חרש

מתני׳ החרשת והשוטה והסומא ושנטרפה דעתה אם יש להן פקחות מתקנות אותן והן אוכלות בתרומה גמ׳ חרשת איהי תבדוק לנפשה דתניא אמר רבי חרשת היתה בשכונתינו לא דיה שבודקת לעצמה אלא שחברותיה רואות ומראות לה התם במדברת ואינה שומעת הכא בשאינה מדברת ואינה שומעת כדתנן חרש שדברו חכמים בכל מקום אינו שומע ואינו מדבר הסומא איהי תבדוק לנפשה ותיחזי לחבירתה א"ר יוסי ברבי חנינא סומא אינה משנה

Niddah 13b

...

יבמות קי״ב ב

מתני׳ חרש שנשא פקחת ופקח שנשא חרשת אם רצה להוציא יוציא ואם רצה לקיים יקיים כשם שהוא כונס ברמיזה כך הוא מוציא ברמיזה פקח שנשא פקחת ונתחרשה אם רצה יוציא ואם רצה יקיים נשתטית לא יוציא נתחרש הוא או נשתטה אינו מוציאה עולמית אמר רבי יוחנן בן נורי מפני מה האשה שנתחרשה יוצאה והאיש שנתחרש אינו מוציא אמרו לו אינו דומה האיש המגרש לאשה המתגרשת שהאשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו העיד רבי יוחנן בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה שהיא יוצאה בגט אמרו לו אף זו כיוצא בה... גמ׳ אמר רמי בר חמא מאי שנא חרש וחרשת דתקינו להו רבנן נשואין ומ"ש דשוטה ושוטה דלא תקינו להו רבנן נשואין דתניא שוטה וקטן שנשאו נשים ומתו נשותיהן פטורות מן החליצה ומן היבום חרש וחרשת דקיימא תקנתא דרבנן תקינו להו רבנן נשואין שוטה ושוטה דלא קיימא תקנתא דרבנן דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת לא תקינו רבנן נשואין

Yevamot 112b

the mishna should have said that the court asks the yavam to perform ḥalitza rather than forces him. The court would not force him to perform ḥalitza in a case where she deliberately attempted to avoid fulfilling the mitzva of levirate marriage. The Gemara answers: With what are we dealing here? With a woman who has children with her husband when she vows, so that it did not enter her mind to the extent that her children would die, and later her husband would also die, and she would happen before his brother for levirate marriage. The Gemara asks: But if she has no children, what is the halakha? Is it that we ask him to perform ḥalitza, but do not force him? If so, then instead of teaching the more remote case that if she intended to do so, to avoid levirate marriage in the event of her husband’s death, even if she vowed during her husband’s lifetime, the court merely asks him to perform ḥalitza with her, let the mishna distinguish and teach the distinction within this halakha itself, as follows: In what case is this statement said? When she has children, but if she does not have children, the court merely asks him. Rather, learn from it that there is no difference between when she has children and when she does not have children. Either way the court forces him to perform ḥalitza, in accordance with the opinion of Rav, as there is no assumption that the woman planned to avoid levirate marriage unless she says so explicitly. The Gemara concludes: Indeed, learn from it that the halakha follows Rav’s opinion. MISHNA: With regard to a deaf-mute who married a halakhically competent woman, and a halakhically competent man who married a deaf-mute: If either man wants to divorce his wife, he may divorce her, and if he wants to maintain her as his wife, he may maintain her. The reason why a deaf-mute man can divorce his wife is that just as he marries her by intimation, i.e., his marriage is not performed by explicit speech, as deaf-mutes rely on gestures, so too, he divorces her by intimation. Likewise, in the case of a halakhically competent man who married a halakhically competent woman, and she later became a deaf-mute: If he wants to divorce his wife, he may divorce her, as a wife does not have to have intellectual capacity to receive a bill of divorce, and if he wants to maintain her as his wife, he may maintain her. If she became an imbecile, he may not divorce her, i.e., a bill of divorce is ineffective in this case. If he became a deaf-mute or an imbecile after they were married, he may never divorce her, as he does not have the legal competence to give a bill of divorce. Rabbi Yoḥanan ben Nuri said: For what reason is the halakha that in the case of the woman who becomes a deaf-mute, her husband may divorce her, but in the case of the man who becomes a deaf-mute, he may not divorce his wife? If the bill of divorce written by someone who formerly possessed all his senses and later became a deaf-mute is invalid, it stands to reason that it should not be valid when she becomes a deaf-mute either. They said to him: The man who divorces his wife is not similar to the woman who is divorced, as the woman is divorced whether she is willing or unwilling. Since the woman’s consent is not required, she may be divorced even if she is a deaf-mute. And, conversely, the man divorces his wife only willingly, and therefore the bill of divorce of a deaf-mute, who is not legally competent, is ineffective. Rabbi Yoḥanan ben Gudgada testified with regard to a female deaf-mute whose father married her off when she was a minor, which means her marriage was valid by Torah law, that she can be divorced with a bill of divorce even when she matures and is no longer under her father’s authority, despite the fact that she is not legally competent. They said to him: This woman, too, has a similar status. In other words, a woman who possessed all her faculties and later became a deaf-mute is comparable to a minor whose marriage was valid by Torah law and later, when she matured and was no longer under the authority of her father, received a bill of divorce. Both of these women can receive a bill of divorce, in accordance with the principle stated in the previous paragraph. The mishna continues: In a case where there were two deaf-mute brothers married to two deaf-mute sisters or to two halakhically competent sisters, or to two sisters, one of whom was a deaf-mute and the other one halakhically competent; or in a case where there were two deaf-mute sisters married to two halakhically competent brothers or to two deaf-mute brothers or to two brothers, one of whom was a deaf-mute and the other one halakhically competent, all these women are exempt from ḥalitza and from levirate marriage. Each of them is forbidden to her yavam because he is married to her sister. And if they were unrelated women, i.e., the women are not sisters, the men may marry them in levirate marriage, and if they want to divorce them later, they may divorce them. However, if two brothers, one of whom is a deaf-mute and other one halakhically competent, were married to two halakhically competent sisters, and the deaf-mute married to the halakhically competent sister died, what should the halakhically competent brother married to the halakhically competent sister do? His brother’s wife is released without levirate marriage or ḥalitza, due to the prohibition with regard to a wife’s sister. If the halakhically competent brother married to the halakhically competent sister died, what should the deaf-mute brother married to the halakhically competent sister do? He divorces his wife with a bill of divorce, as his wife’s sister came before him for levirate marriage by Torah law, and the legal status of her marriage and her levirate marriage is higher than his own marriage, which applies only by rabbinic law. And his brother’s wife is forbidden to him forever, and there is no remedy for her. He cannot marry her, as by rabbinic law she is the sister of his ex-wife, nor can he exempt her by means of ḥalitza, as he is a deaf-mute. If two halakhically competent brothers were married to two sisters, one of whom is a deaf-mute and the other one halakhically competent, and the halakhically competent brother married to the deaf-mute sister died, what should the halakhically competent brother married to the halakhically competent sister do? The deaf-mute sister is released due to the prohibition with regard to a wife’s sister. If the halakhically competent brother married to the halakhically competent sister died, what should the halakhically competent brother married to the deaf-mute sister do? He divorces his wife with a bill of divorce, as the halakhically competent sister came before him for levirate marriage, and the status of her levirate bond is higher than the status of his marriage to his wife, a deaf-mute. And he releases his brother’s wife, who is not a deaf-mute, by means of ḥalitza, as they are both legally competent and can therefore perform ḥalitza. If two brothers, one of whom is a deaf-mute and the other one halakhically competent, were married to two sisters, one of whom is a deaf-mute and the other one halakhically competent, and the deaf-mute brother married to the deaf-mute sister died, what should the halakhically competent brother married to the halakhically competent sister do? The deaf-mute woman is released due to the prohibition with regard to a wife’s sister. If the halakhically competent brother married to the halakhically competent sister died, what should the deaf-mute brother married to the deaf-mute sister do? He divorces his wife with a bill of divorce, which is as valid as their original marriage. And his brother’s wife is forbidden to him forever. There is no remedy for her, as he may not consummate levirate marriage with her because she is the sister of his ex-wife by rabbinic law, and he cannot perform ḥalitza with her either, as he is a deaf-mute. If two brothers, one of whom is a deaf-mute and the other one halakhically competent, were married to two unrelated, halakhically competent women, and the deaf-mute married to the halakhically competent woman died, what should the halakhically competent brother married to the halakhically competent woman do? He either performs ḥalitza or enters into levirate marriage. If the halakhically competent brother married to the halakhically competent woman died, what should the deaf-mute brother married to the other halakhically competent woman do? He cannot perform ḥalitza with her, as he is a deaf-mute. Rather, he marries her, and he may never divorce her, as sexual intercourse between a yavam and his yevama creates a valid marriage that cannot be broken by the bill of divorce of a deaf-mute. If two halakhically competent brothers were married to two unrelated women, one of whom is halakhically competent and the other one a deaf-mute, and the halakhically competent brother married to the deaf-mute woman died, what should the halakhically competent brother married to the halakhically competent woman do? The brother cannot perform ḥalitza with her, as she is a deaf-mute. Rather, he marries the deaf-mute, and if he wishes to divorce her, he may subsequently divorce her with a bill of divorce. If the halakhically competent brother married to the halakhically competent sister died, what should the halakhically competent brother married to the deaf-mute do? Either he performs ḥalitza or he enters into levirate marriage. If two brothers, one of whom is a deaf-mute and the other one halakhically competent, were married to two unrelated women, one of whom is a deaf-mute and the other one halakhically competent, and the deaf-mute brother who was married to the deaf-mute woman died, what should the halakhically competent brother married to the halakhically competent woman do? He may marry her if he desires the deaf-mute woman, and if he wishes afterward to divorce her, he may divorce her. If the halakhically competent brother married to the halakhically competent woman died, what should the deaf-mute brother married to the deaf-mute woman do? He marries his yevama and may never divorce her, as he does not have the legal capacity to end a valid marriage. GEMARA: Rami bar Ḥama said: What is the difference between the case of a deaf-mute man and a deaf-mute woman, that the Sages enacted rabbinic marriage for them despite their condition, and the case of an imbecilic man and an imbecilic woman, that the Sages did not enact marriage for them? As it is taught in a baraita: With regard to an imbecilic man and a minor who married women and died, their wives are exempt from ḥalitza and from levirate marriage. This indicates that the marriages of an imbecile and a minor are of no significance. The Gemara explains: In the case of a deaf-mute man and a deaf-mute woman, where the ordinance of the Sages can be fulfilled, i.e., these marriages can be maintained, the Sages enacted marriage for them. By contrast, with regard to an imbecilic man and an imbecilic woman, where the ordinance of the Sages cannot be fulfilled, as one cannot live with an imbecilic partner, in accordance with the well-known saying: A person cannot reside in a basket, i.e., in close quarters, with a snake, the Sages did not enact marriage for them. The Gemara asks: And what is the difference between a minor, that the Sages did not enact marriage for him, and a deaf-mute, that the Sages did enact marriage for him? The Gemara explains: In the case of a deaf-mute, as he will not reach the stage of eligibility for marriage by Torah law, the Sages enacted marriage for him. Conversely, with regard to a minor, as he will eventually reach the stage of eligibility for marriage by Torah law when he matures, the Sages did not enact marriage for him. The Gemara raises a difficulty: But there is the case of a minor girl, who will reach the stage of eligibility for marriage by Torah law someday, and yet the Sages enacted marriage for her, as her mother and brothers may marry her off by rabbinic law. The Gemara answers: There the Sages issued their decree for a different reason, so that people should not treat her in the manner of ownerless property. If she marries, her husband will watch over her; if not, she might be treated disrespectfully. The Gemara asks: What is the difference between a minor girl, that she may perform refusal, i.e., she can retroactively nullify her marriage by means of a declaration of refusal of her husband, and a female deaf-mute, that she cannot perform refusal, as the Sages did not establish the option of refusal in her case? Since the marriage of a deaf-mute woman also applies by rabbinic law, why didn’t the Sages establish refusal in her case as well? The Gemara answers: The reason is that if so, i.e., had the Sages enacted refusal for a female deaf-mute,

משנה תורה, הלכות אישות ד׳:ט׳

(ט) חֵרֵשׁ שֶׁנָּשָׂא פִּקַּחַת וְכֵן חֵרֶשֶׁת שֶׁנִּשֵּׂאת לְפִקֵּחַ אֵין קִדּוּשֵׁיהֶן גְּמוּרִין מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְפִיכָךְ אִם בָּא פִּקֵּחַ וְקִדֵּשׁ אֵשֶׁת חֵרֵשׁ הַפִּקַּחַת הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי קִדּוּשִׁין גְּמוּרִין וְנוֹתֵן גֵּט וְהִיא מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ הַחֵרֵשׁ. אֲבָל הַשּׁוֹטֶה שֶׁקִּדֵּשׁ פִּקַּחַת אוֹ פִּקֵּחַ שֶׁקִּדֵּשׁ שׁוֹטָה אֵין כָּאן קִדּוּשִׁין כְּלָל לֹא מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וְלֹא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

Mishneh Torah, Marriage 4:9

...

השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות אישות ד׳:ט׳:א׳

(א) חרש שנשא פקחת וכו' מותרת לבעלה החרש. כתב הראב''ד טעה בזה שאינה מותרת לבעלה החרש שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצא מחזיר גרושתו מן הנישואין עכ''ל:

Hasagot HaRa'avad on Mishneh Torah, Marriage 4:9:1

...

אורח חיים נ״ה:ח׳

(ח) חרש המדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר הן כפקחין ומצטרפים אבל מי שאינו שומע ואינו מדבר הרי הוא כשוטה וקטן:

Shulchan Arukh, Orach Chayim 55:8

(8) A person that can hear but not speak, or speak but not hear, they are like hearing people and can be included. But if he is deaf and mute, he is treated like a mentally incompetent person or a minor.

שו"ת יחוה דעת חלק ב סימן ו

שאלה: חרש אילם שלמד בבית ספר לחרשים אילמים, ומתנהג כאיש פקח, ויכול גם כן לדבר קצת, אלא שאין מבטאו ברור, האם יוכל להצטרף לעשרה לכל דבר שבקדושה.

תשובה: בשו"ת מהרי"ל (סימן קז) נשאל על חרש המדבר ואינו שומע האם מצטרף לעשרה, והשיב, שהלכה רווחת (חגיגה ב:) שהמדבר ואינושומע וכן השומע ואינו מדבר הרי הם כפקחים לכל דבריהם. חרש שדברו בו חכמים בכל מקום (להשוותו לשוטה שאין בו דעת) זהו שאינו שומעואינו מדבר. ולכן אין ספק שהמדבר ואינו שומע מצטרף לעשרה, ואף על פי שאינו שומע ואינו עונה אין בכך כלום, שהואיל ובר דעת הוא כל בי עשרה שכינתא שריא (סנהדרין לט ע"א). ע"כ. וכן פסק מרן בשלחן ערוך (/או"ח/ סימן נה סעיף ח): חרש המדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדברהרי הם כפקחים לכל דבריהם ומצטרפים למנין. אבל מי שאינו שומע ואינו מדבר הרי הוא כשוטה וקטן שאינם מצטרפים למנין. והפרי חדש שם כתב לפקפק בדין המדבר ואינו שומע, ממה שכתב הרא"ש בתשובה, וכן פסק מרן השלחן ערוך לקמן (/או"ח/ סימן קכד סעיף ד), שאם אין תשעה מכוונים לתפלת החזרה של השליח צבור קרוב להיות ברכותיו לבטלה. ע"כ. אולם בשו"ת מהרי"ל (סימן קנ), נשאל, אם הישן מצטרף למנין,והשיב, שמצטרף, משום דכל בי עשרה שכינתא שריא, ואף על פי שכתב הרא"ש בתשובה שאם אין עשרה מכוונים לברכות בחזרת השליח צבור הויברכותיו לבטלה, אין נוהגים כן, שהרי עינינו הרואות שאפילו מי ששח שיחת חולין ואינו מכוין לברכות תפלת השליח צבור מצטרף לעשרה. ע"כ.ובבית יוסף (/או"ח/ סימן נה) הביא מה שכתב בהגהות מיימוני (פרק ח' מהלכות תפלה) בשם מהר"ם, שאם התחיל אחד להתפלל תפלת שמונה עשרה לאחר שהתחילו הצבור, ואינו יכול לענות עם הצבור, אף על פי כן מצטרף עמהם לעשרה, שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, ובכל עשרהשהם בני קדושה שכינה שריא. והוסיף, ומכאן למד מורי הרב הגדול רבי יעקב בי רב זצ"ל, שאם היה אחד ישן מצטרף לעשרה לקדיש ולקדושה,שמכיון שיש עשרה שהם בני קדושה שפיר שורה שכינה עליהם. ושוב מצאתי שכן כתב האגור (סימן רסז) בשם מהרי"ל בתשובה הנ"ל וכו'. וכדאי הוא מורי לסמוך עליו. ע"כ. וכן פסק מרן השלחן ערוך (/או"ח/ סימן נה סעיף י): שאם התחיל אחד מהעשרה להתפלל ואינו יכול עמהם, או שהואישן, אף על פי כן מצטרף עמהם. והטורי זהב (סימן נה סק"ד) הקשה על זה, ממה שפסק בשלחן ערוך (/או"ח/ סימן קכד) שאם אין תשעה שמכוונים לברכות השליח צבור בחזרת התפלה קרוב להיות ברכותיו לבטלה, ומכל שכן שאין להקל בדין ישן. ואין זה דומה למי שמתפלל שמונהעשרה שמצטרף לעשרה, שהמתפלל יכול לשתוק ולשמוע בסיום הברכה, ושומע כעונה. ע"כ. (וזה כעין קושית הפרי חדש בדין חרש המדבר ואינו שומע. ועיין עוד בטורי זהב סימן קכד סק"ב). אולם הדרישה (בסימן קכד סק"א) כתב, שדקדק הרא"ש לומר קרוב להיות ברכותיו לבטלה, אבל לא ממש, כי כבר כתב הטור /או"ח/ בסימן נ"ה שאם התחיל בעשרה ויצאו מקצתם גומר. (והוא מהירושלמי פרק ד' דמגילה הלכה ד'). ועוד נתבאר בבית יוסף (/או"ח/ סימן נה) שאפילו קצת מהם ישנים או מספרים שמועות, אף על פי כן השליח צבור מתפלל חזרה וגומר תפלתו. עכת"ד. וכןכתב האליה רבה (סימן קכד סק"ח). וסיים, ודלא כהטורי זהב. ע"ש. והגאון משאוול בשו"ת זכר יהוסף (ר"ס יט) הביא דברי הדרישה, וכתב, שאע"פ שהשח שיחת חולין ואינו מכוין לחזרת השליח צבור הוא חוטא, מכל מקום החיוב מוטל על השליח צבור להתפלל חזרה כשיש עשרה. וכמו שכתב בבית יוסף (/או"ח/ סימן קכד) בשם ר' דוד אבודרהם, שהרמב"ם בתשובה כתב, שהואיל ותקנו חכמים שהשליח צבור יורד לפני התיבה להוציא אתמי שאינו בקי, אפילו אם כולם בקיאים אין תפלת השליח צבור ברכה לבטלה, מפני עיקר התקנה, וכמו שתיקנו לומר קידוש בבית הכנסת בלילשבת להוציא את האורחים, ואפילו אין שם אורחים הקידוש אינו ברכה לבטלה. וכן בברכה מעין שבע וכו'. ע"ש. וכן הוא בשו"ת פאר הדור להרמב"ם (סימן קמח) וכו'. עכת"ד. ועיין עוד להגאון רבי יצחק עטייה בספר רוב דגן (בקונטרס אות לטובה סוף אות נא), שהביא קושית הטורי זהב הנ"ל, וכתב, שלדבריו דברי מרן השלחן ערוך סותרים זה את זה, אלא ודאי שלא אמר הרא"ש אלא שקרוב להיות ברכותיו לבטלה, ולא ממש,והשח עם חבירו ואינו מכוין חוטא הוא, מפני שאפשר היה לו לכוין, אבל הישן וכיוצא בזה, אנוס הוא ואינו יכול לכוין, ומצטרף לעשרה

שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ד סימן יז חלק כה

בדבר חרש וחרשת בזמננו עתה, שע"י תחבולות מלמדין אותן שמבינים כפקחים, שמסתפק כתר"ה אם יש לסמוך על בדיקת עצמן שלא כדאיתא בשו"עסימן קצ"ו סעיף ח', אם אינה שומעת ואינה מדברת וכו', צריכות פיקחות לבדוק אותן ולקבוע להן וסתות כדי שתהיינה מותרות לבעליהן. ומסיק כתר"ה דלכאורה לא עדיפי מפיקחשנתחרש, שיש לו דין חרש לכל התורה כולה (יבמות קי"ב ע"ב, נתחרש הוא או נשתטה לא יוציא עולמית). ובחרשת שניסת לחרש, כיוון דאין ב"ד מצווין להפרישו,מסתמא יכולין לסמוך על בדיקת עצמה, ובניסת לפקח מסתפק. וכוונת כתר"ה הוא שאינו ברור לו מש"כ תחילה דלכאורה לא עדיפי מפיקחשנתחרש, דלכן מסיק דספק לו מה דינו.

והנה לע"ד, החרשים - אף שע"י תחבולות שנעשו עתה בזמננו מלמדים אותן שיוכלו להבין מה שידברו להם ויסבירו אותן - מ"מ הם בדיני חרש שפטורין ממצוות ושאין לסמוך עלייהו כמו שאין סומכין על כתבם. ואף לר' כהנא אמר רב בגיטין דף ע"א ע"א, שבחרש שיכול לדבר מתוך הכתבכותבין ונותנין גט לאשתו, מסתבר שהוא רק בכתיבה ולא ברמזים - אף הטובים ביותר. ואף הכתיבה, הוא דווקא בפיקח שהיה יכול לכתובונתחרש אחר זה כדפרש"י, אבל בחרש מתחילה שלמד ברמזים לכתוב מה שרוצה, ויכתוב לגרש את יבמתו שנפלה לו מאחיו פיקח, שייבמה והיאאשתו מן התורה, גם לדידיה לא יועיל כלום. שהכתיבה לדידיה עושה רק שלא ייעשה מי שהוא פיקח בחשיבות חרש, אבל הכתיבה אינו עושה להחשי במי שהוא חרש מעיקרו בחשיבות נשתפה מחרשותו ולומר שעתה הוא בדיני פיקח.

וכן מפורש ברש"י בפירושו על רשב"ג בברייתא, שהוא התנא הסובר כר' כהנא אמר רב, שאמר בד"א (דלא הלכו בו בגיטין אחר כתב ידו) בחרש מעיקרו -שאין לו כתב יד של דעת שלא היתה לו דעת צלולה מימיו. אבל פיקח - שלמד לכתוב מדעת צלולה, ונתחרש, הוא כותב - גט ואחרים חותמין והיינוכר' כהנא. הרי מפורש ברש"י שכן סובר רשב"ג, שרק בפקח ונתחרש מועלת הכתיבה שלמד כשהיה פיקח, ולא בחרש מעיקרו שלמד לכתוב - שלאנעשה בזה בדין פיקח. ואף בפיקח ונתחרש, אם בשעה שנתחרש לא היה יכול לכתוב, לא תועיל שוב הכתיבה שלמד אחרי זה בחרשות להחשיבובדיני פיקח, וכן סובר ר' כהנא אמר רב. ולדינא שהלכה כרבנן (עי' שו"ע אהע"ז סי' ק"כ סעיף ח'), אף בפיקח ונתחרש הוא בדין חרש אף בהיה יכול לכתוב.וא"כ כ"ש שאין לסמוך על מה שמבינים מהרמזים שלמדום, להחשיב בדין פיקח אף לפיקח ונתחרש. שבזה הא לא מצינו אף לר' כהנא אמר רבשיסבור שיועיל. אבל לכאורה כיוון שלר' כהנא אמר רב שמועיל כתיבת פיקח ונתחרש, שצריך לומר שזה עושה שלא נעשה בדין חרש, א"כ ישלהועיל גם רמיזות שלו כמו בפיקח ממש שמועיל רמיזותיו, וצ"ע. ולדינא אין נוגע זה, דאין הלכה כר' כהנא אמר רב (וע"ע לקמן סי' מ"ט, ובאגרות אבן העזרח"ג סי' ל"ג).

ומש"כ כתר"ה דלכאורה לא עדיפי מפיקח שנתחרש דיש לו דין חרש, לא מובן. דודאי יש טעם גדול להעדיף, שהרי פיקח ונתחרש אינו בן דעת, וחרשים אלו היה מקום לומר שחשיבי כבני דעת. ויפה חזר בו כתר"ה, כדמסיק דספק לו מה דינה בניסת לפיקח כדהזכרתי לעיל. אבל לדינא דינם כחרשים גמורים כדלעיל.

שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ג סימן לג

בענין חרש שמדבר ע"י שהתחיל לשמוע במכונה שבאזניו י"ד תמוז תשל"א. מע"כ ידידי מחו' הרב הגאון המפורסם מהר"ר בצלאל ראקאוו שליט"אהגאב"ד גייטסהעד במדינת ענגלאנד.

בדבר אחד שנולד חרש בלי כח השמיעה וממילא גם לא דבר ואחר שגדל ושמו בתוך אזניו מכונת שמיעה ועי"ז שומע היטב אף מה שמדברין בחדראחר ועי"ז למד גם לדבר אך אין חיתוך דבורו כל כך ברור, אם יש לו דין פקח כמו מדבר ושומע כי אולי שמיעה ע"י מכונה הוא כשמיעה ע"י מיןחצוצרה שהפר"ח באה"ע סימן קכ"א סובר שנחשב שומע, ואולי נחשב אינו שומע ומדבר שהוא כפקח אך להרמב"ם יש שסוברין דהוא כחרש,ואולי נחשב שומע ואינו מדבר שלכו"ע הוי כפקח.

הנכון לע"ד דיש לו דין מדבר ואינו שומע שהוא כפקח, דהנה מכיון שהרמב"ם מפרש בפירושו לתרומות פ"א מ"ב שסבת האלמות היא חרשות הריסובר שאף שליכא שום סבה ומחלה שלא יוכל בשביל זה לדבר מ"מ הוא בדין חרש דלא מדבר ולא שומע, מוכרחין לומר דעיקר השייכות לדעתלהחשיבו אינו בן דעת הוא מה שאינו שומע משום דכח השמיעה הוא במוח שהוא ממילא קלקול בדעת, אך כיון שאין זה קלקול גדול במוח לכןאם היה מדבר שהיה שייך שיהיה לו התחברות עם בנ"א היה משלים הקלקול והחסרון שנעשה לו בדעתו, אבל כיון שאינו מדבר ממילא ואין לוהתחברות עם בנ"א נשאר מקולקל בדעתו שלכן אין לו דין פקח. ולפ"ז אם אך יכול לדבר ע"י ששומע במכונה הרי אף אם נימא שמכיון שבלאמכונה אינו שומע אית בו הקלקול והחסרון במוח ששייך לדעת, הרי ע"י הדבור שנעשה לו ע"י המכונה התחברות עם בנ"א הרי יש לו להשליםהחסרון ויש להחשיבו בדין פקח כהא דמדבר ואינו שומע.

אבל לא מסתבר להחשיבו שומע כהא דשמיעה כשמדברים לו בקול רם וכהא דשמיעה ע"י חצוצרה, דפשוט שכל עניני התורה נידונין כפי שרואיןושומעין בעצם לא ע"י מכונות וכדומה, וכמו שרצים שלא נראו לעין אלא ע"י דבר המגדיל שאינו כלום דהא כל האויר שאדם שואף לתוכו הוא מלאמשרצים כאלו שנקראו מיקראבין שע"י ספאקטיווע המגדיל ערך אלף פעמים ויותר הן נראים ואין שום איסור בזה, וכמו כן מה שנראה הפסקבאות בתפילין ומזוזות ע"י ספאקטיווע ולא נראה לעין בעצמו לא נחשב הפסק וכשר, וכדומה הוא בהרבה ענינים, ולכן גם מי שאינו שומע אלאע"י מכונה כיון שאינו שומע בעצמו אין להחשיבו לשומע, ול"ד לשומע כשמדברין בקול רם דהוא ודאי בחשיבות שומע, דאיכות השמיעה אינו שוהלכל אדם ולא נאמרה מדה לזה, ולכן אם אך שומע אף רק לקול רם נמי הוא בדין שומע. ובשמיעה ע"י חצוצרה כיון שהוא דבר המצוי וגםשהשמיעה ע"י זה אינו דבר מחודש אלא מחמת שמתייחד הדבור רק לאזנו סובר הפר"ח דג"כ הוא בכלל טבעיות השמיעה, מאחר שלא כל אדםשוין ואיך ששומע נחשב שומע אפילו בא בקושי גדול, אבל מכונה ע"י עלעקטרי שהוא שמיעה דכח מחדש אין להחשיבו לשומע מאחר דאינו שומעכלל בעצם.

אף שיש מקום לומר דכיון ששומע ע"י מכונה דעלעקטרי הוא הכרח שיש לו בעצם קצת כח שמיעה שאולי אין זה קלקול גדול לעשותו בדין חרש,אבל לא מסתבר זה מדחזינן דלא היה ספק לנו בחרש שמא יש לו בעצם כח שמיעה אך שלא ידענו עצה איך שישמע למעשה, אלמא דאין זה כלום,אלא דמכיון דנתקלקלה שמיעתו כל כך שאינו שומע אף כשמדברים לו בקול רם ואף לא ע"י חצוצרה המצוי שמייחד הדבור רק לו הוא מדתהקלקול במוח שמקלקל את הדעת כשלא יהיה גם מדבר, שלכן הוא בדין אינו שומע, אבל כיון שמדבר אף שהוא ע"י מה ששמע במכונה נמי עכ"פהא מדבר ויש לו התחברות עם בנ"א שזה משלים החסרון, שלכן דינו כפקח דמדבר ואינו שומע.

שו"ת יחוה דעת חלק ב סימן ו

ובשו"ת שבט סופר (חלק אבן העזר סימן כא), הביא בקצרה מה שכתב אליו הגאון רבי מרדכי הלוי איש הורוויץ, שאם החרש אילם יתחנך בבית הספר לחרשים אילמים, וילמד לדבר בקושי על ידי רמיזותיו ותנועותיו, ויתפקח ויבין להתפלל ולישאולתת עם בני אדם, יהיה בודאי חייב במצות כשאר כל ישראל. והשיב לו הגאון המחבר, שמדברי הצמח צדק הנ"ל נראה שגם באופן כזה איןחילוק בינו לשאר חרש אילם, אמנם שמעתי מפי מרן אבא הגאון בעל כתב סופר זצ"ל, שלאחר שביקר בעיר וינא בבית הספר לחרשים אילמים,לפי בקשת הנהלת המוסד, ועמד מקרוב על סדר לימודם, היה מופתע לטובה ממה שראו עיניו מכל סדר לימודיהם, והנהגתם, עד שעלה ספקבלבו אם אין דינם כבני דעת לגמרי שמחוייבים במצוות, ואמר לי שביקש מהמחנכים שם לקחת להם תפילין שיניחו אותם בכל יום. ע"כ.

ונראה שלענין הלכה למעשה, כדאים הם הגאונים המקילים לצרף חרש אילם שלמד בבית הספר לחרשים אילמים, למנין, לקדיש ולקדושה. ומכלמקום כשהם מנין מצומצם בצירוף החרש אילם, ראוי לכתחילה שלא יחזור השליח צבור תפלת שמונה עשרה, אלא יאמר תפלת שמונה עשרהפעם אחת בקול רם עם הקדושה, כדי שלא להכנס בחשש איסור ברכה לבטלה. וכמו שכתב כיוצא בזה בספר חתן סופר חלק ב' (דף לז ע"א). וראהעוד בבן איש חי (פרשת ויחי אות ו), ובכף החיים (סימן נה אות נג, וסימן קכד אות כ). והשי"ת יחוס על כל עמו ישראל וישלח דברו וירפאם רפואתהנפש ורפואת הגוף בבריאות שלימה. ומלאה הארץ דעה את ה'.