יומכיפור - בין אדם לחברו מכינת לכיש מיתרים שנה ב' תשע"ט
יומכיפור תחנה על רצף המסע היהודי הנצחי בזמן ובמרחב...

רחומי הוה שכיח קמיה דרבא במחוזא הוה רגיל דהוה אתי לביתיה כל מעלי יומא דכיפורי יומא חד משכתיה שמעתא הוה מסכיא דביתהו השתא אתי השתא אתי לא אתא חלש דעתה אחית דמעתא מעינה הוה יתיב באיגרא אפחית איגרא מתותיה ונח נפשיה

This is as it is related about Rav Reḥumi, who would commonly study before Rava in Meḥoza: He was accustomed to come back to his home every year on the eve of Yom Kippur. One day he was particularly engrossed in the halakha he was studying, and so he remained in the study hall and did not go home. His wife was expecting him that day and continually said to herself: Now he is coming, now he is coming. But in the end, he did not come. She was distressed by this and a tear fell from her eye. At that exact moment, Rav Reḥumi was sitting on the roof. The roof collapsed under him and he died. This teaches how much one must be careful, as he was punished severely for causing anguish to his wife, even inadvertently.
רַב רְחוּמִי הָיָה לוֹמֵד תּוֹרָה לִפְנֵי רָבָא בִּמְחוֹזָא,
וְהָיָה רָגִיל לָבוֹא לְבֵיתוֹ בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּרִים.
פַּעַם אַחַת מְשָׁכוֹ תַּלְמוּדוֹ.
הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְצַפָּה לוֹ: עַכְשָׁו בָּא, עַכְשָׁו בָּא – וְלֹא בָּא.
חָלְשָׁה דַּעְתָּהּ וְנָשְׁרָה דִּמְעָה מֵעֵינָהּ.
הָיָה יוֹשֵׁב עַל הַגַּג, נִשְׁבַּר הַגַּג תַּחְתָּיו וָמֵת.
כי הא [כמו מעשה זה] שרב רחומי הוה שכיח קמיה [היה מצוי לפני] רבא בעיר מחוזא, הוה [היה] רגיל דהוה אתי לביתיה [שהיה בא לביתו] כל מעלי יומא דכיפורי [ערב יום כיפור]. יומא חד משכתיה שמעתא [יום אחד משכה אותו הסוגיה] ונשאר במקום, ולא בא. הוה מסכיא דביתהו [היתה מצפה אשתו] באותו יום ואמרה בלבה: השתא אתי, השתא אתי [עכשיו הוא בא, עכשיו הוא בא], ולבסוף לא אתא [בא], שהרי נמשך בלימודו ונשאר בבית המדרש. חלש [חלשה] דעתה, הצטערה, אחית דמעתא [והורידה דמעה] מעינה. באותה שעה הוה יתיב באיגרא [היה יושב רב רחומי על גג], אפחית איגרא מתותיה ונח נפשיה [נפחת הגג מתחתיו ונחה נפשו, נפטר]. ללמד כמה צריך אדם להיזהר שלא לצער את אשתו ואפילו שלא בכוונה.
דְּמָעוֹת - מיכה יוסף ברדיצ'בסקי
בימי חכמי-התלמוד היה תלמיד אחד בבבל, ושמו רב רחומי, וישא אשה, ושמה רוחמה. ותאהב האשה אותו מאד ותשרתהו ותכבדהו כאח מלידה. ויהי היום ותחשק נפש התלמיד הזה בתורה ושמע, כי במחוז אחד יושב רב גדול וחכם, ויאמר לשמוע לקח מפיו ויגלה לאשתו את הדבר במיצר לבו, כי ידע כי קשה יהיה עליה לשאת את פרידתו. ותען האשה ותאמר: ידעת, מה אתה לי ואיך חיי בלעדיך אינם חיים; בכל-זאת לא אבוא לבטלך מלֶמד דעת ולעשות את אשר תתאַו נפשך. הנני נותנת לך רשות ללכת, אבל הישבעה לי, כי פעם בשנה, במעלי יומא דכיפורי, תבוא לביתך ותשמחנו בימי החגים, ואז תשוב לבית-מדרשך, לשבת שם עוד שנה. וישבע לה על הדבר הזה. ותעש לו האשה חליפות בגדים ויפּרד ממנה בשלום ותשקהו ויצא למחוז ללמוד ולהשתכלל בחדרי התורה, והיא נשארה לבדה, כי בנים אין להם, ותשא בעוז-רוח את ימי הבדידות. והיה התלמיד הלז מתמיד בלימודיו, ואל אבד טיפה ממה שלמד מרבותיו והשכים והעריב לבית-מדרשו, אבל שמר את דברו לרעיתו; בבוא המועד, נטל רשות מרבו לחזור לביתו; ויהי בערב יום הכיפורים הבא בעלות הבוקר, ויבוא במקלו ובתרמילו לעירו וידפוק על דלת אהלו; ותצא אשתו מקושטת ותפול על צוארו והיתה השמחה גדולה.
כן הי שנה שנה, במעלי יומא דכיפורי היה בא אותו תלמיד לביתו ובמוצאי החג האחרון היה שב לבית-מדרשו; ולא אֵיחר אף שעה אחת, ויחכם מאד בתורה ובחכמה ויאסוף דעת הרבה יותר מכל התלמדים, וכל יודעיו אמרו: זה יהיה למורה גדול בישראל!
ויהי היום, והנה עמדו בבית-המדרש בראשית השנה בשמעתתא עמוקה וקשה, והמורה דרש בה מ"ט טעמים לכאן ולכאן. חידוד התלמידים היה אז מאין כמוהו; ובהגיע המועד לרב רחומי לשוב לביתו, לא יכול להפסיק באמצע. אמנם במסתרי נפשו התעורר בו רעיון הקורא לו: "קום ולך מעירך ופקדת את נָוך!" והוא כמעט אמר לקום, אבל אהבת-התורה גברה בו וישאר על מקומו להקשיב ולא זז מבי-מדרשא עד הערב.
ביום ההוא ישבה אשתו בביתה וחכתה לביאת אישה בכליון עינים. באשמורת הבוקר אמרה, אולי התאחר בעלי בדרך; בעלות השחר חשבה, שמא בא לו עיכוב ועוד יבוא בצהרים. השמש כבר עמד במרום הרקיע, בעד החלון נשקפה ותאמר: מדוע בושש אישי לבוא ויאחר? השעות היו לשנים תמימות, הרגעים לימים. בין תקוה ופחד ישבה וחיכתה לו כל היום. ובבוא הערב ואפסה כל תקוה לבוא בעלה, זלגו עיניה דמעות ותבך חרש. נעשה רעש במרום וקדמו דמעות האשה לתורת האיש. גזרו עליו להסתלק בהאי שתא, ויהי כן.
כל עוד החבל מתוח...אפשר לעבור הכל!
כל העולם כולו גשר צר מאוד.
והכלל והעיקר לא לפחד כלל...

...וְדַע, שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לַעֲבֹר עַל גֶּשֶׁר צַר מְאֹד מְאֹד, וְהַכְּלָל וְהָעִקָּר – שֶׁלֹּא יִתְפַּחֵד כְּלָל:

(ט) הָאוֹמֵר, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ.

(9) One who says, "I will sin, and then repent, I will sin [again], and then repent," will not receive an opportunity to repent; [for one who says] "I will sin, and Yom Kipur will atone," Yom Kippur will not atone. Yom Kippur atones for transgressions between a person and God, but for a transgression against one's neighbor, Yom Kipur cannot atone, until he appeases his neighbor. Thus R. Eleazar ben Azariah expounds the text, "From all your sins before the Lord shall ye be clean": For transgressions between a person and God, Yom Kippur atones, for transgressions against one's neighbor, Yom Kippur cannot atone, until he appeases his neighbor. R. Akiva says, Happy are you, Israel! Before whom are you purified, and who purifies you [of your transgressions]? Your Father Who is in heaven. For it is said, "Then will I sprinkle clean water upon you, and ye shall be clean"; and it is also said, "The ‏ritual bath‎ [lit. Hope] of Israel is the Lord"; even as a ritual bath purifies the unclean, so does the Holy One, Blessed be He, purify Israel.

לקום בבוקר לעוד בוקר של ואהבת לרעך כמוך...
לֹא־תִקֹּם וְלֹא־תִטֹּר אֶת־בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהוָה׃
You shall not take vengeance or bear a grudge against your countrymen. Love your fellow as yourself: I am the LORD.
נהגו לומר בכל בוקר קודם התפלה, ''הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך וכו'''. ועל ידי זה תפלתו תהיה כלולה בכלל תפלות כל ישראל, ותעשה פרי למעלה, אף שלא כיוון כל כך. [ועל ידי שיאהב את חבירו ממילא לא יגנוב את ממונו, לא יונהו בממון או בדברים, ולא ישיג גבולו, ולא יגרום נזק לממונו, ויקפיד בדברים שבין אדם לחבירו]. [ילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר, עמ' קד. ושם בהערה אריכות בענין מצוות שבין אדם לחבירו, ודברי מוסר לחיזוק המדות, וראה עוד בזה בסי' נג].
תלמיד חכם לא יהא צועק וצווח בשעת דבורו כבהמות וחיות ולא יגביה קולו ביותר אלא דבורו בנחת עם כל הבריות וכשידבר בנחת יזהר שלא יתרחק עד שיראה כדברי גסי הרוח ומקדים שלום לכל האדם כדי שתהא רוחן נוחה הימנו ודן את כל האדם לכף זכות מספר בשבח חבירו ולא בגנותו כלל אוהב שלום ורודף שלום אם רואה שדבריו מועילים ונשמעים אומר ואם לאו שותק כיצד לא ירצה חבירו בשעת כעסו ולא ישאל לו על נדרו בשעה שנדר עד שתתקרר דעתו וינוח ולא ינחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו מפני שהוא בהול עד שיקברהו וכן כל כיוצא באלו ולא יראה לחבירו בשעת קלקלתו אלא יעלים עיניו ממנו ולא ישנה בדבורו ולא יוסיף ולא יגרע אלא בדברי שלום וכיוצא בהן כללו של דבר אינו מדבר אלא בדברי חכמה או בגמילות חסדים וכיוצא בהן ולא יספר עם אשה בשוק ואפילו היא אשתו או אחותו או בתו.
A disciple of the wise should not be noisy and loud like cattle and animals when talking, nor even raise his voice overmuch, but converse calmly with all people; nevertheless, in speaking calmly he should not overdo it lest he resemble the overpoliteness of the arrogant. He should be first to greet every person, so that their spirit be pleased with him He should judge every person favorably, telling the praiseworthy things about his friend and not at all about the blameworthy things; love peace and pursue it. If he can see his words acceptable he may speak, if not he should be silent. For instance? He should not appease his friend when the latter is moody; nor question him concerning his vow at the time the vow was made, but wait until his friend's mind will be composed and collected; he should not offer condolence while the remains of the deceased are in the presence of his friend, because he is upset until after the remains are buried, and so in other matters of a like delicate nature. He should not call upon his friend while the latter is down through a failing, but keep his eye off of him. He should not change his word, nor add to or diminish from it, unless it be for the sake of peace and similar worthy objects. As a general rule, he should not speak much else save words of wisdom, or charity and the like. He should not carry on a conversation with a woman on the street, even though she be his wife, or his sister, or his daughter.10Yoma, 86a; Kiddushin, 70b; Yebamot, 65a; Pirke Abot, 1; Ibid. 4; Berakot, 43a; Ibid, 48. C. G.
שיר אהובת הספן - יאיר לפיד

הרוח שוב מוסרת
הודעה לים
רגע עוברת
רגע נסגרת
בין שערי הנמל

יש ניחוח ערק
ורשתות קרועות
שיר אהובת הספן הנשכחת
שיר הנשים המחכות

הוא לא ידע
איך היא קנאה בספינות
הוא לא ידע
איך היא חכתה בלילות

רגע לא בטוח
מול מפרש רטוב
זעם הרוח
מכה את המים
את לב הנשים על החוף

נר אחד ברוח
שאינו כבה
דולק בחלון
שתאר ג'ורג' אמאדו
הים האכזר ההוזה

הוא לא ידע...

הרוח שוב מוסרת
הודעה לים
רגע שותקת
רגע מספרת
הלילה מת הספן

הוא לא ידע...