עקדת יצחק בפרשנות ימי הביניים
ספר היובלים,פ"יז, יט-כא: (השטן בחן את אברהם?)
ויהי בשבוע השביעי בשנה הראשונה בחודש הראשון ליובל ההוא בשנים עשר יום בחודש הזה נדברו בשמים דברים אחדים על אודות אברהם: ויאמרו כי נאמנה רוחו בכל אשר ידבר ה' אתו וכי יאהב אותו ונכון לבו בכל פגע: ויבוא השר משטמה ויאמר לפני הא-לוהים הנה אברהם אוהב ומוקיר את בנו יצחק מכל: אמור אליו להקריב אותו לעולה על המזבח וראה תראה אם יעשה את הדבר הזה למען תדע אם נאמנה רוחו בכל אשר תנסהו:
רש"י על בראשית כב,יב: (אברהם טעה בדברי ה'?)
כי עתה ידעתי אָמַר רַבִּי אַבָּא, אָמַר לוֹ אַבְרָהָם אֲפָרֵשׁ לְפָנֶיךָ אֶת שִׂיחָתִי, אֶתְמוֹל אָמַרְתָּ לִי כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע, וְחָזַרְתָּ וְאָמַרְתָּ קַח נָא אֶת בִּנְךָ, עַכְשָׁיו אַתָּה אוֹמֵר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר! אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה לֹא אֲחַלֵּל בְּרִיתִי וּמוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה; כְּשֶׁאָמַרְתִּי לְךָ "קַח", מוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה – לֹא אָמַרְתִּי לְךָ שְׁחָטֵהוּ אֶלָּא הַעֲלֵהוּ אַסַקְתֵּיהּ, אַחַתֵיהּ!.
כי עתה ידעתי מֵעַתָּה יֵשׁ לִי מַה לְהָשִׁיב לְשָׂטָן וּלְאֻמּוֹת הַתְּמֵהִים מָה הִיא חִבָּתִי אֶצְלֶךָ; יֵשׁ לִי פִּתְחוֹן פֶּה עַכְשָׁיו, שֶׁרוֹאִים כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה:
מו"נ ח"ג פ"כד: (מה מטרת סיפור העקדה?)
דע כי כל נסיון שבא בתורה אין כונתו וענינו אלא שידעו בני אדם מה שצריך להם לעשותו ומה שראוי להאמינו. וכאילו ענין הנסיון - שיעשה מעשה אחד אין הכונה - גוף המעשה ההוא אבל הכונה שיהיה משל - שילמדו ממנו וילכו אחריו. ואמרו 'לדעת הישכם אוהבים' אין פרושו - שידע הא-לוה זה. כי הוא כבר ידעו אלא הוא כאמרו "לדעת כי אני יי מקדשכם" (שמות לא) אשר ענינו - שידעו האומות כן, אמר כי כשיקום מתפאר בנבואה ותראו אותותיו המביאות לחשוב אמת בדבריו - דעו שהוא ענין שרצהו הא-לוה להודיע באומות שיעור האמינכם באמיתת תורתו ית' והשגתכם אמיתתו ושאינכם נפתים להסתת מסית…
ואמנם ענין אברהם אבינו ע"ה בעקדה כלל שני ענינים גדולים הם מפינות התורה:
הענין האחד הוא - להודיע אותנו גבול אהבת הא-לוה ית' ויראתו עד היכן היא מגעת. וצוה בזה הענין אשר לא ידמה לו לא נתינת ממון ולא נתינת נפש אבל הוא מופלג מכל מה שאפשר שיבוא במציאות ממה שלא ידומה שטבע בני אדם יטה עליו. והוא שיהיה איש עקר בתכלית הכוסף לילד ובעל עושר גדול ואיש נכבד ובוחר שתשאר מזרעו אומה; ונולד לו בן אחר היאוש איך יהיה חשקו בו ואהבתו אותו אבל ליראתו הא-לוה ית' ולאהבתו לקים מצותו בז לולד האהוב ההוא והניח כל מה שקוה בו והסכים לשחוט אותו אחר מהלך ימים כי אילו היה רוצה לעשותו לשעתו בבוא המצוה אליו היה פעולת בהלה בבלתי הסתכלות; ואמנם עשותו זה אחר ימים מעת בא המצוה אליו היה מעשה במחשבה ובהסתכלות אמיתי ובחינת חק מצותו ית' ואהבתו ויראתו. ואין צריך להשגיח בענין אחר ולא לעורר הפעלות כלל כי אברהם אבינו לא מיהר לשחוט יצחק לפחדו מה-אלוה שיהרגהו או ירוששהו אבל כדי שיתפרסם לבני אדם מה ראוי לעשותו בשביל אהבת הא-לוה ית' ויראתו לא לתקות גמול ולא לפחד עונש - כמו שבארנו במקומות רבים. ואמר המלאך לו "כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה" - רצונו לומר שבזה המעשה אשר בו תקרא 'ירא אלוקים' גמור ידעו כל בני אדם גבול יראת יי מה הוא:
והענין השני - להודיע אותנו איך יאמינו הנביאים באמת מה שיבואם מאת הא-לוה בנבואה. שלא יחשוב החושב בעבור שהוא בחלום ובמראה (כמו שבארנו) ובאמצעות הכח המדמה שפעמים לא יהיה מה שישמעוהו או מה שיומשל להם אמת או יתערב בו קצת ספק; ורצה להודיענו שכל מה שיראה הנביא במראה הנבואה הוא אמת יציב אצל הנביא לא יסופק בדבר ממנו אצלו כלל ודינו אצלו כדין הענינים הנמצאים כולם המושגים בחושים או בשכל. והראיה על זה הסכם אברהם לשחוט "בנו יחידו אשר אהב" כמו שצווה - ואף על פי שהיתה המצוה ההיא בחלום או במראה; ולו היו הנביאים מסופקים בחלום של נבואה או היה אצלם ספק במה שישיגוהו במראה הנבואה לא היו מסכימים לעשות מה שימאנהו הטבע ולא היה הוא מוצא בנפשו לעשות זה המעשה הגדול מספק:
מו"נ ח"ב פ"מא: (מה זה מראה נבואה?)
איני צריך לבאר ה'חלום' מה הוא. אמנם ה'מראה' - והוא אמרו "במראה אליו אתודע" - והיא אשר תקרא 'מראה נבואה' ותקרא גם כן "יד יי" והיא גם כן תקרא 'מחזה' היא ענין איום מחריד יחובר לנביא בעת היקיצה - כמו שהתבאר בדניאל באמרו "ואראה את המראה הגדולה הזאת ולא נשאר בי כח והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח"; ואמר "ואני הייתי נרדם על פני ופני ארצה"; ואמנם דיבור המלאך אליו והעמידו לו - כל זה ב'מראה הנבואה'. ובכמו זה הענין יתבטלו החושים גם כן מפעולתם ויבוא השפע ההוא לכח הדברי וישפע ממנו על הכח המדמה וישלם ויעשה פעולתו. ופעמים תתחיל הנבואה ב'מראה הנבואה' ואחר כן ירבה הרתת ההוא וההתפעלות החזק הנמשך אחר שלמות פעולת המדמה ואז תבוא הנבואה - כמו שבא באברהם אשר בא בתחילת הנבואה ההיא "היה דבר יי אל אברם במחזה" וסופו "ותרדמה נפלה על אברם וגו'" ואחר כן "ויאמר לאברם וגו'":
ודע כי כל מי שנזכר מן הנביאים שבאתהו הנבואה - יש מהם מי שייחס זה אל מלאך ומהם מי שייחסו לאלוה אף על פי שהיה על ידי מלאך בלא ספק. כבר כתבו החכמים ז"ל על זה ואמרו "ויאמר יי לה" - על ידי מלאך". ודע כי כל מי שבא בו כתוב שדיבר עמו מלאך או באהו דבר מהא-לוה - שזה לא יהיה בשום פנים אלא ב'חלום' או ב'מראה הנבואה':
אברבנאל, על אתר: (ביקורת על מפרשי הר"מ- אז עקדת יצחק הייתה או לא?)
ויקרא אליו מלאך ה' וגומר עד וישא אברה' את עיניו וירא. כתב הרב המורה בפ"מ ח"ב שכל מקום שנזכרה ראיית מלאך או דבורו שהוא במראה הנבואה או בחלום של נבואה יבאר בהם או לא יבאר הכל שוה וכו'. ואנשים מבני עמנו כתבו על זה שכיון הרב בו לענין עקדת יצחק שכיון שנזכר שם שמיעת דברי מלאך הכל היה המעשה הזה מתחלתו ועד סופו במראה הנבואה ושלא עבר דבר ממנו בהקיץ. נעויתי משמוע נבהלתי מראות אנשים מבני ישראל וכתבו על ספר האפיקורוסו' הזה ויחסו לרב הדעת המגונה ההוא כ"כ רחוק מכוונתו..
ר' יוסף אבן כספי, גביע כסף, עמ' כט-לא (שוב, מה מטרת סיפור העקידה? מהו המוקד של הסיפור?):
...והתועלת השלישית זולת התועלת שזכר המורה הוא יקר מאד, והוא העקר היותר גדול אשר לתכלית זה הנכתב, והוא המניעה מעשות זה כשקרוב אל המעשה. ולכן התנצל הכתוב כשצוה ית' לעשות זה כי זה דרך נסיון לבד, וחלילה שיצוה יחס על מנת לקיים. והכוונה בזה לשרש ולעקר ולרפות מלבות העם ההוא החל הנאמן שהיה להם, כי המהדרין מן המהדרין יעשו עולות מבניהם לאלוהיהם. ועוד שאע"פ שמצד העונש התיר להם נותן התורה לעשות כן לשם א-להינו משאר בעלי חיים, חלילה שיעשו כן ממין החי המדבר… ודי ויותר מדי אם על צד הרשה להם להמית בעל חי שהם אחינו בני אבינו החי, שהוא הסוג הקרוב לנו ולהם. וגם זה בתנאים ולא כן במין האדם, כי "בצלם א-לוהים עשה את האדם". ולכן בזאת העבודה עון הרציחה ועון התיעוב להם, כמו שבארנו.
ר' יוסף, אבן כספי, טירת כסף, עמ' 35 (מה הקשר לצמחונות?):
ואומר כי אחת מהסיבות שהביאו לנותן תורתנו לצוותנו על חמלת שאר בע"ח, כמו שאמרו ז"ל 'צער בע"ח דאורייתא' (שבת קכח), לפי דעתי, ללמדנו, כי אנחנו בני אדם קרובים להם מאוד ואנחנו והם בני אב אחד, כי סוגנו הקרוב אחד, הפך מה שיחשבו ההמון.. ולא הספיק זה לנותן התורה בכלל מצוותיו, עד שהודיענו בכלם שאנחנו צמח, עד שנדע, שאנחנו והירקות כמו הכרוב והחזרת אחים, ואבינו אחד, ע"כ הזהירנו שלא לכרות עץ פרי, כמו שמפורש בתורה, ואמר כנותן טעם לזה: כי האדם עץ השדה שהוא מין אחד מסוג הצמח, כאמרו כל הבשר חציר, ואמרו רז"ל בני אדם כעשבי השדה….
גביע כסף, עמ' לב(מה עבר על אברהם בדרך לעקדה?):
ומה מאד הטיב המורה עד שאמר שכונת התורה הודיענו כי זה המעשה היה חאר ג' ימים מן הציווי למען לא נדמה שהיה על צד הבהילו והמהירות, אבל אחר העיון השוקד היה. כי אברהם מפליא התימה איך יצוונו השם לעשות תועבה כזאת כאשר הוכיח סופו. והיה משתאה מחריש לעמוד על כוונת השם...
גביע כסף, עמ' לד (אז על מה מקבל אברהם שכר?)
והפליג לרמוז בזה שני פעמים שכר. האחד בתחילת דברו באמרו "יען כי עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך" שזהו הציווי. והאחר בסוף דברו באמרו: "עקב אשר שמעת בקולי" שזה רומז על המניעה שהיא יותר מעולה ויקרה כמו שקדם לנו.
ספר היובלים,פ"יז, יט-כא: (השטן בחן את אברהם?)
ויהי בשבוע השביעי בשנה הראשונה בחודש הראשון ליובל ההוא בשנים עשר יום בחודש הזה נדברו בשמים דברים אחדים על אודות אברהם: ויאמרו כי נאמנה רוחו בכל אשר ידבר ה' אתו וכי יאהב אותו ונכון לבו בכל פגע: ויבוא השר משטמה ויאמר לפני הא-לוהים הנה אברהם אוהב ומוקיר את בנו יצחק מכל: אמור אליו להקריב אותו לעולה על המזבח וראה תראה אם יעשה את הדבר הזה למען תדע אם נאמנה רוחו בכל אשר תנסהו:
רש"י על בראשית כב,יב: (אברהם טעה בדברי ה'?)
כי עתה ידעתי אָמַר רַבִּי אַבָּא, אָמַר לוֹ אַבְרָהָם אֲפָרֵשׁ לְפָנֶיךָ אֶת שִׂיחָתִי, אֶתְמוֹל אָמַרְתָּ לִי כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע, וְחָזַרְתָּ וְאָמַרְתָּ קַח נָא אֶת בִּנְךָ, עַכְשָׁיו אַתָּה אוֹמֵר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר! אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה לֹא אֲחַלֵּל בְּרִיתִי וּמוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה; כְּשֶׁאָמַרְתִּי לְךָ "קַח", מוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה – לֹא אָמַרְתִּי לְךָ שְׁחָטֵהוּ אֶלָּא הַעֲלֵהוּ אַסַקְתֵּיהּ, אַחַתֵיהּ!.
כי עתה ידעתי מֵעַתָּה יֵשׁ לִי מַה לְהָשִׁיב לְשָׂטָן וּלְאֻמּוֹת הַתְּמֵהִים מָה הִיא חִבָּתִי אֶצְלֶךָ; יֵשׁ לִי פִּתְחוֹן פֶּה עַכְשָׁיו, שֶׁרוֹאִים כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה:
מו"נ ח"ג פ"כד: (מה מטרת סיפור העקדה?)
דע כי כל נסיון שבא בתורה אין כונתו וענינו אלא שידעו בני אדם מה שצריך להם לעשותו ומה שראוי להאמינו. וכאילו ענין הנסיון - שיעשה מעשה אחד אין הכונה - גוף המעשה ההוא אבל הכונה שיהיה משל - שילמדו ממנו וילכו אחריו. ואמרו 'לדעת הישכם אוהבים' אין פרושו - שידע הא-לוה זה. כי הוא כבר ידעו אלא הוא כאמרו "לדעת כי אני יי מקדשכם" (שמות לא) אשר ענינו - שידעו האומות כן, אמר כי כשיקום מתפאר בנבואה ותראו אותותיו המביאות לחשוב אמת בדבריו - דעו שהוא ענין שרצהו הא-לוה להודיע באומות שיעור האמינכם באמיתת תורתו ית' והשגתכם אמיתתו ושאינכם נפתים להסתת מסית…
ואמנם ענין אברהם אבינו ע"ה בעקדה כלל שני ענינים גדולים הם מפינות התורה:
הענין האחד הוא - להודיע אותנו גבול אהבת הא-לוה ית' ויראתו עד היכן היא מגעת. וצוה בזה הענין אשר לא ידמה לו לא נתינת ממון ולא נתינת נפש אבל הוא מופלג מכל מה שאפשר שיבוא במציאות ממה שלא ידומה שטבע בני אדם יטה עליו. והוא שיהיה איש עקר בתכלית הכוסף לילד ובעל עושר גדול ואיש נכבד ובוחר שתשאר מזרעו אומה; ונולד לו בן אחר היאוש איך יהיה חשקו בו ואהבתו אותו אבל ליראתו הא-לוה ית' ולאהבתו לקים מצותו בז לולד האהוב ההוא והניח כל מה שקוה בו והסכים לשחוט אותו אחר מהלך ימים כי אילו היה רוצה לעשותו לשעתו בבוא המצוה אליו היה פעולת בהלה בבלתי הסתכלות; ואמנם עשותו זה אחר ימים מעת בא המצוה אליו היה מעשה במחשבה ובהסתכלות אמיתי ובחינת חק מצותו ית' ואהבתו ויראתו. ואין צריך להשגיח בענין אחר ולא לעורר הפעלות כלל כי אברהם אבינו לא מיהר לשחוט יצחק לפחדו מה-אלוה שיהרגהו או ירוששהו אבל כדי שיתפרסם לבני אדם מה ראוי לעשותו בשביל אהבת הא-לוה ית' ויראתו לא לתקות גמול ולא לפחד עונש - כמו שבארנו במקומות רבים. ואמר המלאך לו "כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה" - רצונו לומר שבזה המעשה אשר בו תקרא 'ירא אלוקים' גמור ידעו כל בני אדם גבול יראת יי מה הוא:
והענין השני - להודיע אותנו איך יאמינו הנביאים באמת מה שיבואם מאת הא-לוה בנבואה. שלא יחשוב החושב בעבור שהוא בחלום ובמראה (כמו שבארנו) ובאמצעות הכח המדמה שפעמים לא יהיה מה שישמעוהו או מה שיומשל להם אמת או יתערב בו קצת ספק; ורצה להודיענו שכל מה שיראה הנביא במראה הנבואה הוא אמת יציב אצל הנביא לא יסופק בדבר ממנו אצלו כלל ודינו אצלו כדין הענינים הנמצאים כולם המושגים בחושים או בשכל. והראיה על זה הסכם אברהם לשחוט "בנו יחידו אשר אהב" כמו שצווה - ואף על פי שהיתה המצוה ההיא בחלום או במראה; ולו היו הנביאים מסופקים בחלום של נבואה או היה אצלם ספק במה שישיגוהו במראה הנבואה לא היו מסכימים לעשות מה שימאנהו הטבע ולא היה הוא מוצא בנפשו לעשות זה המעשה הגדול מספק:
מו"נ ח"ב פ"מא: (מה זה מראה נבואה?)
איני צריך לבאר ה'חלום' מה הוא. אמנם ה'מראה' - והוא אמרו "במראה אליו אתודע" - והיא אשר תקרא 'מראה נבואה' ותקרא גם כן "יד יי" והיא גם כן תקרא 'מחזה' היא ענין איום מחריד יחובר לנביא בעת היקיצה - כמו שהתבאר בדניאל באמרו "ואראה את המראה הגדולה הזאת ולא נשאר בי כח והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח"; ואמר "ואני הייתי נרדם על פני ופני ארצה"; ואמנם דיבור המלאך אליו והעמידו לו - כל זה ב'מראה הנבואה'. ובכמו זה הענין יתבטלו החושים גם כן מפעולתם ויבוא השפע ההוא לכח הדברי וישפע ממנו על הכח המדמה וישלם ויעשה פעולתו. ופעמים תתחיל הנבואה ב'מראה הנבואה' ואחר כן ירבה הרתת ההוא וההתפעלות החזק הנמשך אחר שלמות פעולת המדמה ואז תבוא הנבואה - כמו שבא באברהם אשר בא בתחילת הנבואה ההיא "היה דבר יי אל אברם במחזה" וסופו "ותרדמה נפלה על אברם וגו'" ואחר כן "ויאמר לאברם וגו'":
ודע כי כל מי שנזכר מן הנביאים שבאתהו הנבואה - יש מהם מי שייחס זה אל מלאך ומהם מי שייחסו לאלוה אף על פי שהיה על ידי מלאך בלא ספק. כבר כתבו החכמים ז"ל על זה ואמרו "ויאמר יי לה" - על ידי מלאך". ודע כי כל מי שבא בו כתוב שדיבר עמו מלאך או באהו דבר מהא-לוה - שזה לא יהיה בשום פנים אלא ב'חלום' או ב'מראה הנבואה':
אברבנאל, על אתר: (ביקורת על מפרשי הר"מ- אז עקדת יצחק הייתה או לא?)
ויקרא אליו מלאך ה' וגומר עד וישא אברה' את עיניו וירא. כתב הרב המורה בפ"מ ח"ב שכל מקום שנזכרה ראיית מלאך או דבורו שהוא במראה הנבואה או בחלום של נבואה יבאר בהם או לא יבאר הכל שוה וכו'. ואנשים מבני עמנו כתבו על זה שכיון הרב בו לענין עקדת יצחק שכיון שנזכר שם שמיעת דברי מלאך הכל היה המעשה הזה מתחלתו ועד סופו במראה הנבואה ושלא עבר דבר ממנו בהקיץ. נעויתי משמוע נבהלתי מראות אנשים מבני ישראל וכתבו על ספר האפיקורוסו' הזה ויחסו לרב הדעת המגונה ההוא כ"כ רחוק מכוונתו..
ר' יוסף אבן כספי, גביע כסף, עמ' כט-לא (שוב, מה מטרת סיפור העקידה? מהו המוקד של הסיפור?):
...והתועלת השלישית זולת התועלת שזכר המורה הוא יקר מאד, והוא העקר היותר גדול אשר לתכלית זה הנכתב, והוא המניעה מעשות זה כשקרוב אל המעשה. ולכן התנצל הכתוב כשצוה ית' לעשות זה כי זה דרך נסיון לבד, וחלילה שיצוה יחס על מנת לקיים. והכוונה בזה לשרש ולעקר ולרפות מלבות העם ההוא החל הנאמן שהיה להם, כי המהדרין מן המהדרין יעשו עולות מבניהם לאלוהיהם. ועוד שאע"פ שמצד העונש התיר להם נותן התורה לעשות כן לשם א-להינו משאר בעלי חיים, חלילה שיעשו כן ממין החי המדבר… ודי ויותר מדי אם על צד הרשה להם להמית בעל חי שהם אחינו בני אבינו החי, שהוא הסוג הקרוב לנו ולהם. וגם זה בתנאים ולא כן במין האדם, כי "בצלם א-לוהים עשה את האדם". ולכן בזאת העבודה עון הרציחה ועון התיעוב להם, כמו שבארנו.
ר' יוסף, אבן כספי, טירת כסף, עמ' 35 (מה הקשר לצמחונות?):
ואומר כי אחת מהסיבות שהביאו לנותן תורתנו לצוותנו על חמלת שאר בע"ח, כמו שאמרו ז"ל 'צער בע"ח דאורייתא' (שבת קכח), לפי דעתי, ללמדנו, כי אנחנו בני אדם קרובים להם מאוד ואנחנו והם בני אב אחד, כי סוגנו הקרוב אחד, הפך מה שיחשבו ההמון.. ולא הספיק זה לנותן התורה בכלל מצוותיו, עד שהודיענו בכלם שאנחנו צמח, עד שנדע, שאנחנו והירקות כמו הכרוב והחזרת אחים, ואבינו אחד, ע"כ הזהירנו שלא לכרות עץ פרי, כמו שמפורש בתורה, ואמר כנותן טעם לזה: כי האדם עץ השדה שהוא מין אחד מסוג הצמח, כאמרו כל הבשר חציר, ואמרו רז"ל בני אדם כעשבי השדה….
גביע כסף, עמ' לב(מה עבר על אברהם בדרך לעקדה?):
ומה מאד הטיב המורה עד שאמר שכונת התורה הודיענו כי זה המעשה היה חאר ג' ימים מן הציווי למען לא נדמה שהיה על צד הבהילו והמהירות, אבל אחר העיון השוקד היה. כי אברהם מפליא התימה איך יצוונו השם לעשות תועבה כזאת כאשר הוכיח סופו. והיה משתאה מחריש לעמוד על כוונת השם...
גביע כסף, עמ' לד (אז על מה מקבל אברהם שכר?)
והפליג לרמוז בזה שני פעמים שכר. האחד בתחילת דברו באמרו "יען כי עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך" שזהו הציווי. והאחר בסוף דברו באמרו: "עקב אשר שמעת בקולי" שזה רומז על המניעה שהיא יותר מעולה ויקרה כמו שקדם לנו.