם ההוא והמשל שכבר אמר' התורה בפסח שיהיו נמנין בו אנשים באמרו לפי אכלו תכסו על השה ולמדנו מזה שהתורה רצתה שאי אפשר שיהיו נמנין על השה אלא בעודו חי וזה כי גדר השה לא ידבק על השה השחוט:
(ט) המקום הרביעי הוא שהפעולות אשר זכרה אותם התורה ראוי שיובנו באופן אשר יורגל עניין אלו הפעולות ובאופן שיהיו בו יותר שלמות משל מה שביארו לפי המורגל באמרו ונפל שמה שור או חמור אמרו ז"ל ונפל עד שיפול בדרך נפילה ומה שביארו מתנאי הרבה מהפעולות שיהיו ביום כי המורגל מהפעולות הוא שיהיו ביום ולא בלילה עם שבו גם כן תהיינה יותר שלמות וכן מה שזכרו מהפעולות הנזכרות בתורה שמתנאיהם שיהיו נעשות ביד מהעשות ביד ימין כי בזה תהיינה אלו הפעולות יותר שלמות עם שזהו היותר נהוג מהם. ואולם משל מה שביארו לפי העניין שהיה בו הפעולות יותר שלמות מה שאמרו בתפילין של יד שהוא ראוי שיהיו כנגד הלב ותפילין של ראש על המוח כי באלו המקומות תהיינה אלו הפעולות יותר שלמות להביא אותנו לתת לבבנו ומחשבתנו בעניין אלו הפרשיות הנכתבות שם וכבר נבאר במקומו איך יתבאר שאין כונת התורה לשים התפילין בבין העיני' בעצמם ועל היד בעצמה וכאשר היה זה כן הנה ראוי שנאמר שכונת התורה שיושמו התפילין במקום שלמעלה מן היד אשר תהיה בו זאת הפעולה היותר שלמה ושיושמו התפילין של ראש על מקום אשר בראש נגד העינים אשר תהיה זאת הפעולה יותר שלמה:
(י) המקום החמישי הוא שכבר יתאמת לנו הנושא אשר בו המאמר מהתארים אשר יתוארו בה מהפעולות הנזכרות בו אלו ההפעלויות ומהדברים הגלוים למאמר ההוא וכל שכן בענינים הגדולים כמו הקרבנות והעלת העונשי' שכבר נקפיד בהם בכל אלו הצדדים להרחיק שלא יעשו אלו הדברים הגדולים כי אם במקום שהגבילה התורה בעבור מה שיהיה בהם מההפסד והמרי אם יעשו בזולת מקומותיהם כי אולי זכרה התור' בזה המין אלו התארים כדי שנכין בהם באי זה מהנושאים יהיו דבריה כי כמו כן יעשו החכמים בלשון לקצר המאמ' שלא יצטרך להם לדבר עם הנושא כל התנאים אשר צריך שיותנו בו משל מה שיודע בזה מצד התוארים מה שנאמר בבן סורר ומורה כן למדנו מזה שהנושא אשר ידבר בו הוא אשר מדרכו שיהי בן ואי אפשר בו שיהיה אב וזה אמנם אצל היותו לאיש כי לא יענש הקטן משל מה שיודע מהפעולות הנזכרות בו מה שאמר בבן סורר ומרה ותפשו בו אביו ואמו למדנו מזה שיהיה להם ידים יתכן שיתפשו אותו בהם ואם לא לא יהיה הבן נדון כבן סורר ומורה משל מה שיודע מהדברים הנלוים למאמ' והוא כמה שאמ' בכהן משיח אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם שכבר ידענו החטא ההוא אשר בו יביא זה הקרבן ממה שפורש בזה העניין כחטא העם מה שאמר ואם כל עדת ישראל ישגו וכן ידענו ביאור שם הנשיא הנזכר בזאת הפרשה מהעניינים הנלוים לו וזה שכבר מצאנו העניינים הנלוים לו כוללים לישראל ומשתתפין באופן מהאופנים כי הכהן המשיח לא יהיה ממנו אלא איש אחד והוא משותף לכל ישראל והוא עליון על שאר הכהנים וכן חטאו הוא משותף לכל ישראל ג"כ ולב"ד הגדול העליון על שאר השופטים אשר בכל שער ושער. ולזה יהיה הרצון בזה הנשיא המלך שאין עליו אחר לא הנשיא אשר הוא נשיא השבט שיהיה המלך מושל בו כי הנשיא אשר הוא בזה התואר איננו משותף לישראל ואיננו עליון על שאר הנשיאים משל אחר למה שיודע מהדברים הנלוים למאמר ההוא והוא יותר סתום והוא כי כשתרד התורה בזכירת פרטים בסדור מה וחייבה להם תנאים מה סתומים ראוי שנלמד ביאורם מההדרגה אשר בפרטים ההם משל זה כי התורה זכרה בפרשת קרח מתנות כהנה על מדרגותיהם רוצה לומר שזכרה תחלה קדשי הקדשים ואחר כן זכרה המורם מהשלמים ותודה ואיל נזיר. ואחר כן זכרה תרומה וחלה ובכורים וזכרה בקדשי הקדשי' שמתנאי אכילתם שיהיו נאכלים במקדש ושיאכלו אותם זכרי כהונה לבד ואחרי כן זכרה במורם משלמים ותודה ואיל נזיר שמתנאי אכילתם שיאכל אותם בבית הכהן כל טהור ואחר זכרה בתרומה והלה ובכורי' שמתנאי אכילתם שיאכל אותם כל טהור בבית הכהן והוא מבואר שאם היתה הכונה אחת באמרה טהור בשני המקומות האלו לא הוצרכה התורה לומר כל טהור בביתך יאכלנו כי אם פעם אחת אחר שאין הבדל בזה בב' אלו המינים מהקדשים. ולזה יחוייב שנאמר כי הכונה בטהור בשני אלו המקומו' מתחלפות. ולפי שהתורה ירדה בזה בהדרגה מהנכבד יותר אל מהשלמטה ממנו למדנו כי הטהרה הנזכרת באכילת המורם משלמים ותודה ואיל נזיר הוא יותר שלמה מהטהרה הנזכרת באכילת תרומה וחלה ובכורים. והנה מצאנו באכילת הקדשים בתורה שני מינים מהטהרה. האחד הערב השמש כאמרו ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים והטהרה השני הוא במחוסר כפרה אחר הבאת כפרתו וזה שכבר זכרה התורה בפרשת אשה כי תזריע שאינה טהורה לאכילת הקדשים עד שיביא כפרתה אף על פי שטבלה והעריכ' שמשה באמרו בכל קדש לא תגע ולא המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה. ואמר אחר כן וכפר עליה הכהן וטהרה למדנו שטהרתה תלויה בכפרה לעניין אכילת הקדש. והנה יתבאר מזה המקום שהטהרה היותר שלמה תצטרך לאכילת המורם משלמי' ותודה ואיל נזיר. והטהרה שלמטה ממנה והיא הערב השמש תספיק לאכילת תרומה חלה ובכורים:
(יא) המקום הששי הוא שראוי שנאמין כי התורה תזכר הדברים על תכלית הגבול שיגבלו בו היה זה למנוע או להכיר כי בזה יהיה מאמרה שלם ומדרך מה הוא. הלא תראה שגם האנשים יקפידו בזה וזה שמי שיכול לשאת עשרת ככרים דרך משל לא יאמרו עליו שהו' יכול לשאת שמנה ככרי' או תשעה כי אין זה תכלית מה שהוא יכול עליו ומי שאינו יכול לשאת כי אם כבר אחד לא יאמרו עליו שאינו יכול לשאת שלשה ככרים או ארבעה וזה מבואר ככר זכר זה הפילוסוף בספר השמים ואם העניין כן בדברי האנשים הנה ראוי יותר שיהיה העניין כן בתורה בעבור מה שיש מהשלמו' בדבריה משל זה כי התורה זכרה באיל נזיר ולקח הכהן הזרוע בשלה מן האיל והנה גם כן נתבשל חלק כהן שהוא אסור לישראל עם מה שיאכלו הבעלים הנה נלמוד מזה שזה הוא תכלית השיעור אשר יותר אם יבשל הדבר המותר עם מיני האסור והנה זה השיעור הוא אחד מששים כי כן יחם הזרוע אל כל האיל לפי מה בחנו רז"ל וכן העניין במה שנמנה ממנו מעשות מלאכה במועדות כי מה שלא יתכן שיקרה מלאכת ואף על פי שהוא חלק מהמלאכה לא חייבה אותנו התור' על עשייתו וכבר נתבאר מה שיתכן שיקרא מלאכה ומה שאי אפשר בו שיקרא כי אם חלק ממלאכה אצל ביאורינו אל המצות:
(יב) המקום השביעי הוא שכל ענין יתכן בו שיתחלק בכמות והיה התכלית מגיע בכל חלק ממנו הנה נשפט על החלק כמשפט אשר בעינו אשר לכל וזה החלק אם היה בכמה המתחלק נקח הכמה המתחלק הראשן והוא שנים כי חלק מהמספר במה שהוא מספר ראוי שיהיה מספר ואם היה בכמה המתדבק נקח אותו החלק הראשון אשר יורגל להחלק בעניין ההוא כי כחל חלק מהכמה המתדבק הוא התדבק. משל זה כי השער אשר זכרה התורה בנגעים הוא ענין שכל שער שנתהוה נשאר על תכליתו ונשפט בזה שאם היו שם שתי שערות בתואר ההוא יהיה בנגע הדין שזכרה התורה בו. וכן הכותב במועדים יתחייב כשכתב שתי אותיות והאורג כשארג שתי חוטין כי זה כלו מהכמה המתחלק ותשלם בהיות לזה החלק עד שכבר ישאר בזה האופן באופן מה ואולם בכמה המתדבק יתחייב בחלק הקטן אשר יורגל לחלק אותו. משל זה כי האכילה הוא מהכמה המתדבק כי אין חלקיה נפרדי' קצתם מקצת אבל הם מתדבקין באסטומכא להעשות מהם המזון שיזון בו הגוף החלק הקטן שתחלקהו המלאכה בזה הוא כזית כי הדבר לא יקר' נאכל בהיותו בפה ולא יקרא האדם אוכל כאשר בלע העניין הנאכל ולזה הוא מבואר שהו' יקרא אוכל בעת בולעו אותו ולפי שאין בית הבליעה מחזיק יחד יותר מכזית יוגבל זה החלק אשר יקרא נאכל בכזית כי לא יורגל לבלוע מהמזון יחד בבית הבליעה פחו' מכזית אם לא היה הדבר הנאכל בריאה שלמה כי אז יתכן שיאכל האדם הדבר ההוא לבדו אף על פי שלא יהיה ממלא בית הביעה אמנם מהאוכל מתדמ' החלקי' לא ירגיל האדם לאכול ממנו פחות ממלא בית הבליעה. ועוד כי מה שהוא בריאה הוא דבר שלם בעצמותו ולזה ראוי שיקרא נאכל כל הדבר ההוא לבדו ואם לא יצטרף עמו אחר שישלימהו לכזית. וראוי שתדע כי דין פירות הצמחים בזה העניין הוא דין מתדמה החלקי' לא דין מה שהוא בריאה והיה זה כן לקורבת אלו הדברים ממדרגת המתדמה החלקים ולה לא יתחייב משום אכילה האוכל חטה אחד אסורה. וכן הכונה במועדי' יתחייב בכל שהוא כי אין שם חלק שלא יורגל במלאכה לעשותו לבדו לפעמים וזה כי שנהרס כמו החלק ההוא מהבנין ישוב לבנותו אותו החלק והבין זה השרש כי הוא מגדולי השרשי' לבאר ממנו רוב דיני התורה:
(יג) המקום השמיני הוא שהתארים הנזכרים בתורה יקיפו על מי שדרכו שיתואר בתואר ההוא ולא ידוקדק בהם שיהיה המציאות כן משל זה מה שאמר' התורה בעור העולה ובמנחה שתהיה לכהן המקריב אותה. והנה הרצון בזה שתהיה לכהן הראוי להקריב אותה כמו שנבאר שם בנה ולזה תהיה לכל אנשי בית אב כי כלם ראויים להקריב ביום ההוא לא לכהן אשר הקריב אותה לבד וכן הכונה במה שאמרה התורה אך אשר יאכל לכל נפש. והרצון בו מה שראוי שיאכל ולא דקדק בו שיהיה נאכל בפועל והסבה בזה מבוארת וזה כי אנחנו נקרא הבקי שמלאכת הרפואה רופא גם בעת שלא יתעסק במלאכת הרפואה וכן העניין במה שידמה לזה:
(יד) המקום התשיעי הוא שכאשר תפליג התורה מאד בעונש על אזהרה אחת ונזכרה באזהרה ההיא נפרט אשר הוא ראוי יותר בזה הדין משאר הפרטים הדומים לו הראויים למנוע גם כן הנה לא ינהג העונש ההוא החמור כי אם בפרט ההוא ובמה שידמה לו ממה שהוא ראוי בזה הדין כמוהו אך בשאר הפרטים הדומים לו שאין ראוי בהם זה הדין כמוהו לא ינהג העונש הנפלא ההוא אך האזהרה תנהג בהם. והמשל כי התורה ביארה שאם יכנס אהרן לפני לפנים שלא לצורך עבודה יתחייב מיתה שנאמר דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש והיה זה כן לפי שההכנה מיד במקום ההוא יזהיר מהכנס שם הרבה מהיראה ממנו וזה הפך ממה שכוונה התור' כי התור' כוונה שנירא מהמקדש כדי שנתישר מה לעמוד על הכוונו' הנפלאות אשר הוא מעיר עליה' באמרו וממקדש יתראו והוא מבואר של זאת הסבה גם כן ראוי שלא יכנס לאהל מועד שלא לצורך עבודה אלא שזה ירוחק יותר בקדש הקדשים ולזה נלמוד מזה שעל אהל מועד הוא באזהרה לא במיתה שאם היה מחוייב מיתה על אוהל מועד היה ראוה ג"כ שתלמדנו התורה זה הדין באהל מועד וממנו נלמד שכן העניין בלא ספק בקדש הקדשים ואולם ביארה זה לנו בקדש הקדשים להורות כי על מה שלמטה ממנו לא יתחייב מיתה. ואולם בזה יהיה מאמר התורה מדרך מה הוא אלו הם המקומות אשר נשתמש בהם כג"ה בביאור דיני המצות התוריות שרשיהם וענפיהם ולא יקוה המעיי' שנבאר בכל אחד מהביאורי' המקום אשר השתמשנו בו בביאור ההוא כי יארך מאמרנו בזה ללא תועלת וכבר יקל למעיין לברור מאי זה מקום מאלו יצא הביאור ההוא אשר יחקור בזה ימצא בכל ביאורינו שהם יוצאים מאלו המקומו' שזכרנו שאין ספק באמיתתם והנה הסכמנו בביאורנו זה לבאר והתועלו' המגיעות מהמצות בפרשה פרשה במדות וכדעות ובמצו' והתועלו' המגיעות מהמצות כיד שכלנו ומה שנבאר מתועלו' במצו' נמנה דיני שרשי המצו' לפי המה שיתבאר מהדברים שנאמרו בה ונזכור המקומות מהתלמוד שנתבארו שם אלו השרשים וענפיהם ביותר קצר שאפשר לנו ולהשים המאמר בזה הסכמנו בג"ה לחבר עוד אל זה הביאור עוני חבורים גדולים יהיה מוצאם ממה שהתבאר מדיני המצות התוריו' בזה הבאור. החבור האחד הוא ספר המצות ושם נביא בג"ה הפסוק אשר במצוה מצוה ושרשי דיני המצוה לפי מה שהתבאר בזה הספר עוד נביא בכל שורש ושורש הדברי' אשר באו בו בחכמת התלמוד בשלמות היו שיהיו מן התורה או מן דברי סופרי' ונזכר שם עם זה מקומותיהם מהתלמוד המסכתא והפרק אשר הוא בו מהמסכתות כאלו תאמר בפרק השני או השלישי או הרביעי מהמסכתא הפלונית. ובכלל הנה נזכר שם מה שבא בתלמוד והנלוה אליו מהחבורי' התלמודיי' בשרשים ההם ובענפיהם ובענפי ענפיהם איש על מקומו בדרך שלא ישאר דבר בתלמוד הבבלי והירושלמי והתוספתא וספרא וספרי ומכילתא מה שיש בו רושם בעניין זאת המצוה שלא יהיה נכלל במה שנזכרה בה. והחבור השני הוא שנחבר בג"ה כביאור המסכתות הנכללות בששת הסדרים ונזכר בראש המסכתא המצות שכוללה אותם המסכתא ההיא ונפרש שם הפסוקי' באופן שיצאו שרשי המצות ההם כדי שיהיה מוכן בביאור מה שהיה בה משרשי המצות ההם וענפיהם וענפי ענפיהם ואם יהיה בביאור המצוה ההיא מפוזר במסכתות רבות נסמכה אל המסכתא אשר היא יותר מיוחדת בה ונזכר שם המאמרים ההם כלם וניחסם למקומותיהם היה שיהיו מן התור' או מדברי סופרים ובזה ישוה זה החבור לחבור הראשון לא יתחלף כי אם בסדר ולפי שחבור התלמוד בבלי נוהג מנהג התורה לספר קצת ספורים יקובל בהם תועלת אם במדות אם בדעות כמו שזכרנו. הנה נעיר בג"ה על תועלות הספורים ההם בקצור לפי מה שאפשר לנו ולא נרחיב ביאור זה באופן מה שהרחבנו בו הביאור בביאורינו לספורי התורה כי דעתנו שיקובל בדברינו תועלת להמון המתלמדים וליחידם ודי ליחידים בהערות מעטות ולהמון אולי לא תועיל ההרחבה אבל אפשר שתזיק להם לחולשת שכלם. וכדי שיובנו דברינו בזכרנו בזה הביאור פרקי המסכתות לפי מניינם מהמסכתא ראינו לחבר בזה המקום שמות המסכתות אשר בששת הסדרים ומניין הפרקים אשר במסכתא מסכתא וסדורם כי יישיר המעיין בדברינו למצוא בקלות הפרק אשר נזכר במקום מקום. והמשל כי כשימצא בדברינו וכבר נתבאר זה השרש בששי מזבחים ימצא בקלו' בזה המקום אי זה פרק מפרקי המסכתא ההיא הוא הששי והנה חלקי התלמוד הראשונים הם ששה יקרא לכל אחד מהם סדר:...
נגמרו הסדרים. ואולם הסבה המביאה להיות סדר אלו הסדרים ומסביותיהם לפי מה שזכרנו היא מה שנבאר בג"ה בחבור התלמודיי אשר עדנו חבורו:
(א) בשם האל הגדול והנורא. אתחיל לכתוב חידושים בפירוש התורה. באימה ביראה ברתת בזיע במורא. מתפלל ומתודה בלב נדכה ונפש שבורה. שואל סליחה מבקש מחילה וכפרה. בקידה בבריכה בהשתחויה. עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה. ונפשי יודעת מאד ידיעה ברורה. שאין ביצת הנמלה כנגד הגלגל העליון צעירה. כאשר חכמתי קטנה ודעתי קצרה כנגד סתרי תורה. הצפונים בביתה הטמונים בחדרה. כי כל יקר וכל פלא. כל סוד עמוק וכל חכמה מפוארה. כמוס עמה חתום באוצרה. ברמז בדבור בכתיבה ובאמירה. כאשר אמר הנביא המפואר בלבוש מלכות והעטרה. משיח אלקי יעקב ונעים הזמירה. לכל תכלה ראיתי קץ. רחבה מצותך מאד. ונאמר פלאות עדותך על כן נצרתם נפשי. אבל מה אעשה ונפשי חשקה בתורה. והיא בלבי כאש אוכלת בוערה. בכליותי עצורה. לצאת בעקבי הראשונים אריות שבחבורה. גאוני הדורות בעלי גבורה. להכנס עמם בעובי הקורה. לכתוב בהם פשטים בכתובים ומדרשים. במצות ואגדה. ארוכה בכל ושמורה. ואשים למאור פני נרות המנורה הטהורה. פרושי רבנו שלמה. עטרת צבי וצפירת תפארה. מוכתר בנימוסו במקרא במשנה ובגמרא. לו משפט הבכורה. בדבריו אהגה. באהבתם אשגה. ועמהם יהיה לנו משא ומתן דרישה וחקירה. בפשטיו ומדרשיו וכל אגדה בצורה. אשר בפירושיו זכורה. ועם רבי אברהם בן עזרא. תהיה לנו תוכחת מגולה ואהבה מסותרה. והאל אשר ממנו לבדו אירא. יצילני מיום עברה. יחשכני משגיאות ומכל חטא ועברה. וידריכני בדרך ישרה. ויפתח לנו שערי אורה. ויזכנו ליום הבשורה. כדכתיב מה נאוו על ההרים רגלי מבשר. משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה. אומר לציון מלך אלקיך. צרופה אמרתך מאד ועבדך אהבה (תהלים קיט קמ). צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת (תהלים קיט קמב). צדק עדותיך לעולם. הבינני ואחיה (תהלים קיט קמד).
(א) זה הספר הנקרא ספר בראשית. נקרא בפי הנביאים ספר הישר כדאיתא במ׳ עבודת כוכבים (כ״ה ע״א) על שני מקראות בס' יהושע (י׳ י״ג) הלא היא כתובה על ספר הישר. ובס' שמואל ב׳ (א׳ י״ח) ויאמר ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר. ומפרש ר׳ יוחנן זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים שנאמר תמות נפשי מות ישרים. ויש להבין הטעם למה קרא בלעם את אבותינו בשם ישרים ביחוד ולא צדיקים או חסידים וכדומה. וגם למה מכונה זה הספר ביחוד בכנוי ישרים. ובלעם התפלל על עצמו שיהא אחריתו כמו בעלי זה הכנוי. והענין דנתבאר בשירת האזינו עה״פ הצור תמים פעלו וגו' צדיק וישר הוא. דשבח ישר הוא נאמר להצדיק דין הקב״ה בחרבן בית שני שהיה דור עקש ופתלתל. ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה. אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. ע״כ מפני שנאת חנם שבלבם זא״ז חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה׳ שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו עי״ז לידי ש״ד בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית. וע״ז היה צדוק הדין. שהקב״ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות אע״ג שהוא לש״ש דזה גורם חרבן הבריאה והריסות ישוב הארץ. וזה היה שבח האבות שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה׳ באופן היותר אפשר. עוד היו ישרים. היינו שהתנהגו עם אוה״ע אפי׳ עובדי אלילים מכוערים. מ״מ היו עמם באהבה וחשו לטובתם באשר היא קיום הבריאה. כמו שאנו רואים כמה השתטח א״א להתפלל על סדום. אע״ג שהיה שנא אותם ואת מלכם תכלית שנאה עבור רשעתם כמבואר במאמרו למלך סדום. מ״מ חפץ בקיומם. וברבה פ׳ וירא (פמ״ט) איתא ע״ז שאמר הקב״ה לא״א אהבת צדק ותשנא רשע. אהבת להצדיק את בריותי ותשנא להרשיען ע״כ וכו'. והיינו ממש כאב המון גוים שאע״ג שאין הבן הולך במישרים מ״מ שוחר שלומו וטובו. וכן הוצק חן וד״א נפלא על דבר אברם את לוט כמו שנתבאר פ׳ לך. וכן ראינו כמה נח היה יצחק אבינו להתפייס ממשנאיו ובמעט דברי פיוס מאבימלך ומרעיו נתפייס באופן היותר ממה שבקשו ממנו כמבואר במקומו. ויעקב אבינו אחר שהיטב חרה לו על לבן שידע שביקש לעקרו לולי ה׳. מ״מ דבר עמו דברים רכים עד שאמרו ע״ז בב״ר (פע״ד) קפדותן של אבות ולא ענותנותן של בנים ע״ש. ונתפייס עמו מהר. וכן הרבה למדנו מהליכות האבות בד״א. מה ששייך לקיום העולם המיוחד לזה הספר שהוא ספר הבריאה. ומש״ה נקרא כמ״כ ספר הישר על מעשה אבות בזה הפרט. ובלעם בשעת רוה״ק לא היה יכול להתפלא על רוע מעשיו שאינו צדיק וחסיד כאברהם יצחק ויעקב אחרי שהוא נביא אוה״ע. וראשו במקור הטומאה. אכן התפלא על רוע הילוכו בד״א שאם שראוי היה לו לשנוא את ישראל תכלית שנאה באשר שהמה בני אברהם יצחק ויעקב וראשם במקור הקדושה. אבל מ״מ לא היה ראוי לפניו לבקש לעקר אומה שלימה. ואינו דרך ישרה בקיום העולם. וע״ז צעק תמות נפשי מות ישרים. היינו מקיימי הבריאה. ובדברנו נתיישב יפה על מה נקרא זה הספר ספר הישר שהוא ספר הבריאה:
(א) זה הספר הנקרא ספר הישר נמצא ובא לידינו כהיום הזה כי כאשר נחרבה ירושלם עיר הקדש על ידי טיטוס הרשע ונכנסו כל ראשי החיילים לשלול שלל ולבוז בז היה שם הגמון אחד מהגמוני טיטוס ושמו סידרוס ויכנס ויבקש וימצא בית בירושלם גדולה ורחבה מאד ויקח לו את כל הבזה והשלל אשר מצא שם וכשרצה ללכת מן הבית נסתכל בקיר. וראה בעין שכלו כעין הטמונים בקיר. ויסתור את הקיר ואת הבנק וימצא בית אחת מלאה ספרים רבים תורה נביאים וכתובים וגם ספרים ממלכי ישראל ולמלכי עמים וספרים אחרים רבים לישראל. וכן ספרי המשנה הנכונה והמתוקנת וכן מגילות רבות מונחים שם. וימצא מכל מיני מאכל יין רב מאד. וימצא שם זקן אחד יושב והוא קורא בספרים האלה. וירא ההגמון את המראה הגדולה ויתמה תמיהה גדולה. ויאמר לזקן למה אתה יושב במקום הזה לבדך ואין אחד נצב עליך. וישיבהו הזקן זה כמה ימים ושנים וזמנים שאני יודע בחרבן ירושלם בפעמים שנים. ובניתי הבית הזה ועשיתי לה אכסדרה והכנסתי עמי הספרים האלו לקרות בהם והכנסתי עמי כדי מחיה ואמרתי אולי תהיה לי נפשי לשלל.
(ב) ויתן אלקים את הזקן ההוא לחסד ולרחמים בעיני ההגמון ההוא ויוציאנו משם בכבוד עם כל ספריו וילכו משם מעיר לעיר וממדינה למדינה עד הגיעם למדינת שיביליא. וימצא ההגמון כי הזקן ההוא הוא יודע בכל חכמה ותבונה ומדע. ובראות אותו כך נשאו וכבדו ויהי בביתו תמיד וילמדהו בכל חכמה ויבנו להם בית גדול בחכמתם מחוץ לשביליא וימציאו שם את כל הספרים ההם. והבית ההוא עודנו בשביליא עד היום הזה ויכתבו שם את כל הדברים העתידים להיות במלכי העולם עד ביאת משיחנו.
(ג) ויהי כאשר טלטלנו השם טלטלה גבר על ידי מלכי אדום מעיר לעיר וממדינה למדינה ברע ומר. והגיע לידינו הספר הזה הנקרא תולדות אדם עם ספרים רבים כי באו מהבית ההוא מאסביליא ויבואו אחר כך אל עירנו עיר נאפולי אשר תחת יד מלך ספרד יר"ה.
(ד) ויהי כאשר ראינו הספרים האלו כי הם ספרים מכל חכמה שמנו מגמת נפשנו בהם להדפיסם בעט ברזל ועופרת ככל הספרים הבאים לידינו. והנה הספר הזה הוא המשובח וגדול המעולה מכלם. והנה הגיעו לידינו מהספר הזה י״ב נוסחאות ונחקור בהם והנה כלם נוסחא אחת ואין ביניהם שינוי ולא תוספת ולא מגרעת ולא אותיות ולא תיבות משונות או דברים שונים כי כלם בשוה ובנוסחא אחת. ובעבור שראינו בספר הזה תועליות רבות. הטינו לבנו את התכלית. על כן שמנו מגמת נפשנו להדפיסו. ונמצא כתוב שזה הספר הוא הנקרא ספר הישר.
(ה) ונמצא שהטעם שנקרא הספר הזה ספר הישר לפי שכל דבריו הם על הסדר כמו שהיו בעולם בהקדמה ובאיחור. בי לא תמצא בספר הזה שיאחר דברים שהם קדמו או יקדים דברים המאוחרים אלא כל דבר ודבר במקומו ובזמנו נכתב. ועל זה תמצא בכל דבריו שיאמר שמת פלוני שנת כך לחיי פלוני וכן כל כיוצא בזה ועל זה קראוהו ספר הישר. ואמנם ההרגל שבפי כל האדם לקרותו ספר תלדות אדם. והסיבה כי במה שהתחיל קראוהו. אבל עיקר שמו הוא ספר הישר מהטעמים והראיות שאמרנו.
(ו) והנה נמצא שהספר הזה הוא היום ביד היונים מועתק קורין לו ליברוש די לוש דיריטוס גם נמצא אצל הרומיים קורין לו די לאש פאלאבראס די לוש דואש די פאתוס די לוש גראנדיש גיראש דיספואיס מוריר יהושע וגם נמצא היום ביד ערי מלכי אדום קורין לו איסטי ליברו די נאסימיינטו די אדם.
(ז) ונמצא כתוב בספר החשמונים שבאו לידינו כי בימי תלמי מלך מצרים צוה לעבדיו ללכת לקבץ כל ספרי הדתות וכל ספרי דברי הימים שימצאו בעולם כדי להתחכם מהם ולבחון ולחקור מהם ענייני העולם ולחבר מהם ספר בכל משפטי הדברים ודת ודין על כל צרכי העולם לעשות משפט על בוריו. והלכו וקבצו לו תשע מאות וחמשה וששים ספרים והביאום לו ואמר להם עוד שילכו לבקש להשלים אלף ספרים וכן עשו אחר כך עמדו לפניו מפריצי ישראל ואמרו אדוננו המלך מה לך לטרוח בכל זה שלח לירושלם אל יהודים והם יביאו לו ספר תורתם שנכתבה להם על פי ה' ביד נביאיהם וממנה תוכל להתחכם ולשפוט ממנה כל דין וכל דבר ברצונך וישמע המלך לדבריהם ושלח אל היהודים על זאת ושלחו לו הספר הזה כי לא יוכלו לתת לו ספר ה' כי אמרו לא נוכל לתת ספר תורת ה' לאיש נכרי.
(ח) ובשבא הספר הזה ליד תלמי קרא בו ויישר בעיניו מאד וחקר בו בחכמתו ובחן ומצא בו מבוקשו ועזב מעליו כל הספרים שקבצו לו ובירך למי שיעץ עליו הדבר הזה. לאחר ימים הרגישו בזה פריצי ישראל כי לא שלחו ישראל ספר התורה למלך ובאו ואמרו לו אדונינו המלך לעגו עליך ישראל בי לא שלחו אליך את ספר התורה שאמרנו לך בי ספר אחר שהיה בידם שלחו לך אבל שלח להם וישלחו ספר תורתם בי ממנה תמצא מבוקשך יותר ויותר מהספר אשר שלחו לך וכששמע המלך את דבריהם קצף כקצף גדול מאד בישראל וחמתו בערה בו. עד ששלח להם פעם אחרת לשלוח לו ספר התורה. ונתיירא שמא ילעיגו עליו עוד ונתחכם עליהם ושלח לשבעים זקנים שבהם שיבואו לו והושיבם בשבעים בתים לכתוב כל אחד ואחד ספר תורה לבלתי ימצא שינוי ושרתה עליהם רוח הקדש וכתבו לו שבעים ספרים והשבעים זקנים וכלם נוסחא אחת בלי תוספת ובלי מגרעת ואז שמח המלך בזה שמחה גדולה וכבד את הזקנים ואת כל היהודים ושלח מנחות ומתנות לירושלם ככתוב שם. ובמותו נתחכמו ישראל על בנו ולקחו את ספר התורה מאוצרותיו אך הספר הזה עזבו שם ולא לקחוהו בעבור יכיר כל מלך ומלך המולך תחתיו את נפלאות השם יתברך וכי בחר ישראל מכל האומות וכי אין אלוק זולתו יתברך. על כן הספר הזה עודנו במצרים עד היום הזה. ומהעת ההוא נתפשט בכל הארץ עד הגיעו אל ידינו אנחנו בגלותינו בגירושנו היום אל עיר נאפולי אשר תחת יד מלך ספרד.
(ט) והנה תמצא בספר הזה שנכתבו בו קצת מלכי אדום ומלכי כתים ומלכי אפריקא שהיו בימים ההם ואף על פי שיראה שאינם מתכלית הספר וכוונתו. והטעם בזה כדי להודיע לכל מוצא ספר זה. מה בין מלחמת ישראל למלחמות העכ״ום. כי נצחון מלכי העכ״ום זה לזה הוא במקרה מה שאין כן בנצחון מלכי ישראל עם העכ״ום שהם על ידי נס מאתו יתברך בעת שיבטחו ישראל בשם יתעלה.
(י) והנה הספר הזה תועלותיו רבים ובלם מביאים אותנו אל ההבטחה בשם יתעלה ואל ההתדבקות בו ובדרכיו.
(יא) התועלת הראשון הוא מה שהוסיף לנו ביאור בענייני בריאת האדם וענין המבול. ושנות השני דורות וחטאתם. ובאי זה פרק נולדו ובאי זה זמן מתו. ובזה יתיישר לבנו להתדבק בשם יתעלה בראותנו הנפלאות והנוראות אשר עשה מימי קדם.
(יב) השני מה שהוסיף לנו גם כן ענין לידת אברהם ודבקותו בשם יתעלה כיצד היתה. והמקרים שאירעו לו עם נמרוד וכן ענין דור הפלגה איך טלטלם השם יתעלה לארבע כנפות הארץ ואיך בנו להם כל הארצות והמדינות הנקרא בשמותם עד היום הזה ובזה נקרב עצמנו לדעת בוראנו.
(יג) השלישי מה שביאר לנו דברות האבות בשם יתעלה איך היתה וענין מקריהם שמורים לנו יראת השם.
(יד) הרביעי מה שאמר בענין סדום ופשעיהם ומה היתה חטאתם ועונשם ובזה נתרחק מכל דבר רע.
(טו) וחמישי ענין דבקות יצחק ויעקב בשם יתעלה. ותפלת שרה ובכייתה בעקידת יצחק וזו תועלת גדולה שתטה לבנו לעבוד את השם יתעלה.
(טז) הששי מה שהודיענו ענין מלחמות בני יעקב באנשי שכם ובשבעת ערי האמורי. זה יעורר לבנו במדת הבטחון השם יתעלה שבלבם.
(יז) השביעי מה שביאר לנו כל המקרים שאירע ליוסף במצרים עם פוטיפר ועם אשתו ועם מלך מצרים כי זה יעורר לבנו גם כן ביראת ה' ולהרחיק עצמינו מכל חטא כדי שייטיב לנו באחריתנו.
(יח) השמיני מה שאירע למשה רבינו עליו השלום בכוש ומדין כי בזה נתבונן נפלאות ה' שהוא עושה עם הצדיקים ונדבק בשם יתעלה.
(יט) התשיעי מה שאירע לישראל במצרים וכיצד היתה התחלת עבודתם ואיך עבדו את מצרים בכל עבודה קשה. וכיצד היתה סיבתם בכל זה. אחר כך הצילם השם יתעלה בביטחם בו ואין ספק כי הקורא ענין מצרים בזה הספר בלילי פסח יש לו שכר גדול מאד. כמו שאמרו ז״ל כל המספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. וגם זה בכלל כי זהו הספור האמתי. שראוי לספר ולקרות בו אחר קריאת ההגדה. כי מובטח הוא שיש לו שכר גדול. וכך אנו עושים היום בגלותנו בארצות ספרד. אחר שאנו קורים ההגדה כולה מתחילים לקרוא בספר הזה כל ענין מצרים. מירידת ישראל למצרים עד ענים יציאתם. כי בספר הזה ראוי אדם לקרות.
(כ) העשירי היא שקצת מפירושי רבותינו ז״ל וכל המפרשים שפירשו התורה תמצאם בביאור בספר הזה. כמלאכים שפגעו ביעקב בבואו מארם שהלכו לעשו.
(כא) האחד עשר ענין גבריאל שלמד ליוסף שבעים לשונות. וכן מה שאמר המכה את מדין בשדה מואב וכל כיוצא בזה.
(כב) השנים עשר הוא שכל דורש שידרוש ברבים יביא ממנו עניינים בדרוש מה שלא פירשו המפרשים. ובזה ימשך לב השומעים לדבריו.
(כג) השלשה עשר שכל הסוחרים והולכי דרכים שאין להם פנאי לתורה יקראו בו ויקבלו שכרם. כי בו שכר הנפש ותענוג הגוף שישמע דברים מחודשים שלא נכתבו בכל ספר. ומזה יתבונן האדם לדעת השם יתברך ולדבקה בו.
(כד) ומפני שראינו שבח הספר הזה ומעלתו הגדולה השתדלנו להדפיסו ואין להוסיף בו ולא לגרוע ממנו. ומעתה התחלנו להדפיס ממנו חמשים ספרים. להיותם ביד אנשי בריתנו אנשי גאולתנו להתפשט ממנו בכל דור ודור. עיר ועיר משפחה ומשפחה. מדינה ומדינה. כדי שיתבוננו נפלאות ה' וטובותיו שעשה עם כל אבותינו מימי קדם. ושבחר בנו מכל העמים. ובזה יזכו המתבוננים בו אשר נתנו אל לבם ליראת ה'.
(כה) ובה' אלקי האלקים אנו בוטחים ובו אנו נשענים. וממנו אנו מבקשים סמך ועזר לעזרנו במלאכה זו כי היא מלאכת שמים ויצילחנו וידריכנו בדרך מישור ויצילנו משגיאות ומנסתרות ינקנו. כמו שאמר משיחו שגיאות מי יבין מנסתרות נקני. והאלקים יורנו דרך הטובה וידריכנו בנתיב ההצלחה למען רחמיו וחסדיו. וימלא משאלות לבנו לטובה. אמן כן יהי רצון.
(1) The facts have been handed down to us by tradition and they have been proven to be a certainty even in our days, that at the time when our holy city of Jerusalem had been given to destruction by Titus, all the captains of the victorious armies were permitted to enter the city to plunder it and to rob it. And among the captains of Titus, was one by the name of Sidror, who on his predatory search saw a mansion high and stately, and he entered it and appropriated all that was to be found therein. And while about to leave the premises he observed something unusual and suspicious in the construction of a certain wall, which led him to believe that there must be some treasure hidden away in a secret receptacle. The wall was accordingly torn down as also the entire building, whereupon Sidror discovered a secret passage, which he followed up and reached an underground chamber filled with a great many books, to-wit: Books of the Law, the Prophets and the Hagiography, as also histories of the kings of Israel and of the kings of other nations, and numerous other books concerning the people of Israel, with the authorized and accepted books of the Mishnah. Sidror saw there also lying around many manuscripts in scrolls. Outside of all these things the chamber contained rich stores of eatables and an abundant supply of wine. And in the midst of these books and supplies Sidror found an old man, deeply imbrued in study over some of the books. The soldier seeing that strange sight was greatly astonished, and addressed himself to the old man saying: What causeth thee to make thy abode in this place, and at that alone without anybody to attend thee? And the old man replied saying: It is now many days, years and seasons that I knew of the second destruction of Jerusalem to come, and therefore I had built unto myself this house with its subterranean chamber, and I have brought along with me these books to read in them, and I also took along a sufficient store of supplies to sustain my life, and I said: perhaps my soul might escape destruction by these means.
(2) And the Lord caused the old man to find favor, grace and mercy in the eyes of the captain, and the old man was brought forth from his hiding place with all his books in great honors, and he traveled with Sidror from city to city and from country to country, until they reached the provinces of Shebilia. And the captain soon found the old man to be possessed of great learning and wisdom and knowledge, versed in all sorts of science, and seeing this Sidror raised him to high honors and gave him a home in his own house, that he might teach him all of his wise knowledge. And they erected for themselves a magnificent and lofty structure outside of Shebilia and therein all the books were placed in order, and that house is in Shebilia even unto this, day. And in that house they wrote down all that is to occur with all the kings of the world even to the coming of our Messiah.
(3) And when we were driven about into "cruel exile by the kings of Edom, wandering from city to city and from country to country, in bitterness and misery, this book which is called “The Generations of Man” happened to come into our hands with many other books taken from that house in Shebilia and afterwards brought by some way to our city, the city of Neapoly, which is under the power of the king of Spain, may his glory be magnified.
(4) And since we have seen this book to be full of wisdom we have made up our mind to print it with types of metal, as also all the books that came into our possession. And of this book, by far the most valuable of all, twelve copies have reached us, and comparing them carefully, they prove to be copies of one and the same original, there being not the least difference between them; nothing added and nothing reduced, neither a letter nor a word, nor the meaning of any one differing from the other, but all were alike as if one copy. And since we have seen that this book especially has a great many merits bending our hearts towards our intentions, therefore we have set our mind on having it printed. And it is found written that this book is called “Sepher Hajashar, THE CORRECT Book”.
(5) And it is further stated that this book is called “The Correct Book,” because all events are chronicled within it, according to the accurate and correct time in which they really occurred, and in strict order as to what hath taken place sooner or later; for thou shalt not find in the book that an event should be advanced or postponed, but every statement is made in faithfulness to time and place and order of succession. Accordingly thou wilt always find at the death of one person stated at once in what year of the life of another person his death occurred, and so it is with all statements made in this book, for which reasons it is called “THE CORRECT Book.” Yet it is quite usual to hear it named with most people: “THE Book of THE GENERATIONS OF ADAM” because it commences with the history of Adam; but the true name of the book is “The Correct Book” for the reasons above mentioned.
(6) And we ascertained that translations of this book are found even unto this day, among the Greeks, and among the Romans and among the kings of Edom.
(7) And in the books of the Asmoneans, which are extant in our hands, we find it written that in the days of Ptolemy, king of Egypt, the king ordered his servants to go and collect all the books of law and all the books of history that were to be found in the world, in order that he might become wise by their instruction, and to inquire and investigate the manners of the world. And of all these books he desired to compile one book embracing all the laws, rules and regulations of the world, as they are needed in the social relations of mankind throughout the world, so that justice might be dispensed in due form. And they had gathered together nine hundred and sixty-five books, and bringing them to the king he ordered them to go and collect some more to the number of one thousand books, and so they did. And soon after some of the persecutors of Israel came before the king saying: Oh, our king and Lord, what for dost thou put thyself to so much pain in that matter? Send some of the princes to Jerusalem, unto the Jews, that they should procure for thee the book of their laws which was written for their use according to the words of God through their prophets, and in reading that book thou wilt be enlightened concerning law and judgment as thou desirest. And the king listened unto their words, and he sent his messengers unto the Jews and they sent him this book instead of their book of the law, for they said: we are not permitted to surrender the book of the Lord our God into the hands of the Gentiles.
(8) And when this book came into the possession of king Ptolemy, he read it carefully and he was greatly pleased therewith, and he examined it in his great wisdom, and searching assiduously he found therein all that he desired to know. And the king abandoned all the books collected for him, and gave praises unto them that had advised him to procure the book of the Jewish law. And after some time the enemies of the exiled Jews discovered that the Israelites had not forwarded to the king the right book of their laws and coming before the king they said: May it please thee oh king our Lord, but the Jews have taken advantage over thee, for they have not given thee the book of their law of which we have spoken unto thee, but another book that was in their possession. And now oh king send word unto them in Jerusalem that they forward unto thee, the genuine book of the law, for from it thou wilt learn by far more wise lessons than those thou hast obtained from this book. And when the king heard their words he was exceedingly wroth at the Israelites and his anger kindled within him. And soon he again sent messengers to Jerusalem to bring him the real book of the law from the Jews. But the king was afraid lest the Jews might deceive him again, therefore he concluded to get the advantage over them this time by cunning. And the king summoned into his presence the seventy elders of Jerusalem and placing them into seventy different houses, he ordered everyone of them to write separately a copy of their law, but so that there be in it not the least change or alteration from the original. And the spirit of God came over the seventy elders, and they wrote each his copy so that the seventy books were precisely one like the other, without the least addition or reduction. At that result the king rejoiced exceedingly, and he bestowed great honors upon the elders and upon all the Jews, and he forwarded rich offerings and presents to Jerusalem as it is written. And when the king died the wise men of Israel got cunningly around his son, and abstracted from his treasury all the seventy books of the law, leaving there only this “Book Jashar” and “The Book Jashar” they took not, for the reason that they wanted every succeeding king to know the wonders of Jehovah, whose name be exalted, and to learn that the Lord had chosen , the children of Israel from all the worshipers of stars and planets, and that there is no God besides him whose name be glorified in praise. Thus it cometh that this book is to be found among the Egyptians to this very day. And from that time on, “The Book Jashar” has circulated through the world until it hath reached us in our exile and dispersion, even in the city of Neapoly which is under the power of the king of Spain.
(9) Now in this book are also found descriptions of the kings of Aram, and of the kings of Chittim and of the kings of Africa that reigned in those days, although it is apparent that their histories have no connection whatsoever with the nature and purpose of this book; but it is done simply for the reason, that everyone who happens to take up this volume might at once see the difference between the wars of Israel and between the wars of the worshipers of the stars. For the victory of the kings of Israel over the idolaters is brought about by the wonderful intervention of him whose name be glorified in praise at all times, when Israel places his confidence in him whose name be exalted.
(10) And verily the merits of this book and the modes of its usefulness are many, all of them leading towards putting our trust in God—whose name be exalted—and teaching us to cling unto the Lord and unto his ways.
(11) The first merit consists in the full explanation concerning the creation of man and the sin of the flood, and the years of the twenty generations and their transgressions, as also at what time they were born and when they died. By means of that knowledge man's heart will be admonished to adhere unto the Lord—whose name be glorified— who performed such wonderful and fearful things in former days.
(12) Second, we learn all about the birth of Abraham, and how his conversion to the Lord was brought about, and the events that transpired between him and Nimrod; also the occurrences of the confusion of tongues, how the Lord—whose name be exalted—scattered mankind to the four corners of the earth; and how they have built up all these many countries and provinces that are called after their names to this day. And by the knowledge of these things we will be brought nearer to the knowledge of our creator.
(13) Third, we are informed of the faithful attachment of our forefathers to our Lord, how it was brought about and what were the incidents of their lives, all of which will teach us the fear of the Lord.
(14) Fourth, whatever we learn concerning Sodom and its wickedness, its crimes and punishments, the knowledge of which will keep us away from all evil.
(15) Fifth, is the love of Isaac and Jacob to our blessed Lord, the prayer of Sarah and her weeping concerning the offering up of Isaac, and therein is a great advantage to improve our hearts for the service of the Lord.
(16) Sixth, what we learn concerning the battles of the sons of Jacob with the people of Shechem, in the seven cities of the Amorites. This will help us, in a measure to fill our hearts with confidence in God, seeing how these ten men could destroy seven cities, if not by their trust in God, whose name be glorified.
(17) Seventh, is the information concerning the history of Joseph in Egypt with Potiphar and his wife, and with the king of Egypt. This will awaken our hearts likewise to the fear of the Lord, to keep away from all sin, so that we also may finally be triumphant.
(18) Eight, is what hath happened unto Moses, our teacher of blessed memory, in Kush and in Midian, for by these lessons we learn to understand the wonderful kindness of the Lord which he bestoweth upon the righteous, and to cling lovingly to his holy name.
(19) Ninth, is the information we gain concerning the fate of the children of Israel in Egypt, how their servitude began, and how they had to work in Egyptian bondage, and what hath occurred to them all that time until they were delivered, simply because they trusted in the exalted one. And there is no doubt that all those reading the history of our forefathers in Egypt from this book on the eve of Passover will certainly receive a great reward. And we do so really in the provinces of Spain in these days of our dispersion; after having read the Hagadah (the history of the Exode compiled for that occasion) to the end, we open this book and recite therein the history of Israel in Egypt from the time of their coming unto the land to the time that the Lord brought them forth in deliverance, for this is the book wherein the history of Israel's redemption from bondage ought to be read.
(20) Tenth, there are a great many passages, from Rashy of blessed memory and other commentators, whereby they attempt to clear dubious Bible passages, originally found in this book, viz.: concerning the angels meeting Jacob when he left Aram to meet Esau.
(21) [Eleventh] the story of Gabriel's teaching Joseph seventy languages, and many more of the same kind.
(22) (Eleventh,) that every public preacher and teacher will discover therein many new ideas not to be found in the commentaries, and by these means he can secure the close attention of his hearers.
(23) (Twelfth,) that all the merchants and travelers who have no time to study the law, may read this book and receive their reward, for therein lies the benefit of the soul and the pleasure of the body, to obtain new ideas which are not written in any other book, all of which brings us closer to the Lord and to a better understanding of him.
(24) And since we have seen the merits and virtues of this book, and the great advantages it offers, we have endeavored to bring it into print, without having added or omitted the least. And now since we have commenced to print it in book form, it should be in the hands of every one of our brethren in exile, so that generation and generation, city and city, family and family, province and province may become enlightened by its circulation, and learn to understand the wonderful kindness of Jehovah, which he hath bestowed upon our fathers since times of old, when he hath chosen us from the midst of all nations; and thereby they that think over this book will be purified and give their hearts to the fear of the Lord.
(25) And in Jehovah the God of gods do we trust, and in him do we confide and unto him do we pray for help and salvation to assist us in the work of heaven, to give us success in the path of justice, to deliver us from mistakes, and keep us pure from sins that are concealed to us; as the Messiah hath said: “Who can understand his errors, cleanse thou me from secret faults.” And God may show us the way of goodness, and lead us in the path of success, for the sake of his grace and mercy, and may he fulfill the wishes of [our hearts] unto all good. Amen, and may this be the will of God!
יבינו המשכילים כי כל דברי רבותינו ודרשותיהם כנים ואמתים. וזהו האמור במסכת שבת (דף ס"ג ע"א): הוינא בר תמני סרי שנין, ולא ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו. ועיקר ההלכות והדרשות יוצאין מייתור המקראות או משינוי הלשון, שנכתב פשוטו של מקרא בלשון שיכולין ללמוד הימנו עיקר הדרשה, כמו "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם", ודרשו חכמים: "באברהם", מאריכות הלשון, שלא היה צריך לכתוב "בְּהִבָּרְאָם". עתה אפרש פירושי הראשונים בפסוק זה, להודיע לבני אדם למה לא ראיתי לפרש כמותם. יש מפרשים: בראשונה ברא אלקים את השמים ואת הארץ. אי אפשר לומר כן, שהרי המים קדמו, כדכתיב: "וְרוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (פסוק ב). ועוד, שאין כתוב כאן "בראשונה", אלא "בְּרֵאשִׁית"; דבוק הוא, כמו "וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל" (בראשית י י). והמפרש כמו "תְּחִלַּת דִּבֶּר ה' בְּהוֹשֵׁעַ" (הושע א ב), כלומר: בתחלת ברוא אלקים את השמים, כלומר: בטרם ברא שמים וארץ – הָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם, נמצא שהמים נבראו תחלה, גם זה הבל, שכן לא היה לו לכתוב "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ", שמאחר שעדיין לא נבראת – לא היה לו לקרותה ארץ קודם יצירת המים, מאחר שהמים קדמו. אך זה הוא עיקר פשוטו לפי דרך המקראות, שרגיל להקדים ולפרש דבר שאין צריך בשביל דבר הנזכר לפניו במקום אחר, כדכתיב: "שֵׁם וְחָם וָיָפֶת" (בראשית ט יח), וכתיב: "וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן" (שם). אלא מפני שכתוב לפניו "אָרוּר כְּנָעַן", ואילו לא פורש תחילה מי כנען, לא היינו יודעין למה קללו נח. "וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל" (בראשית לה כב). למה נכתב כאן "וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל"? והלא לא נכתב כאן שדיבר יעקב מאומה על ראובן! אלא לפי שבשעת פטירתו אמר: "פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה" (בראשית מט ד), לפיכך הקדים "וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל", שלא תתמה בראותך שהוכיחו על כך בסוף ימיו. וכן בכמה מקומות. גם כל הפרשה הזאת של מלאכת ששה ימים, הקדימה משה רבינו לפרש לך מה שאמר הקב"ה בשעת מתן תורה: "זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ... כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות כ, ז-י). וזהו שכתוב: "וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי" (פסוק לא), אותו שישי שהוא גמר שישה ימים שאמר הקב"ה במתן תורה. לכך אמר להם משה לישראל, להודיעם כי דבר הקב"ה אמת: וכי אתם סבורים שהעולם הזה כל הימים בנוי כמו שאתם רואים אותו עכשיו מלא כל טוב? לא היה כן, אלא "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים" וגו', כלומר: בתחילת בריאת שמים וארץ, כלומר: בעת שנבראו כבר שמים העליונים והארץ, הן זמן מרובה הן זמן מועט, אז "וְהָאָרֶץ הָיְתָה" [וכו'] (פסוק ב).