וא"ר אחא בר חנינא א"ר אסי א"ר יוחנן כל המברך על החדש בזמנו כאילו מקבל פני שכינה כתיב הכא (שמות יב, ב) החדש הזה וכתיב התם (שמות טו, ב) זה אלי ואנוהו תנא דבי רבי ישמעאל אילמלא (לא) זכו ישראל אלא להקביל פני אביהן שבשמים כל חדש וחדש דיים אמר אביי הלכך נימרינהו מעומד מרימר ומר זוטרא מכתפי (אהדדי) ומברכי א"ל רב אחא לרב אשי במערבא מברכי ברוך מחדש חדשים אמר ליה האי נשי דידן נמי מברכי אלא כדרב יהודה דאמר רב יהודה ברוך [וכו'] אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם ששים ושמחים לעשות רצון קונם פועלי אמת שפעולתן אמת וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שהן עתידין להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו ברוך אתה ה' מחדש חדשים (משלי כד, ו) כי בתחבולות תעשה לך מלחמה א"ר אחא בר חנינא א"ר אסי א"ר יוחנן במי אתה מוצא מלחמתה של תורה במי שיש בידו חבילות של משנה קרי רב יוסף אנפשיה (משלי יד, ד) ורב תבואות בכח שור:
And Rabbi Aḥa bar Ḥanina says that Rabbi Asi says that Rabbi Yoḥanan says: With regard to anyone who blesses the new month in its proper time, it is as if he greets the Face of the Divine Presence. Alluding to this, it is written here concerning the sanctification of the new month: “This month shall be for you the beginning of months” (Exodus 12:2), and it is written there, where the Jewish people encountered the Divine Presence at the splitting of the sea: “This is my God and I will glorify Him” (Exodus 15:2). The term “this” is employed in both verses. The school of Rabbi Yishmael taught: If the Jewish people merited to greet the Face of their Father in Heaven only one time each and every month, it would suffice for them, since in the blessing of the moon there is an aspect of greeting the Divine Presence. Abaye said: Therefore, we will say the blessing while standing, in honor of the Divine Presence. The Gemara relates: Mareimar and Mar Zutra would lean on one another’s shoulders and recite the blessing. Rav Aḥa said to Rav Ashi: In the West, Eretz Yisrael, they recite the following blessing on the moon: Blessed is He Who renews the months. Rav Ashi said to him: Our women also recite that blessing, meaning that this is an abridged version for the unlettered. Rather, the full version of the blessing is the version of Rav Yehuda. As Rav Yehuda says: Blessed are You, Lord our God, King of the Universe, Who by His word created the heavens, and by the breath of his mouth all their hosts. He set for them a law and a time, that they should not deviate from their task. And they are joyous and glad to perform the will of their Owner; they are workers of truth whose work is truth. And to the moon He said that it should renew itself as a crown of beauty for those He carried from the womb, as they are destined to be renewed like it, and to praise their Creator for the name of His glorious kingdom. Blessed are You the Lord, Who renews the months. The Gemara presents another statement, citing Rabbi Aḥa, citing Rabbi Asi, citing Rabbi Yoḥanan. The verse states: “For by wise advice you shall make your war” (Proverbs 24:6). Rabbi Aḥa bar Ḥanina says that Rabbi Asi says that Rabbi Yoḥanan says: In whom do you find the war, i.e., the ability to engage in disputes, of Torah? In one who has in his possession bundles, i.e., vast knowledge, of Mishna. One must first learn the primary sources before engaging in disputes of Torah. Rav Yosef would read concerning himself the verse: “And much produce comes by the strength of the ox” (Proverbs 14:4), i.e., one with great strength can bring a large yield. Rav Yosef was known to be particularly well-versed in tannaitic statements.
(טז) הָרוֹאֶה לְבָנָה בְּחִדּוּשָׁהּ מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בְּמַאֲמָרוֹ בָּרָא שְׁחָקִים וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם חֹק וּזְמַן נָתַן לָהֶם שֶׁלֹּא יְשַׁנּוּ אֶת תַּפְקִידָם שָׂשִׂים וּשְׂמֵחִים לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנֵיהֶם פּוֹעֲלֵי אֱמֶת וּפְעֻלָּתָם צֶדֶק וְלַלְּבָנָה אָמַר שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ עֲטָרָה תִּפְאֶרֶת לַעֲמוּסֵי בָטֶן שֶׁהֵם עֲתִידִין לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמוֹתָהּ וּלְפָאֵר לְיוֹצְרָם עַל כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְעַל כָּל מַה שֶּׁבָּרָא בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ מְחַדֵּשׁ הֶחֳדָשִׁים:
(יז) וְצָרִיךְ לְבָרֵךְ בְּרָכָה זוֹ מְעֻמָּד. שֶׁכָּל הַמְבָרֵךְ עַל הַחֹדֶשׁ בִּזְמַנּוֹ כְּאִלּוּ הִקְבִּיל פְּנֵי הַשְּׁכִינָה. אִם לֹא בֵּרֵךְ עָלֶיהָ בַּלַּיִל הָרִאשׁוֹן מְבָרֵךְ עָלֶיהָ עַד שִׁשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ עַד שֶׁתִּמָּלֵא פְּגִימָתָהּ:
(16) At sight of a rainbow, one says the blessing "Blessed art Thou, O Lord our God, King of the Universe, Who rememberest the Covenant, art faithful to Thy Covenant and keepest Thy promise." At sight of the new moon, one says, "Blessed art Thou, O Lord our God, King of the Universe, by Whose word the heavens were created, and by the breath of Whose mouth all their hosts. A statute and season Thou didst assign unto them, that they should not change their appointed charge. They are glad and rejoice to do the will of their Master—faithful workers whose work is faithful. And the moon He bade renew herself as a crown of glory unto those that have been upborne by Him from the womb, who, in the time to come, will themselves be renewed like her, to honor their Creator for His glorious sovereignty's sake and for all that He has created. Blessed art Thou, O Lord, Who renewest the months."
(17) This blessing is said standing; For everyone who says the blessing for the new moon at the appointed time is regarded as if he had received the Divine Presence. If one has not said the blessing the first night, (of the new moon) he may do so up to the sixteenth of the month, when it is full moon.
(ב) אין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת כשהוא מבושם ובגדיו נאים: הגה ודוקא אם ליל מוצאי שבת הוא קודם י' בחדש אז ממתינין עד מוצאי שבת, אבל אם היא אח"כ אין ממתינין עד מוצאי שבת שמא יהיו ב' לילות או ג' או ד' עננים ולא יראו הלבנה ויעבור הזמן וכשמקדשין אותה בחול יש ללבוש בגדים נאים (ת"ה סי' ל"ה) . אין מקדשין הלבנה קודם תשעה באב ולא קודם י"ה (מהרי"ל) ובמוצאי י"כ מקדשין אותה דאז שורין בשמחה אבל לא במוצאי תשעה באב או שאר תענית (ד"ע) ואין מקדשין אותה במוצאי שבת שחל בו י"ט (מהרי"ל הל' י"ט) ותולה עיניו ומיישר רגליו ומברך (מעומד) (טור) ואומר שלשה פעמים סימן טוב תהיה לכל ישראל ברוך יוצרך וכו': הגה ורוקד ג' פעמים כנגדה ואומר כשם שאני רוקד כו' ואומר תפול עליהם וגו' ולמפרע כאבן ידמו כו' ג' פעמים ואומר לחבירו ג"פ שלום עליך (הג"ה החדשות) ומשיב הוי כשואל (טור) ונוהגין לומר דוד מלך ישראל חי וקים שמלכותו נמשל ללבנה ועתיד להתחדש כמותה וכנסת ישראל תחזור להתדבק בבעלה שהוא הקב"ה דוגמת הלבנה המתחדשת עם החמה שנאמר שמש ומגן ה' ולכן עושין שמחות ורקודין בקדוש החדש דוגמת שמחת נשואין: (בחיי פרשת וישב וד"ע):
(ג) עד אימתי מברכין עליה עד י"ו מיום המולד ולא י"ו בכלל: (ואין לקדש אלא עד חצי כ"ט י"ב תשצ"ג מן המולד) (תשובת מהרי"ל):
(א) (א) הרואה וכו' - ונשים פטורות מלקדש הלבנה דהוי מ"ע שהזמן גרמא ואף דכל מ"ע שהזמן גרמא נוהגות הנשים שמקיימות ומברכות עליהן מ"מ מצוה זו אין צריכין לקיימה משום דהם גרמו פגם הלבנה. וסומא חייב בקידוש הלבנה כי ברכה זו נתקנה על חידוש העולם וגם הוא נהנה ע"י שאחרים רואין ומוליכין אותו על הדרך ודומה ליוצר המאורות כ"כ האחרונים ועיין בבה"ל וקטן משהגיע לחינוך מחנכין לו בה [כ"כ בשם רי"ע ונראה דזהו רק לר"ת בסימן עיי"ן אבל לרש"י שם לא נהירא ודמי לק"ש עי"ש ואפשר דכונתו ג"כ דטוב לנהוג כן לכתחלה וכמו שפסק שם בשו"ע לענין ק"ש עי"ש]:
(יג) (יג) ותולה וכו' ואומר וכו' - כתב בשיורי כנה"ג דמשמע לכאורה דעד גמר כל הסדר תולה עיניו בה וכן נהוג עלמא אבל שמע משם ספר חרדים שהחמיר בזה מאד מלהסתכל בלבנה ולא התיר להסתכל בה אלא עד שסיים הברכה והמ"א בשם של"ה החמיר עוד יותר דאפילו בשעת הברכה אין לו להסתכל בה אלא רואה אותה פעם אחת כשירצה לברך ואח"כ לא יסתכל בה:
(יד) (יד) ורוקד וכו' - וכתבו האחרונים דיזהר מאוד שלא יכרע ברכיו לרקוד דלא יהא נראה ככורע ללבנה אלא יסמוך על אצבעות רגליו וירקוד:
(כא) (כא) תחת הגג - אלא תחת כיפת השמים והטעם דקידוש הלבנה הוא כקבלת פני השכינה ואין זה דרך כבוד שיהא עומד תחת הגג לפיכך יוצאין מתחת הגג לרחוב כדרך שיוצאין לקראת מלכים ומ"מ כ"ז הוא רק לכתחלה אבל מי שחושש באיזה מיחוש שלא יוכל לצאת לחוץ אי נמי שהמקום אינו נקי או ששרוי בין העכו"ם יקדש בביתו דרך חלון או פתח הפתוח נגד הלבנה:
(א) גרסינן בסנהדרין (מב א):כל המברך על החודש בזמנו – כאלו מקבל פני שכינה. כתיב הכא: "החדש הזה", וכתיב התם: "זה אלי ואנוהו". ותנא דבי רבי ישמעאל: אלמלי לא זכו בני ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים פעם אחת בחודש – דיים. אמר אביי: הלכך נימרינהו מעומד.הרי מבואר דקידוש הלבנה הוא ענין גדול ונורא, כקבלת פני השכינה. ובודאי יש בזה סודות גדולות ונוראות, כאשר האריכו חכמי הקבלה: שענין מיעוט הירח, וענין חטא אדם הראשון – נוגעים זה לזה. ולעתיד לבוא, כשיתוקן חטא אדם הראשון – אז יתוקן גם מיעוט הירח. ועל אותה העת נאמר: "והיה אור הלבנה כאור החמה".
(ב) ובפשוטו הטעם מה שמברכין על הלבנה יותר מעל כל הכוכבים, והיא קטנה כמעט מכל הכוכבים (זולת כוכב) – מפני שהיא קרובה לארץ יותר מכל הכוכבים, שאינה רחוקה מן הארץ רק בערך מ"ג אלף פרסה. ובה נראית לנו בחוש גדולתו של הקדוש ברוך הוא, בכל לילה ולילה מהילוכה המורגש, והקיפה את הארץ בכל חודש. ולכן נקראת "ירח", כדכתיב: "עשה ירח למועדים", מפני שמקפת הארץ בכל ירח ימים, ומורגש חסרונה ומילואה.וישראל המונים ללבנה – נמשלו ללבנה: כשם שהלבנה אין לה אור מעצמותה, רק תאיר מאור השמש, כמו כן ישראל אין להם שום אור זולת אורו של הקדוש ברוך הוא, הזורח לנו באמצעות התורה הקדושה, כמו שנאמר: "שמש ומגן ד' אלקים".וכשם שהלבנה תחשך ותאיר, כמו כן ישראל, כמו שאנו אומרים בברכתה: "וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן, שהם עתידים להתחדש כמותה". וכשם שהלבנה אף בימי חסרונה, שעל הארץ נראתה חשך – מכל מקום תאיר אל עבר פניה במרומים כידוע, כמו כן ישראל. ומכל אלו הטעמים קבלו ישראל מצוה זו בשמחה.
(ג) לפיכך הרואה לבנה בחידושה מברך: "ברוך... אשר במאמרו ברא שחקים...". ומה שקרא כאן לרקיע "שחקים" – משום דאמרינן בחגיגה (יב ב): "שחקים" – שבו ריחים עומדות וטוחנות מן לצדיקים. אמנם רב יהודה שאומר מימרא זו דברכת הלבנה בסנהדרין (מב א), סבירא ליה בחגיגה שם דשני רקיעין הן: "שמים", ו"שמי השמים". ואפשר דהשנים הם רקיע ושחקים, וכונתו: דאף דפשיטא שיש שבעה רקיעים, מכל מקום נכללים בשנים. דבתנ"ך לא מצינו רק אלו שני השמות על הרקיעים: "רקיע" ו"שחקים", והם "שמים" ו"שמי השמים". וזה שאומר: "במאמרו ברא שחקים, וברוח פיו כל צבאם" – מפני שכן אמר דוד: "בדבר ד' שמים נעשו, וברוח פיו כל צבאם". ואומר: "חוק וזמן נתן להם, שלא ישנו את תפקידם". ה"זמן" הוא כל ימי עולם, והם שית אלפי שנין, ששים ושמחים לעשות רצון קונם, כדכתיב: "ישיש כגבור לרוץ אורח". ואומר לשון "ששון ושמחה", כמו שלשון זה מעותד על ישראל, שנאמר: "ששון ושמחה ימצא בה, תודה וקול זמרה"."פועלי אמת שפעולתן אמת" – כן הוא גירסת רש"י, ועל חמה ולבנה קאי, שאין משנים תפקידם. והתוספות גורסים "פועל אמת שפעולתו אמת", ואקדוש ברוך הוא קאי, שבאמת ובדין מיעט הלבנה. "וללבנה אמר שתתחדש..." – זהו לעתיד לבוא, תתחדש לגמרי. ולעת עתה – תתחדש בכל חודש. והיא סימן לישראל שהם "עמוסי בטן", שכן אמר הנביא: "העמוסים מני בטן". כלומר: עמוסי התלאות. ומסיים "ברוך... מחדש חודשים".
(ד) ואחר כך נהגו לומר: "ברוך יוצרך..." לסימן יעקב. ויש מתחילין: "ברוך עושך" לפי סדר העולמות. ורוקד שלוש פעמים כנגדה על אצבעות רגליו, ואומר: "כשם שאני... תפול...", ולמפרע שלוש פעמים. ונוהגין לומר: "דוד מלך ישראל חי וקיים", והכוונה על זרע דוד. שמלכות בית דוד נמשל ללבנה, כדכתיב בתהלים: "זרעו לעולם יהיה... כירח יכון עולם". כלומר: אף על פי שחשיכה – תאיר אחר כך.ואחר כך אומרים זה לזה: "שלום עליכם...". "קול דודי...", דומה דודי...", "שיר למעלות...", "הללו אל בקדשו...", "תנא דבי רבי ישמעאל אלמלי...", ו"יהי רצון" ככתוב בסידורים.וכתב רבינו הרמ"א: דלכן נוהגין לומר "דוד...", שמלכותו נמשל ללבנה, ועתיד להתחדש כמותה. וכנסת ישראל תחזור להתדבק בהקדוש ברוך הוא, דוגמת הלבנה המתחדשת עם החמה, שנאמר: "שמש ומגן ד'...". ולכך עושים שמחות וריקודין בקידוש החודש, דוגמת שמחת נשואין.עד כאן לשונו. והעיקר היא הברכה, והיא המעכבת. ושארי דברים אם לא אמר – לא עיכב. (וינער שולי בגדיו.)
(36) I have sworn by My holiness, once and for all; I will not be false to David. (37) His line shall continue forever, his throne, as the sun before Me, (38) as the moon, established forever, an enduring witness in the sky.”Selah.
(כו) דָּבָר אַחֵר, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים עב, ז): יִפְרַח בְּיָמָיו צַדִּיק וְרֹב שָׁלוֹם עַד בְּלִי יָרֵחַ, עַד שֶׁלֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בְּרֶמֶז הוֹדִיעַ לָהֶם שֶׁאֵין הַמַּלְכוּת בָּאָה לָהֶם עַד שְׁלשִׁים דּוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, הַחֹדֶשׁ שְׁלשִׁים יוֹם, וּמַלְכוּת שֶׁלָּכֶם שְׁלשִׁים דּוֹר. הַלְּבָנָה בָּרִאשׁוֹן שֶׁל נִיסָן מַתְחֶלֶת לְהָאִיר, וְכָל שֶׁהִיא הוֹלֶכֶת מְאִירָה עַד חֲמִשָּׁה עָשָׂר יָמִים, וְדִסְקוֹס שֶׁלָּהּ מִתְמַלֵּא, וּמֵחֲמִשָּׁה עָשָׂר עַד שְׁלשִׁים אוֹר שֶׁלָּהּ חָסֵר, בִּשְׁלשִׁים אֵינָהּ נִרְאֵית. כָּךְ יִשְׂרָאֵל חֲמִשָּׁה עָשָׂר דוֹר מִן אַבְרָהָם וְעַד שְׁלֹמֹה. ... הֲרֵי נִתְמַלֵּא דִּסְקוֹס שֶׁל לְבָנָה וּמִשָּׁם הִתְחִילוּ הַמְלָכִים פּוֹחֲתִין וְהוֹלְכִין...
It grew for fifteen generations until it was full -- from Avraham Avinu until Shlomo ha'Melech, and then it diminished for fifteen generations, culminating in the reign of Tzidkiyahu ha'Melech, whose eyes were blinded by the enemy at the time of the destruction of the Beis ha'Mikdash (Yirmeyahu 52:11), a sign of the complete loss of the light of the moon. The return of the moon's light after the Molad is a sign that the dynasty of the Malchus of Beis David will return to its former glory.
סא) [סעיף ד'] עד שיעברו ז' ימים עליה... אמנם בס' מגיד משרים על שיר השירים כתוב שאמר לו המגיד למרן ז"ל דאין מברכין עד שיעבור ו' ימים לפי שכחות החיצונים מתדבקים בכ"י תתאה בהתתדשותה ולכן צריך לעבור עליה ז' ימים רמז לז' ימי בראשית וע"י כן הם נפרדים ממנה וכו' ואם היו מברכין קודם ז' ימים שעדיין כחות החיצונים דבקים בה לא היה כח בנו להפרידם והיו מערבין קודש בחול יעו"ש...
לְבָתַר אָמַר הָכִי, הַאי צַּדִּיק דְּזָכֵי לְמֵיסַק לְהַהוּא יְקָר עִלָּאָה, דִּיוּקְנֵיהּ מִתְפַּתַּח בְּכָרְסֵי יְק רִיהּ, וכֵן לְכָל צַּדִּיק וְצַּדִּיק דִּיוּקְנֵיהּ לְעֵילָא כַּד הֲוָה לְתַתָּא לְאַבְטָחָא לְהַהִיא נִשְׁמָתָא קַדִּישָׁא. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַאי דִכְתִיב, (חבקוק ג) שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבֻלָה, דְּזָהֲרָן גּוּפָא וְנִשְׁמָתָא דְּקָיְימִין בְּאִדְרָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה דִלְעֵילָא כִּדִיוּקְנָא דְּהֲוָה קָאִים בְּאַרְעָא, והַהִיא דִיוּקְנָא (ס''א מזונה) מִמְּזוֹנָהּ הֲנָאַת נִשְׁמָתָא, והַהִיא עֲתִידָה לְאִתְלַבַּשׁ בְּהַאי גַרְמָא דְּאִשְׁתָּאַר בְּאַרְעָא, וְאַרְעָא מִתְעֲבַר מִנִּיהּ וטָפַל טִינֵיהּ לְבָרָא, וְדָא הוּא דְּאִתְקְרֵי קְדוּשָׁה. וְכַד קָיְימָא דִּיוּקְנָא הַהִיא דִלְעֵילָא, אֲתָא בְּכָל יַרְחָא לְסָגְדָא קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּכְתִיב, (ישעיה סו) והָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ. והוּא מְבַשֵּׂר לֵיהּ וְאָמַר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ, לְהַהוּא זְמַן דְּעָתִיד לְאַחֲיָא מֵיתַיָא עַד דְּאִתְפַּקְדַת לְהַהוּא זִמְנָא כְּמָה דְאִתְבַּשַּׂר הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר. וְהַהוּא יוֹמָא דְּחָדֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעוֹבָדוֹי הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהלים קד) יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו. אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא נֵימָא לָן מַר עַל פָּרָשָׁתָא לְבָתַר, אָמַר יָאוֹת לְכוֹן לְמִפְתַּח פָּרְשָׁתָא דָא. פָּתַח וְאָמַר וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלקִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וְגו' וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ וְגו'. הָכָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא הַאי אוּמָנָא דְּאַפִּיק כַּסְפָּא מִמְקוֹרָא דְאַרְעָא, מַאי עֲבַד. בְּקַדְמִיתָא מְעֲיִּיל לֵיהּ בְּנוּר דָּלִיק עַד דְּנָפִיק מִנִּיהּ כָּל זוּהֲמָא דְאַרְעָא, וְהָא אִשְׁתָּאֲרַת כַּסְפָּא אֲבָל לָא כַסְפָּא שְׁלֵימָתָא, לְבָתַר מַאי עָבִיד, מְעֲיִּיל לֵיהּ בְּנוּרָא כִּדְבְקַדְמִיתָא וּמַפִּיק מִנֵּיהּ סְטָיְיפֵי כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי כה) הָגוֹ סִיגִים מִכָּסֶף וְגו' וּכְדֵין הוּא כַּסְפָּא שְׁלֵימָתָא בְּלָא עִרְבּוּבְיָא.
Thus In “the land of Egypt” (12:1), in the land of consistent and radical paganism, where this pagan rigidity reached into the social structure of the state itself, creating the fetters of the caste system; in Egypt, God called the future leaders of His people, showed them the crescent of the moon struggling to emerge from darkness to new light, and said: “This is to be your model!” Just as the moon renews itself by the laws of nature, so you, too, should renew yourselves, but of your own free will. Each time the new moon appears, let it remind you to affect your own free willed rejuvenation. As as I renew you, and you renew yourselves, you shall pass, like the moon, across the night sky of the nations and, wherever you go, proclaim the message of chidush, the teaching of God Who creates in freedom and Who leads men to freedom, the teaching of man who, through this God, becomes morally free and master of his own destiny.
Jewish ritual may be characterized as the art of significant forms in time, as architecture of time. Most of its observances – the Sabbath, the New Moon, the festivals, the Sabbatical and the Jubilee year – depend on a certain hour of the day or season of the year. It is, for example, the evening, morning, or afternoon that brings with it the call to prayer. The main themes of faith lie in the realm of time. We remember the day of the exodus for Egypt, the day when Israel stood at Sinai; and our Messianic hope is the expectation of a day, of the end of days.
When Ya’akov put on the garments of Esav and went in to receive his father’s blessing, he was afraid “I shall be in his eyes as one who deceives and I shall bring on myself on a curse rather than a blessing.” But when he came out, he was laden with blessings for himself and for all future generation. Likewise we not in the long history of Israel that troubles and dark sorrows became a basis for salvation and light; and the darker the troubles were, the greater was the light which came afterwards. The future redemption will also burst forth from the midst of darkness. At the very moment when every heart trembles at the point of despair, the glory of God will shine forth.
“This [kiddush levana] is how Torah Jews keep themselves aware of the beauty that is found in the natural environment”
The Bris Kehunas Olam said that the Gematriya of “David Melech Yisrael Chai v’Kayam” is 819, the same value as the Gematriya of “Rosh Chodesh”
“…A pure moon shone overhead. Not a cloud hid it from sight. It was waiting to be blessed by the People of Israel, as shy as a bride who waits to be veiled by her bridegroom before stepping under the wedding canopy. Ever since the moon said to God long ago, The sun and I cannot rule as equals and share the same crown, and the Creator rebuked it, saying, Then wane and be the lesser light, the moon has humbly accepted its fate. Whenever it shines, humbleness shines with it and gives it grace.”