זהו החלק השני לסוגיית השבועות. החלק הראשון עסק בדיון התיאורטי בין רב יהודה לתלמיד שלו, רבי זירא. לאחר מכן ראינו עמדות שונות שכמעט כולן דיברו על האיסור לעלות לארץ ישראל לפני ביאת המשיח, על כך שבניגוד לדעה שראינו בתוספתא, קבורה בארץ ישראל אחרי שלא חיית בה. הסיפור האחרון, שבו הוצגה דעה קיצונית בעד ישיבה בארץ ישראל (וקללה קשה למי שעזב אותה) נראה היה כפרובוקציה. כעת נקרא את המשך הדברים, שכזכור, חוברו בבבל:
אמר רב יהודה אמר שמואל: כשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל, כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות.
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: אפילו מפומבדיתא לבי כובי!
ההוא דנפק מפומבדיתא לבי כובי - שמתיה רב יוסף.
ההוא דנפק מפומבדיתא לאסתוניא - שכיב. אמר אביי: אי בעי האי צורבא מרבנן הוה חי.
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: כשרין שבבבל - ארץ ישראל קולטתן, כשרין שבשאר ארצות - בבל קולטתן.
למאי?
אילימא ליוחסין - והאמר מר: כל הארצות עיסה לארץ ישראל וארץ ישראל עיסה לבבל. אלא לענין קבורה.
אמר רב יהודה: כל הדר בבבל כאילו דר בארץ ישראל שנאמר: "הוֹי ציון המלטי יושבת בת בבל" (זכירה ב', 11).
אז מה זכותנו על הארץ? אני מביא לסיום מונולוג משעשע של יוסי בנאי, שנכתב בשנות ה-80 של המאה ה-20, אבל עדיין מאוד רלוונטי...