מתני׳ שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה: גמ׳ מה"מ דת"ר (דברים ו, ז) בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה
מתני׳ שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה. …. וי״ל דהא קמ״ל דאפי׳ בעי להניח מצוה זו לעשות מצוה אחרת גדולה הימנה אין הרשו׳ בידו סד״א איפטורי הוא דמיפטר מינה אבל אי בעי למשבק הא ולמיעבד אידך הרשות בידו קמ״ל דכיון דפטור מן האחר׳ הרי היא אצלו עכשיו כדבר של רשות ואסור להניח מצותו מפני דבר שהיא של רשות
משנה מסכת פאה פרק א:משנה א
אלו דברים שאין להם שיעור הפאה והבכורים והראיון וגמילות חסדים ותלמוד תורה אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו ותלמוד תורה כנגד כולם
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת פאה פרק א
ות"ת רבי ברכיה ורבי חייא דכפר דחומין חד אמר אפילו כל העולם כולו אינו שוה לדבר אחד של תורה וחד אמר אפי' כל מצותיה של תורה אינן שוות לדבר א' מן התורה
תלמוד בבלי מסכת מועד קטן ט:
הָדָר יַתְבֵי וְקָא מִבָּעֵי לְהוּ: כְּתִיב (משלי ג:טו) "יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ" (רַשִׁ"י: שֶׁתְּבַטֵּל כָּל חֲפָצֶיךָ בִּשְׁבִיל שֶׁתַּעֲסוֹק בַּתּוֹרָה) הָא חֶפְצֵי שָׁמַיִם יִשְׁווּ בָהּ (רַשִׁ"י כְּלוֹמַר, שֶׁאִם יֵשׁ לְךָ לַעֲסוֹק בְּמִצְוָה תְּבַטֵּל תַּלְמוּד תּוֹרָה, וַעֲסוֹק בְּמִצְוָה) וּכְתִיב (משלי ח:יא) "כָּל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ" דַּאֲפִילוּ חֶפְצֵי שָׁמַיִם לֹא (רַשִׁ"י: דִּמְבַטֵּל מִצְוָה וְעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה) יִשְׁווּ בָהּ - כַּאן בְּמִצְוָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ עַל יְדֵי אֲחֵרִים, כַּאן בְּמִצְוָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ עַל יְדֵי אֲחֵרִים
We learned in the mishna that if they already began any one of the activities mentioned in the mishna they need not stop to recite the Amida prayer; however, they stop to recite Shema. The Gemara asks: Didn’t the first clause of the mishna already teach that they need not stop? Why does the mishna repeat it? The Gemara answers: In the latter clause of the mishna, we came to discuss matters of Torah. With regard to those engaged in Torah study, they need not stop for prayer, but they are required to stop to recite Shema. As it was taught in a baraita: Torah scholars, who were engaged in the study of Torah, stop their Torah study for Shema, and they do not stop for prayer. Rabbi Yoḥanan said a caveat to this statement: They only taught that they need not stop for prayer with regard to the likes of Rabbi Shimon ben Yoḥai and his colleagues, whose Torah is their vocation and they never interrupt their Torah study. However, for the likes of us, who also engage in other activities, we stop both for Shema and for prayer.
רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ג
הלכה ג - אין לך מצוה בכל המצות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה אלא תלמוד תורה כנגד כל המצות כולן שהתלמוד מביא לידי מעשה, לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום
הלכה ד - היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים לא יפסיק תלמודו, ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתלמודו
(ב) הָאִישׁ מְצֻוֶּה עַל פְּרִיָּה וּרְבִיָּה אֲבָל לֹא הָאִשָּׁה. וְאֵימָתַי הָאִישׁ נִתְחַיֵּב בְּמִצְוָה זוֹ מִבֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה. וְכֵיוָן שֶׁעָבְרוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה וְלֹא נָשָׂא אִשָּׁה הֲרֵי זֶה עוֹבֵר וּמְבַטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה. וְאִם הָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וְטָרוּד בָּהּ וְהָיָה מִתְיָרֵא מִלִּשָּׂא אִשָּׁה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְרַח בִּמְזוֹנוֹת בַּעֲבוּר אִשְׁתּוֹ וְיִבָּטֵל מִן הַתּוֹרָה הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְהִתְאַחֵר. שֶׁהָעוֹסֵק בְּמִצְוָה פָּטוּר מִן הַמִּצְוָה וְכָל שֶׁכֵּן בְּתַלְמוּד תּוֹרָה:
(2) Men are obligated in procreation (periyya u-reviyya), but not women. When is a man obligated in this mitzva? From the age of seventeen. Once he reaches [the age of] twenty years and has not married, he has transgressed and neglected a positive commandment. However, if he is involved in Torah and engrossed in it, and he fears that if he marries, he will have to busy himself with supporting a wife and thereby come to neglect Torah study, then it is permissible for him to delay [marriage]; for one who is involved in a mitzva is exempt from another mitzva – all the more so regarding Torah study.
וְהַכְּלָל בָּזֶה שֶׁאֵין מְבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה אֲפִילוּ לְמִצְוָה אִם יְכוֹלָה לְהֵעָשׂוֹת עַל יְדֵי אֲחֵרִים. וְהַשֵּׂכֶל מְחַיֵּב בָּזֶה, מִפְּנֵי שֶׁכָּל תֵּיבָה וְתֵיבָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ הִיא מִצְוָה גְּדוֹלָה וְהִיא שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כּוּלָם. אִם כֵּן, כְּשֶׁלּוֹמֵד לְמָשָׁל דַּף אֶחָד מְקַיֵּים כַּמָּה מֵאוֹת מִצְוֹת. וְאִם כֵּן, בְּוַדַּאי יוֹתֵר טוֹב לְקַיֵּים מֵאָה מִצְוֹת מִמִּצְוָה אַחַת.
רַק כְּשֶאִי אֶפְשָׁר לְקַיֵּים עַל יְדֵי אַחֵר אֲזַי רַשַּׁאי לִבָּטֵל וְלָזֶה שׁוֹנֶה הַתַּנָּא הָא דְּתַלְמוּד תּוֹרָה אֵין לָהּ שִׁיעוּר לְמַטָה לְהוֹרוֹת כַּנִּזְכַּר לְעֵיל. אוֹ כְּשֶׁצָּרִיךְ לֶאֱכוֹל שֶׁהוּא גַּם כֵּן מִצְוָה. וְלוּלֵי זֹאת לֹא הָיָה לָנוּ פְּנַאי לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ לֶאֱכוֹל דִּכְתִיב וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה. לְכָךְ מַשְׁמִיעֵנוּ דְּלִפְעָמִים אַף בְּתֵבָה אַחַת יוֹצֵא.
ספר קהלת יעקב ברכות ס' טו
וְכֵן מִצְוַת תַּלְמוּד תּוֹרָה כֵּיוָן שֶׁלֹּא נָתְנָה בּוֹ תּוֹרָה שִׁיעוּר, מִמֵּילָא הַחִיּוּב הוּא כְּפִי יְכָלְתּוֹ. וְעַל זְמַן שֶׁהוּא אָנוּס מִלִּלְמֹד אֵין זֶה בְּגֶדֶר מְבַטֵּל מִצְוָה בְּאוֹנֶס, אֶלָּא זֶהוּ גְּבוּל חִיּוּבוֹ שֶׁהוּא עַד כַּמָה שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ.
וּבָזֶה יוּבָן הָא דִּמְבוֹאָר בְּמוֹעֵד קָטָן דְּאֵין תַּלְמוּד תּוֹרָה נִדְחֶה אֶלָּא לְמִצְוָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לֵעָשֹוֹת עַל יְדֵי אֲחֵרִים. דִּכְשְׁאֶפְשָר לֵעָשֹוֹת עַל יְדֵי אֲחֵרִים כְּבָר אֵינוֹ אָנוּס לְבַטֵּל תַּלְמוּד תּוֹרָה כֵּיוָן דְּלֵיכָּא בִּטּוּל מִצְוָה רַק שֶׁיְּהֵא לְאָדָם זֶה הָעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה הֶפְסֵד שֶׁל קִיּוּם מִצְוָה בָּזֶה אַמְרִינָן דְּאַדְרַבָּא קִיּוּם מִצְוָה דְּתַלְמוּד תּוֹרָה עָדִיף, דְּתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָם.
(א) וירא. שני פעמים. ואמרו ברבה וירא במלאכים וירא בשכינה. ואינו מבואר כ״כ. ועוד איתא שם אמר אם יהיו מכבדים זא״ז ב״א גדולים הם ע״ש עוד. ולכאורה קשה וכי מי שהוא מכניס אורח מדקדק על האורח אם הוא אדם גדול או לא. אלא כך הענין באשר שהיה א״א שקוע באותה שעה באהבת ה׳ ובהקבלת פני שכינה. ומלבד שהוא תענוג נפלא עוד הוא מ״ע ואהבת את ה׳ כמבואר בפ׳ זו. ומ״מ אי מתרמי איזה מצוה בשעה שהאדם שקוע באהבת ה׳. מחויב להפסיק ממצות אהבה שאין לה זמן קבוע וע״ז איתא במס׳ שבת פ׳ מפנין גדולה מצות הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה שנאמר אל נא תעבור מעל עבדך. ואין הכונה דמי שמכניס אורח גדול מהמקביל פ״ש. אלא שהיא גדולה לדחות שכך הוא רצונו ית׳ שיהא מצוה מעשית דוחה מצוה זו שאין לה שיעור וזמן והביאו ראיה מא״א שהפסיק מהקבלת פ״ש כדי לעסוק בהכ״א ורבותא קאמר דאפי׳ הכ״א שהיא מצות גמ״ח דוחה מכש״כ מצוה קבועה מה״ת. אכן זה אינו אלא במצוה שא״א להעשות ביד אחרים אבל אם אפשר להעשות בי״א אין ראוי לדחות אהבת ה׳. וה״ז דומה למצות ת״ת שכתבנו לעיל י״ז כ״ב מסוגיא דמ״ק ד״ט. וכ״ז מבואר בכתוב. דא״א בשעה שראה את המלאכים וגם ראה בשכינה היה תמה וכאינו יודע מה לעשות אם להפטר מן השכינה או להכניס את האורחים. אח״כ נתיישב בדבר ואמר אם ב״א גדולים הם ואין כבודם לצוות למשרתים להכניסם לבית הרי מחויב אני להפסיק מהקבלת פ״ש. אבל אם הדיוטים הם אפשר לקיים מצוה זו ע״י אחרים היינו שיצוה את נעריו ולהכניסם ולהאכילם:
In order to explain the Rambam's position and address the issues raised until now, we may perhaps suggest that, unlike the Meiri's position, the provision of "osek be-mitzva patur min ha-mitzva" theoretically applies to Torah study, as well. However, in order for the studied Torah to grant such an exemption, it must bear a certain quality - namely, that it is studied with the purpose of performing. When study is not accompanied by a sense of obligation and preparedness to bring the material into practical expression, it is inherently deficient and blemished. While undoubtedly Torah learning involves more than preparation for mitzva performance, and the learning in and of itself is of inestimable value - and in fact this is the level of "Torah study for its own sake" that Chazal praised so profusely, as Rav Chayim Volozhin[23] emphasized at great length - nevertheless, this value exists only when the individual learns out of an ambition and desire to carry out that which is demanded by the material he studies.
Thus, when a mitzva comes one's way in the midst of his study, he must interrupt his learning, sine he thereby passes the test of whether or not he studies for the sake of performing. This does not mean that someone involved in Torah does not earn an exemption from mitzvot. Rather, it flows from the fact that if he would not interrupt his learning, his very status as an "osek ba-Torah" (someone involved in Torah learning) would be called into question, as his learning would lack the dimension of "al menat la'asot" - for the sake of performing. This involves not a limitation on the provision of "osek be-mitzva patur min ha-mitzva" with respect to Torah study, but rather a re-definition of the type of Torah study that is capable of yielding an exemption from mitzvot.
...There are two modes of Torah study (beyond basic Torah Lishmah): 1) to study with full intent of implementing what is being learnt; 2) when someone lacks this intent (the latter obviously being a lower level). The Rambam felt that the rule of "osek be-mitzva" DOES apply to Torah study, and thus the person studying earns an exemption from other mitzvot. However, if he does not interrupt his Torah study to do the mitzva, then his action of Torah study is revealed to be lacking intent to implement what is being learnt, and thus on the lower level. This lower mode of Torah study does not carry an exemption.]
… In light of our approach, we can resolve as well Rashi's comments regarding the exemption from sukka afforded to those en route to learn Torah. We asked how these travelers could earn an exemption from mitzvot if Torah study itself does not exempt. Indeed, if we consider the fundamental exemption of one studying Torah from sukka or from any other mitzva, this distinction is clearly untenable; how could we afford greater strength to the mitzva's preparatory stages than to the mitzva itself? But now that we understand that the essential exemption exists with regard to both the one preoccupied with the preparatory stages of learning (corresponding to the cases of the groom before his wedding or those who sell dye for tzitzit) as well as the one actually studying, so long as the learning is geared toward performance, this distinction becomes clear. The one studying must interrupt his learning for the mitzva of sukka, while the student en route to learn is exempt. The essential nature of the Torah studied is determined specifically by the learning itself: if it is not interrupted for the performance of mitzvot, it is conducted without the aim to perform. The preparation for learning, however, and the travel towards that end, cannot determine the nature of the study. So long as the learning itself withstands the test, its link to mitzva performance is not negated; the travel can still be viewed as a step towards study that is itself geared towards performance, as nothing has occurred that could undermine this goal. Therefore, practically speaking, it can indeed turn out that one must interrupt actual study for the performance of mitzvot, whereas the one traveling to learn will earn an exemption.
