(א) כָּל מִצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה בֵּין עֲשֵׂה בֵּין לֹא תַּעֲשֶׂה אִם עָבַר אָדָם עַל אַחַת מֵהֶן בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה וְיָשׁוּב מֵחֶטְאוֹ חַיָּב לְהִתְוַדּוֹת לִפְנֵי הָאֵל בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה ו) "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ" וְגוֹ' (במדבר ה ז) "וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ" זֶה וִדּוּי דְּבָרִים. וִדּוּי זֶה מִצְוַת עֲשֵׂה. כֵּיצַד מִתְוַדִּין. אוֹמֵר אָנָּא הַשֵּׁם חָטָאתִי עָוִיתִי פָּשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ וְעָשִׂיתִי כָּךְ וְכָךְ וַהֲרֵי נִחַמְתִּי וּבֹשְׁתִּי בְּמַעֲשַׂי וּלְעוֹלָם אֵינִי חוֹזֵר לְדָבָר זֶה. וְזֶהוּ עִקָּרוֹ שֶׁל וִדּוּי. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְהִתְוַדּוֹת וּמַאֲרִיךְ בְּעִנְיָן זֶה הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. וְכֵן בַּעֲלֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת בְּעֵת שֶׁמְּבִיאִין קָרְבְּנוֹתֵיהֶן עַל שִׁגְגָתָן אוֹ עַל זְדוֹנָן אֵין מִתְכַּפֵּר לָהֶן בְּקָרְבָּנָם עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה וְיִתְוַדּוּ וִדּוּי דְּבָרִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה ה) "וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ". וְכֵן כָּל מְחֻיְּבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין וּמְחֻיְּבֵי מַלְקוֹת אֵין מִתְכַּפֵּר לָהֶן בְּמִיתָתָן אוֹ בִּלְקִיָּתָן עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה וְיִתְוַדּוּ. וְכֵן הַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ וְהַמַּזִּיק מָמוֹנוֹ אַף עַל פִּי שֶׁשִּׁלֵּם לוֹ מַה שֶּׁהוּא חַיָּב לוֹ אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר עַד שֶׁיִּתְוַדֶּה וְיָשׁוּב מִלַּעֲשׂוֹת כָּזֶה לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה ו) "מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם":
(ב) שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ לְפִי שֶׁהוּא כַּפָּרָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל כֹּהֵן גָּדוֹל מִתְוַדֶּה עָלָיו עַל לְשׁוֹן כָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז כא) "וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ מְכַפֵּר עַל כָּל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, הַקַּלּוֹת וְהַחֲמוּרוֹת, בֵּין שֶׁעָבַר בְּזָדוֹן בֵּין שֶׁעָבַר בִּשְׁגָגָה, בֵּין שֶׁהוֹדַע לוֹ בֵּין שֶׁלֹּא הוֹדַע לוֹ, הַכּל מִתְכַּפֵּר בְּשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. וְהוּא שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה. אֲבָל אִם לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה אֵין הַשָּׂעִיר מְכַפֵּר לוֹ אֶלָּא עַל הַקַּלּוֹת. וּמַה הֵן הַקַּלּוֹת וּמַה הֵן הַחֲמוּרוֹת. הַחֲמוּרוֹת הֵן שֶׁחַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִיתַת בֵּית דִּין אוֹ כָּרֵת. וּשְׁבוּעַת שָׁוְא וָשֶׁקֶר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן כָּרֵת הֲרֵי הֵן מִן הַחֲמוּרוֹת. וּשְׁאָר מִצְוֹת לֹא תַּעֲשֶׂה וּמִצְוֹת עֲשֵׂה שֶׁאֵין בָּהֶן כָּרֵת הֵם הַקַּלּוֹת:
(ג) בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם וְאֵין לָנוּ מִזְבַּח כַּפָּרָה אֵין שָׁם אֶלָּא תְּשׁוּבָה. הַתְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל כָּל הָעֲבֵרוֹת. אֲפִלּוּ רָשָׁע כָּל יָמָיו וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה בָּאַחֲרוֹנָה אֵין מַזְכִּירִין לוֹ שׁוּם דָּבָר מֵרִשְׁעוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לג יב) "רִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ". וְעַצְמוֹ שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר לַשָּׁבִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז ל) "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם":
(ד) אַף עַל פִּי שֶׁהַתְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל הַכּל וְעַצְמוֹ שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. יֵשׁ עֲבֵרוֹת שֶׁהֵן מִתְכַּפְּרִים לִשְׁעָתָן וְיֵשׁ עֲבֵרוֹת שֶׁאֵין מִתְכַּפְּרִים אֶלָּא לְאַחַר זְמַן. כֵּיצַד. עָבַר אָדָם עַל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁאֵין בָּהּ כָּרֵת וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה אֵינוֹ זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ, וּבְאֵלּוּ נֶאֱמַר (ירמיה ג כב) "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם" וְגוֹ'. עָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁאֵין בָּהּ כָּרֵת וְלֹא מִיתַת בֵּית דִּין וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה, תְּשׁוּבָה תּוֹלָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, וּבְאֵלּוּ נֶאֱמַר (ויקרא טז ל) "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם". עָבַר עַל כְּרֵתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה, תְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלִין וְיִסּוּרִין הַבָּאִין עָלָיו גּוֹמְרִין לוֹ הַכַּפָּרָה. וּלְעוֹלָם אֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ כַּפָּרָה גְּמוּרָה עַד שֶׁיָּבוֹאוּ עָלָיו יִסּוּרִין, וּבְאֵלּוּ נֶאֱמַר (תהילים פט לג) "וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם". בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁלֹּא חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם בְּשָׁעָה שֶׁעָבַר אֲבָל הַמְחַלֵּל אֶת הַשֵּׁם אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה וְהִגִּיעַ יוֹם הַכִּפּוּרִים וְהוּא עוֹמֵד בִּתְשׁוּבָתוֹ וּבָאוּ עָלָיו יִסּוּרִין אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר לוֹ כַּפָּרָה גְּמוּרָה עַד שֶׁיָּמוּת. אֶלָּא תְּשׁוּבָה יוֹם הַכִּפּוּרִים וְיִסּוּרִין שְׁלָשְׁתָּן תּוֹלִין וּמִיתָה מְכַפֶּרֶת שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כב יד) "וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְבָאוֹת" וְגוֹ' (ישעיה כב יד) "אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן":
(1) All commandments of the Torah, whether they be mandatory or prohibitive, if a man violates any one of them, either presumptuously or erroneously, when he will repent himself and turn away from his sinful way, he is obliged to confess before God, blessed is He! even as it is said: "When a man or woman shall commit any sin..… Then they shall confess their sin which they have done (Num. 5.6–7), which is a confession of words. Such confession is a mandatory commandment. How is the verbal confession made? The sinner says thus: "I beseech Thee, O Great Name! I have sinned; I have been obstinate; I have committed profanity against Thee, particularly in doing thus and such. Now, behold! I have repented and am ashamed of my actions; forever will I not relapse into this thing again." This is the elementary form of confession; but whosoever elaborates in confessing and extends this subject is, indeed, praise-worthy. Likewise all those who bring sin-offerings or trespass-offerings, when they offer their sacrifices, whether for their errors or for their spitefulness, find no atonement in their sacrifices, unless they repent, and deliver themselves of a verbal confession, even as it is said: "He shall confess that he hath sinned in that thing" (Lev. 5.5) So, too, are the guilty upon whom the tribunal pronounced either a sentence of death or of stripes, who find no atonement either in their death or in being lashed unless they do repent and make verbal confession. Even he, who injures his friend or causes him damages in money matters, although he makes restitution of what he owes him, finds no atonement, unless he makes verbal confession and repents by obligating himself never to repeat this again, even as is said: "Any sin that man commits" (Num. 5.6).1Sifra, Lev. 5; Yoma, 36b; Shebu’ot, 13a; Sanhedrin, 43a; Baba Kama, 92b.C.
(2) The Azazel-goat, because it is atoning for all Israel, the High-Priest confesses over it in the speech of all Israel, even as it is said: "And confess over him all the iniquities of the children of Israel" (Lev. 16.21). The Azazel-goat, moreover, atones for all transgressions mentioned in the Torah, both, minor and major, whether one committed it in spite or whether he committed it in error, whether it was done by him knowingly or unknowingly— for all the Azazel-goat atones, provided the sinner did repent. But if he repenteth not, the Azazel-goat atones not save for his minor sins. And, what are the minor and what are the major sins? The major sins are such as carry the guilt of death or excision, included among which are also vain and false swearing, although they do not carry the guilt of excision; and all other prohibitive or mandatory commandments which do not carry the guilt of excision are the minor.2Shebu’ot, 2a; Ibid. 12b; Yoma, 85b. C.
(3) At this time, when the Temple is not established and, therefore, no altar to atone for us, there is nothing else left for us but repentance. Repentance atones for all sins. Even one who was an evildoer all his life but repented in the end, not a thing of the wickedness is held out against him, even as it is said: "As for the wickedness of the wicked, he shall not fall thereby in the day that he turneth from his wickedness" (Ez. 33.12). Even the Day of Atonement itself atones only for those who did repent, even as it is said: "For on that day shall the priest make an atonement for you" (Lev. 16.30).3Kiddushin, 40b; Keritot, 6b; Yoma, 85b. C. G.
(4) Even on the presumption that repentance atones for all sins, and the Day of Atonement as such, too, atones, there are yet certain sins which are wiped off at the time, and certain other sins which are are not wiped off but after a lapse of time. For example? If a man violated a mandatory commandment which does not carry the guilt of excision and did repent, he moves not from the place of prayer before he is forgiven. Of such it is said: "Return, ye backsliding children and I will heal your back-slidings" (Jer. 3.22). If he violated a prohibitive commandment which carries neither excision nor death by a tribunal, and did repent, the repentance suspends punishment, whereafter the Day of Atonement wipes out the sin. Of such it is said: "For on that day shall the priest make an atonement for you" (Lev. 16. 30). If he sinned in matters which carry excisions and deaths by a tribunal and did repent, repentance and the Day of Atonement suspend punishment, and the pain which he suffers thereafter complete the atonement for him. Forsooth, no complete atonement ever comes to the penitent before he has a visitation of suffering. Of such it is said: "Then will I visit their transgression with the rod, and their iniquity with strokes'" (Ps. 89.32). That saying is concerning a sinner who did not blaspheme the Name in connnection with his transgression, but whosoever blasphemes the Name even he did repent, and the Day of Atonement did come and he still be a penitent, and sufferings did visit him, no complete atonement is granted to him till his death, for, repentance, the Day of Atonement and sufferings suspend punishment, and only death atones for him, even as it is said: "And it was revealed in mine ears by the Lord of hosts. Surely this iniquity shall not be purged from you till ye die" (Is. 22.14)4Yoma, 87a. C. G.
... ועוד יש עון והוא עון חלול השם. שהתשובה ויסורין תולין ומיתה ממרקת כמו שנאמר (ישעי' כ"ב) אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון. והנה כאשר האדם משתדל לתמוך ביד האמת. ויעזור אחריו ויתעורר בדבריו. והופיע אורו לעיני בני עמו. ויחזק ידי אנשי האמת. ונשא ראשם. וכתות השקר ישפילם יגיעם עד עפר. הנה אלה דרכי קדוש ה'. והוד והדר לאמונתו ועבודתו בעולם. ועוז ותפארת במקדש תורתו. על כן בהרבות פעליו לקדש את ה' ולעורר האמת להכין אותו ולסעדו. ונסלח לו מעון החלול עם התשובה בשומו האמת לעומת אשמת החלול. מדת תשובתו נגד מדת משובתו. זה ביאור בחסד ואמת יכופר עון:
(א) כדרך שיש לגוף חולי ומדוה כן יש לנפש. ומדוה הנפש וחוליה מדותיה הרעות וחטאיה. ובשוב רשע מדרכו הרעה ירפא הש"י חולי הנפש החוטאת. כמו שנאמר (תהלים מ"א) ה' חנני רפאה נפשי כי חטאתי לך, ונאמר (ישעיה ו') ושב ורפא לו. ועל דרך שימצא פעמים בתחלואי הגוף שהקל החלי מעליו ועלתה ארוכת רוב המדוה. ועוד לא ינקה הגוף ממנו זולתי במשתה המשקה המרים. ועוד שיסבול הצער בענוי נפשו מכל מאכל תאוה. כן יש נפש חולה מעוון רב, ואף על פי שנרפא רוב החולי וסר מרבית חלקי העונש אחרי התשובה ושב הש"י מחרון אפו. לא תנקה הנפש עדנה מן החולי ולא נרצה עונה. עד אשר יוסר החוטא ביסורים והוכח במכאוב, ותקראנה אותו רעות וצרות, כענין שנאמר (בראשית ד') גדול עוני מנשוא, הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה ומפניך אסתר, והייתי נע ונד בארץ והיה כל מוצאי יהרגני. ועל ידי התשובה נסלח רוב עונו וסר עיקר העונש ונמלט מן המות. כמו שנאמר (שם) וישם ה' לקין אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו. ונשאר עליו עונש הגלות כמו שנאמר (שם) והייתי נע ונד בארץ. והנה הזכיר הטלטול בכפל הלשון ואחרי התשובה נאמר (שם) וישב בארץ נוד:
(ב) והענין הזה התברר עוד ממה שכתוב בתורה (ויקרא ד') ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה, ושם או הודע אליו חטאתו ואשר חטא וגו'. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כי החטאת תבוא על השגגה בדבר שחייבין על זדונו כרת. ומפני עוון הכרת כי רב הוא, לא תשלם כפרת החוטא בו גם השגגה עד שיביא חטאת, ואף על פי שהתודה על חטאו. כי מבלתי הוידוי והקרבן לא יתכפר עוונו בקרבן החטאת שנאמר (משלי כ"א) זבח רשעים תועבה. ואחרי הווידוי והקרבן יכופר עוונו כמו שנאמר (ויקרא ד') וכפר עליו הכהן ונסלח לו. והתבונן מזה אם השוגג בלתי טהור הוא אחרי התשובה עד שיביא קרבן מה עז עונש המזיד. אכן יתכפר עוונו ביסורין כמו שנאמר (איוב ל"ג) והוכח במכאוב על משכבו וגו' ויעתר אל אלוק וירצהו. ונאמר (משלי ג') כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה. ויש עצה ותקנה לחוטא במעשים טובים להגן עליו מן המכאובים. כאשר יתבאר:
(ג) עוד התברר הענין הזה בתורה. שנאמר (ויקרא ט"ז) כי ביום הזה יכפר עליהם לטהר אתכם וגו'. הנה כי הוצרכה כפרת יום הכפורים אחרי התשובה כי עיקר כפרת יום הכפורים עם התשובה:
(ד) ויש עון אשר לא תינקה הנפש ממנו, ובלתי טהורה היא ואינה רצויה. עד אשר המות יפריד בינה ובין הגוף אשר חטאה בו. כמו שיש חולי שלא ינקה הגוף ממנו כל הימים. והוא עון חלול השם שנאמר (ישעיה כ"ב) והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן וגו'. כי לא היו משגיחים על דברי הנביאים ולא חרדים עליהם. אבל היו קובעים בגילוי והקהל חבירים במיני שמחה. ונאמר על זה (שם) אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון. ונאמר (ד"ה ב לו) ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא:
(ה) וגם לחולי הזה אף על פי שאין לו מרפא על דרך שאר העונות. וימצא לו מרפא אם יעזרהו השם יתברך לקדש תורתו נגד בני אדם. ולהודיע לבני האדם גבורת השם וכבוד הדר מלכותו. וסר עונו ברוב גודל כשרון המעשה שהוא בהפך מן המעשה אשר נואל ואשר חטא בו. כמאמר הרופאים על חולי הגוף כי ירפא בהפכו ותעלה ארוכתו בתמורתו. ואמר שלמה המלך עליו השלום (משלי ט"ז) בחסד ואמת יכופר עון וביארנוהו בשער הראשון מן התשובה וענין אמת שהזכיר ביאורו שיכין החוטא לבו לחזק ידי האמת. ולעזור למבקשי אמונה ולהסיר השקר והעול. כי הודעת האמת והשיבו לבצרה כבוד אלקים, כענין שנאמר (ירמיה כ"ב) דן דין עני ואביון אז טוב הלא היא הדעת אותי. ונאמר על רודפי השקר (שם ט') במרמה מאנו דעת אותי. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה בענין הורדוס שהרג את החכמים שואל עצה לבבא בן בוטא אם יוכל לרפוא לו ולגהות ממנו מזור. ויאמר אליו אתה כבית נרו של עולם, לך ועסוק באורו של עולם והשתדל בבנין בית המקדש.
(א) שיפייס אדם חבירו בערב יום כפור ובו ד"ס:
עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שיפייסנו ואפילו לא הקניטו אלא בדברים צריך לפייסו ואם אינו מתפייס בראשונה יחזור וילך פעם שניה ושלישית ובכל פעם יקח עמו שלשה אנשים ואם אינו מתפייס בשלשה פעמים אינו זקוק לו (מיהו יאמר אח"כ לפני עשרה שביקש ממנו מחילה) . (מרדכי דיומא ומהרי"ל) ואם הוא רבו צריך לילך לו כמה פעמים עד שיתפייס: הגה והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול (מהרי"ל) אם לא שמכוין לטובת המבקש מחילה (גמרא דיומא) ואם הוציא עליו שם רע א"צ למחול לו (מרדכי וסמ"ק והגה"מ פ"ב מהלכות תשובה ומהרי"ו):
(ב) אם מת אשר חטא לו מביא עשרה בני אדם ומעמידם על קברו ואומר חטאתי לאלקי ישראל ולפלוני זה שחטאתי לו (ונהגו לבקש מחילה בערב יו"כ) (מרדכי דיומא):
(ג) תקנת קדמונינו וחרם שלא להוציא שם רע על המתים:
(ד) יכול לטבול וללקות מתי שירצה רק שיהיה קודם הלילה ואינו מברך על הטבילה: הגה ואין צריך לטבול רק פעם אחת בלא וידוי משום קרי והוא הדין דהטלת ט' קבין מים נמי מהני (מהרי"ו וכל בו ותשב"ץ) . מי שמת לו מת בין ר"ה ליוה"כ מותר לרחוץ ולטבול בעיו"כ דיום כפור מבטל שבעה (מהרי"ל הלכות שמחות) אע"פ שנהגו שלא לרחוץ כל שלשים טבילת מצוה מותר (דעת עצמו):
(1) Transgressions between people are not subject to atonement on Yom Kippur unless the offender appeases the offended party. Even if one aggrieved another with words alone, this appeasement is necessary. If one cannot effect appeasement at first, one must return a second and a third time, taking along three people. If the offended party will not be appeased after three visits, one may desist. [Rema: afterwards, however, the offender should relate before ten people that forgiveness was sought--Mordechai on Yoma, and Maharil]. If he is one's Rabbi, one must go to him several times until the Rabbi is appeased. [Rema: one should not be cruel and withhold forgiveness (Maharil), unless it is for the benefit of the one seeking forgiveness (Yoma). If one was a victim of slander, one need not forgive. (Mordechai and Smag and Hagahot Maimuni, Teshuvah chapter 2, and Mahariv).
(2) If the person against whom he sinned has died, then he brings 10 people with him to stand by his grave and he says: "I have sinned before the G-d of Israel and against So-and-So I have transgressed." (Remah: And our custom is to request forgiveness on the eve of Yom Kippur (Mordekhai)).
(א) (א) צריך לפייסו - דגם בזה עבר על איסור דאונאת דברים והנה אע"פ שגם בשאר ימות השנה מחוייב לפייס למי שפשע כנגדו מ"מ אם אין לו פנאי הוא ממתין לפייסו על יום אחר אבל בעיוה"כ מחוייב לתקן הכל כדי שיטהר מכל עונותיו כדכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם וגו' וכ"ש אם יש בידו מן הגזל ואונאה וכל דבר הנוגע בממון יראה לתקן. [דזהו המקטרג הגדול על האדם כמו שאחז"ל סאה מלא עונות מי מקטרג גזל מקטרג בראש] ואם יש לחבירו בידו ממון שיש לו תביעה עליהם יודיענו אע"פ שחבירו לא ידע מזה כלל ועכ"פ יסדר לפני הרב ומ"ץ הענין בשלימות ובאמת בלא שקר ולשאול האיך להתנהג. כללו של דבר כל דבר שבממון לא יסמוך על הוראתו כי היצה"ר יש לו התירים הרבה [ח"א]:
(ב) (ב) לפייסו - ונכון שילך בעצמו אליו ולא ישלח תחלה אמצעי שירצה לקבל פיוסים ואם קשה עליו לילך בעצמו תחלה או שיודע שיותר קרוב הפיוס ע"י איש אמצעי שיתווך ביניהם יכול לעשות ע"י אמצעי:
(ג) (ג) יחזור וילך - ויפייסנו בכל פעם במין ריצוי אחר ובשעת בקשת מחילה צריך לפרט מה שחטא לחבירו אם לא כשיודע שחבירו יתבייש מזה כשיפרט החטא אזי לא יפרט אותו ומי שהוא מבקש מחילה מרבים בכלל אינו יוצא אם יודע שעשה לאיזה יחיד בפרט:
(ד) (ד) ואם אינו מתפייס בשלשה פעמים - ר"ל באופן זה ע"י ריבוי אנשים:
(ה) (ה) אינו זקוק לו - ואם רצה לפייסו יותר רשאי אם אין שם בזיון התורה:
(ו) (ו) לפני עשרה - כדי לפרסם הדבר שמצדו לא יבצר:
(ז) (ז) רבו - אפילו אינו רבו מובהק אלא ששמע ממנו ד"ת:
(ח) (ח) לא יהיה אכזרי מלמחול - דכל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו ואם הוא לא ירצה למחול גם לא ימחלו לו:
(ט) (ט) לטובת המבקש וכו' - כדי שיהא נכנע לבו הערל ולא ירגיל בכך ומ"מ נראה דמלבו צריך להסיר השנאה ממנו אחרי דבאמת ביקש ממנו מחילה:
(י) (י) מחילה - וה"ה אם מכוין לטובת עצמו שמתירא שיגיע לו היזק כשימחול:
(יא) (יא) א"צ למחול לו - דאיכא דשמע בחשדא ולא שמע בפיוס ונשאר הש"ר ומ"מ מדת ענוה למחול גם בזה:
(יב) (יב) אם מת וכו' - זה קאי גם אמוש"ר דאמרינן אילו היה חי היה מוחל לו:
(יג) (יג) אשר חטא לו - ואם קרא לאחד ממזר י"א דפגם בכבוד אבותיו ג"כ וצריך לילך על קברם אבל רבים חולקין ע"ז דיכול לומר לאו אדעתאי שיהיה הדבר נוגע לאבותיו אא"כ קראו ממזר בן ממזר. ועיין בחו"מ סימן ת"כ לענין אם קראו רשע בן רשע או גנב בן גנב:
(יד) (יד) על קברו - וצריך לילך לשם יחף. ואם הוא חוץ לשלשה פרסאות ישלח שלוחו לשם והשליח יקח עשרה אנשים וילך על קברו ויבקש מחילה בשם המחרף ויאמר הנני שליח פלוני מודה ברבים ששלחני פלוני לאמר שחטא לאלקי ישראל וכו'. ואם חירפו לאחר מיתה א"צ לילך על קברו אלא מבקש ממנו מחילה במקום שביישו:
(טו) (טו) שחטאתי לו - בחטא פלוני כי צריך בזה לפרט החטא והם ישיבו לו מחול לך מחול לך ג"פ:
(טז) (טז) שלא להוציא ש"ר וכו' - ולכן צריך לעשות תשובה על שעבר החרם:
(יז) (יז) יכול לטבול - המחבר קיצר דמקודם היה לו לכתוב דמנהג לטבול וללקות בעיו"כ ואפילו נערים ובתולות מכיון שהם בני מצות טובלות:
(יח) (יח) קודם הלילה - וטוב שיטבול קודם תפלת המנחה ששם מתודה וכן נוהגין ומקצתן נוהגין לטבול אחר סעודה המפסקת כדי שיהיה סמוך ליוה"כ:
(יט) (יט) ואינו מברך - דטבילה זו אינו רק משום מנהג:
(כ) (כ) בלא וידוי - לאפוקי מאותן הרגילין להתודות בשעת טבילה:
(כא) (כא) משום קרי - ולכן די בפ"א וגם א"צ לוידוי [ואשה ששמשה בתוך ג' ימים צריכה לכבד ביתה בחמין קודם טבילה שלא תפלוט ש"ז ותחזיר לטומאת קרי אם לא שהיא סמוך לטבילתה או סמוך לוסתה שאז רגילות להתעבר ואם תכבד יש לחוש להשחתת זרע כ"כ מ"א ובתשובת רע"א מפקפק ומצדד דלעולם לא תכבד] וי"א דטעם הטבילה משום תשובה ולפ"ז יש לטבול ג"פ וכ"כ הרוקח ועיין במ"א דאף למאן דס"ל דטעם הטבילה משום קרי אפ"ה צריך תמיד לטבול בעי"כ אפילו אם כבר טבל ער"ה ולא ראה עוד קרי:
(כב) (כב) נמי מהני - אם הוא מצטער בטבילה [מהרי"ו] ופרטי דיני ט' קבין עיין לעיל בסימן פ"ח במ"ב:
(כג) (כג) בין ראש השנה ליום הכיפורים - וה"ה אפילו בעיו"כ:
(כד) (כד) מותר לרחוץ - היינו אפילו בחמין וכן הטבילה במקוה מותר אפילו היתה של חמין:
(כה) (כה) דיוה"כ מבטל שבעה - ר"ל דדינו כמו שאר רגל שפגע באבילות שהוא מבטל שבעה ומותר מחמת זה לרחוץ אחר המנחה סמוך לחשיכה לדעת היש מתירין לעיל בסימן תקמ"ח ס"י ועיין במ"א דגם בענינינו אין להקל רק שעה או שתים קודם הלילה ולא קודם:
(כו) (כו) אע"פ שנהגו וכו' - ר"ל אף דגזירת שבעה נתבטל ע"י יוה"כ היה לנו לאסור רחיצה וטבילה משום גזירת שלשים וע"ז תירץ דטבילה זו היא מצוה ומחמת זה ממילא מותר גם רחיצה כדי שלא יהא חציצה לטבילה:
(כז) (כז) טבילת מצוה מותר - ואף דאיננה חיובא וכנ"ל מ"מ איסור רחיצה כל ל' ג"כ אינו אלא מנהגא:
(3) One should appease the other each time with new persuasions, and at the time of requesting forgiveness one must detail the specifics of how one wronged the other. If, however, the other would be embarrassed by learning the details of the transgression, then one should not mention specifics. Furthermore, one who requests forgiveness from a group is not exempted if one knows that a particular individual was specifically wronged.