תניא אידך בזמן שהצבור שרוי בצער אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי ואם עושה כן עליו הכתוב אומר (ישעיהו כב, יג) והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן אכול בשר ושתות יין אכול ושתו כי מחר נמות מה כתיב בתריה ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון ...אלא יצער אדם עם הצבור שכן מצינו במשה רבינו שציער עצמו עם הצבור שנאמר (שמות יז, יב) וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה וכי לא היה לו למשה כר אחת או כסת אחת לישב עליה אלא כך אמר משה הואיל וישראל שרויין בצער אף אני אהיה עמהם בצער .וכל המצער עצמו עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור
Another [Baraitha] taught: When the
community is in trouble let not a person say, ‘I will go to my house and I will eat and drink and all will be well with me’. For of one who does so Scripture says, "And behold joy and gladness, slaying oxen and killing sheep, eating flesh and drinking wine — ‘Let us eat and drink, for tomorrow we shall die!"(Isaiah 22:13) What follows after this [verse]?— "And the Lord of Hosts revealed Himself in my ears: surely this sin shall not be forgiven you until you die" (22:14). ...
But rather a person should share in the distress of the community, for so we find that Moses, our teacher, shared in the distress of the community, as it is said, "But Moses’ hands were heavy; and they took a stone and put it under him, and he sat on it." (Exodus 17:12). Surely Moses had a pillow or a cushion to sit on [instead of the stone]! Rather, Moses said [to himself], "Since the people Israel is in distress, I will be with them in their distress." Whoever shares in the distress of the community will merit to behold its consolation’.
ואוכל ואשתה ושלום עליך כו'. נראה דאיירי במי שיש לו שלום ורואה בצרת אחרים ועל זה מייתי והנה ששון וגו' שאומר מה לי לצרות אחרים כיון שיש לי שמחה וששון הרוג בקר וגו' ולפי שהיה לו לחוש שגם עליו יעבור כוס פורענות אומר כי מחר נמות מהר ולא יראה בצרה וע"כ ישמח עכשיו גם כשיש צרה לאחרים ואמר שזו מדה בינונית שמתכפר במיתה אבל במדת רשעים כו' והיה כזה יום מחר וגו' שאינו ירא כלל מפורענות שאומר שיהיה לו שלום ובכל יום אומר לעשות כן גם יום מחר ועיין מה שכתבנו בפסוק זה בר"פ מי שאחזו ובס"פ חלק:
"I will eat and drink and all will be well with me." This seems to be talking about a person who has peace and sees the distress of others, (about which is the verse "And behold joy etc,") who says, what is the distress of others to me? Since I have joy and gladness, the slaying of oxen, etc. Considering that he should have sensed that the "cup of calamity" will come to him, he says "for tomorrow we will die" quick, and he will not see the distress, and accordingly he will be happy.
Commentary of the "Maharsha" (Shmuel Eidels, 1555 – 1631)
שציער עצמו עם הצבור כו'. מלשון הסוגיא משמע שיצער אדם עם אחרים גם שהוא אינו בצרה זו דומיא דיוסף בשני רעבון שהוא ודאי לא היה באותה צרה וה"נ י"ל במשה שהוא ודאי יודע היה בנבואה שבהרמת ידו ינצחו ישראל אלא שהיה מצער עם ישראל שהיו בצרה במעמד המלחמה:
"Moses, our teacher, shared in the distress of the community" From the language of the passage it means that a person should be distressed with others even when he is not in trouble. Such is the silence of Joseph in the years of famine, when he certainly was not in that same distress, and this could also be said about Moses when he certainly knew through prophesy that with the lifting of his hands Israel would defeat their enemies, but he nonetheless distressed himself with Israel that were in trouble when standing in battle.