הרעיון המרכזי של הסוגיה:
-הכתובה הינה שטר (מסמך רשמי), שמעניק הבעל לאשה (זוהי התחייבות חד צדדית של הבעל כלפי האשה), ובו הוא מבטיח את זכויותיה הממוניות של האשה בזמן הנישואין ולאחריהן. (הכתובה אינה שטר קידושין. היא מסמך הנלווה לקידושין)
-הכתובה היא "תנאי בית דין", כלומר גם אם הבעל לא נתן לאשה כתובה כלל או שכתב סכומים נמוכים מן הנהוג, האשה תהא זכאית לסכומים שנהוג לכתוב בכתובה.
מיקום הסוגיה ברצף ההוראה
סוגיה זו היא חלק מרצף סוגיות העוסקות בחובות הבעל כלפי אשתו. בסוגיה זו נדון בחובות הממוניות של הבעל כלפי אשתו בעת סיום הנישואין, כהמשך לתקנת שמעון בן שטח בסוגיה 19. בסוגיות הבאות נדון בחובות נוספות של הבעל כלפי אשתו, במצבים מיוחדים כגון מחלה או נפילת האשה בשבי.
שלד המהלך של הסוגיה
עיקר כתובה - הסכום הקבוע שחייב כל בעל לכתוב לאשתו בכתובה (למקרה של סיום הנישואין כתוצאה מגירושין או מות הבעל).עיקר הכתובה הוא "תנאי בית דין". נוסף על סכום זה רשאי כל בעל לרשום לאשתו סכום נוסף כראות עיניו. סכום זה נקרא 'תוספת כתובה' והוא אינו "תנאי בית דין".
עיקר הכתובה לאשה בתולה (שאלו נישואיה הראשונים) הוא 200 זוז. (נהוג לומר שסכום זה הספיק לאדם סביר למחיה של שנה בתקופת המשנה והתלמוד).
עיקר כתובה לאלמנה (אשה שאלו לא נישואיה הראשונים, כולל גרושה) הוא מַנֶּה (שימו לב לניקוד). מַנֶּה הוא מטבע ששוויו 100 זוז.
המשנה מביאה מקרה שבו האיש כתב בכתובת אשתו (כלומר התחייב לתת במקרה גירושין) שדה במקום 200 זוז (כעיקר כתובה). בעת סיום הנישואין התברר שהשדה שווה רק מנה. ייתכן שבעת רישום הכתובה השדה היה שווה 200 זוז ומחירו ירד עם השנים. ייתכן גם שהבעל ידע שהשדה שווה פחות מן הנהוג - כך או אחרת, קובעת המשנה שהאשה תהא זכאית לסכום של 200 זוז (הבעל צריך להשלים את התשלום לאשה), מפני שסכום זה הוא "תנאי בית דין".
עוד קובעת המשנה, שלמרות שהבעל לא כתב בכתובה שכל נכסיו ערבים לקיום הכתובה, עדיין יהיו כל נכסיו ערבים לקיומה, מפני שגם התחייבות זו, היא "תנאי בית דין". (במילים אחרות, אם הבעל לא ישלם 100 זוז נוספים, יהא רשאי בית הדין למכור נכסים שלו על מנת לשלם סכום זה לאשה).
מושגים, אישים, מונחי לימוד…
אישים
שמעון בן שטח (ראו סוגיה 19 בספר)
מושגים
תנאי בית דין,
עיקר כתובה,
תוספת כתובה,
תקנת שמעון בן שטח (ראו סוגיה 19)
מונחי הדיון התלמודי
תוספות והרחבות