שאלות לדיון:
1. קראו את פרק מ"ב באיוב וכתבו מהי תשובתו של ה' לאיוב והאם איוב מקבל אותה?
2. מדוע נוזף אלוקים בחבריו של איוב?
(א) וַיַּ֖עַן אִיּ֥וֹב אֶת־ה' וַיֹּאמַֽר׃ (ב) ידעת [יָ֭דַעְתִּי] כִּי־כֹ֣ל תּוּכָ֑ל וְלֹא־יִבָּצֵ֖ר מִמְּךָ֣ מְזִמָּֽה׃ (ג) מִ֤י זֶ֨ה ׀ מַעְלִ֥ים עֵצָ֗ה בְּֽלִ֫י דָ֥עַת לָכֵ֣ן הִ֭גַּדְתִּי וְלֹ֣א אָבִ֑ין נִפְלָא֥וֹת מִ֝מֶּ֗נִּי וְלֹ֣א אֵדָֽע׃ (ד) שְֽׁמַֽע־נָ֭א וְאָנֹכִ֣י אֲדַבֵּ֑ר אֶ֝שְׁאָלְךָ֗ וְהוֹדִיעֵֽנִי׃ (ה) לְשֵֽׁמַע־אֹ֥זֶן שְׁמַעְתִּ֑יךָ וְ֝עַתָּ֗ה עֵינִ֥י רָאָֽתְךָ׃ (ו) עַל־כֵּ֭ן אֶמְאַ֣ס וְנִחַ֑מְתִּי עַל־עָפָ֥ר וָאֵֽפֶר׃ (פ) (ז) וַיְהִ֗י אַחַ֨ר דִּבֶּ֧ר ה' אֶת־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל־אִיּ֑וֹב וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל־אֱלִיפַ֣ז הַתֵּֽימָנִ֗י חָרָ֨ה אַפִּ֤י בְךָ֙ וּבִשְׁנֵ֣י רֵעֶ֔יךָ כִּ֠י לֹ֣א דִבַּרְתֶּ֥ם אֵלַ֛י נְכוֹנָ֖ה כְּעַבְדִּ֥י אִיּֽוֹב׃ (ח) וְעַתָּ֡ה קְחֽוּ־לָכֶ֣ם שִׁבְעָֽה־פָרִים֩ וְשִׁבְעָ֨ה אֵילִ֜ים וּלְכ֣וּ ׀ אֶל־עַבְדִּ֣י אִיּ֗וֹב וְהַעֲלִיתֶ֤ם עוֹלָה֙ בַּֽעַדְכֶ֔ם וְאִיּ֣וֹב עַבְדִּ֔י יִתְפַּלֵּ֖ל עֲלֵיכֶ֑ם כִּ֧י אִם־פָּנָ֣יו אֶשָּׂ֗א לְבִלְתִּ֞י עֲשׂ֤וֹת עִמָּכֶם֙ נְבָלָ֔ה כִּ֠י לֹ֣א דִבַּרְתֶּ֥ם אֵלַ֛י נְכוֹנָ֖ה כְּעַבְדִּ֥י אִיּֽוֹב׃ (ט) וַיֵּלְכוּ֩ אֱלִיפַ֨ז הַתֵּֽימָנִ֜י וּבִלְדַּ֣ד הַשּׁוּחִ֗י צֹפַר֙ הַנַּ֣עֲמָתִ֔י וַֽיַּעֲשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אֲלֵיהֶ֖ם ה' וַיִּשָּׂ֥א ה' אֶת־פְּנֵ֥י אִיּֽוֹב׃ (י) וַֽה' שָׁ֚ב אֶת־שבית [שְׁב֣וּת] אִיּ֔וֹב בְּהִֽתְפַּֽלְל֖וֹ בְּעַ֣ד רֵעֵ֑הוּ וַ֧יֹּסֶף ה' אֶת־כָּל־אֲשֶׁ֥ר לְאִיּ֖וֹב לְמִשְׁנֶֽה׃ (יא) וַיָּבֹ֣אוּ אֵ֠לָיו כָּל־אֶחָ֨יו וְכָל־אחיתיו [אַחְיוֹתָ֜יו] וְכָל־יֹדְעָ֣יו לְפָנִ֗ים וַיֹּאכְל֨וּ עִמּ֣וֹ לֶחֶם֮ בְּבֵיתוֹ֒ וַיָּנֻ֤דוּ לוֹ֙ וַיְנַחֲמ֣וּ אֹת֔וֹ עַ֚ל כָּל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁר־הֵבִ֥יא ה' עָלָ֑יו וַיִּתְּנוּ־ל֗וֹ אִ֚ישׁ קְשִׂיטָ֣ה אֶחָ֔ת וְאִ֕ישׁ נֶ֥זֶם זָהָ֖ב אֶחָֽד׃ (ס) (יב) וַֽה' בֵּרַ֛ךְ אֶת־אַחֲרִ֥ית אִיּ֖וֹב מֵרֵאשִׁת֑וֹ וַֽיְהִי־ל֡וֹ אַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר אֶ֜לֶף צֹ֗אן וְשֵׁ֤שֶׁת אֲלָפִים֙ גְּמַלִּ֔ים וְאֶֽלֶף־צֶ֥מֶד בָּקָ֖ר וְאֶ֥לֶף אֲתוֹנֽוֹת׃ (יג) וַֽיְהִי־ל֛וֹ שִׁבְעָ֥נָה בָנִ֖ים וְשָׁל֥וֹשׁ בָּנֽוֹת׃ (יד) וַיִּקְרָ֤א שֵׁם־הָֽאַחַת֙ יְמִימָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית קְצִיעָ֑ה וְשֵׁ֥ם הַשְּׁלִישִׁ֖ית קֶ֥רֶן הַפּֽוּךְ׃ (טו) וְלֹ֨א נִמְצָ֜א נָשִׁ֥ים יָפ֛וֹת כִּבְנ֥וֹת אִיּ֖וֹב בְּכָל־הָאָ֑רֶץ וַיִּתֵּ֨ן לָהֶ֧ם אֲבִיהֶ֛ם נַחֲלָ֖ה בְּת֥וֹךְ אֲחֵיהֶֽם׃ (ס) (טז) וַיְחִ֤י אִיּוֹב֙ אַֽחֲרֵי־זֹ֔את מֵאָ֥ה וְאַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה וירא [וַיִּרְאֶ֗ה] אֶת־בָּנָיו֙ וְאֶת־בְּנֵ֣י בָנָ֔יו אַרְבָּעָ֖ה דֹּרֽוֹת׃ (יז) וַיָּ֣מָת אִיּ֔וֹב זָקֵ֖ן וּשְׂבַ֥ע יָמִֽים׃
איוב שבספרו, הוא איוב כל העולם כולו, בכל הזמנים כולם, בכל חזיתות ההתמודדות האחת שאינה תמה ואינה יכולה ליתום, על פשר הייסורים, בעולמו של אלוקי השמים והארץ, הרם והמתנשא. הוא אוניברסאלי. בייסוריו "הוּא יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הָאֵפֶר" (איוב ב, ח) השמור לכל אדם באשר הוא אדם, בתוך המצוקה הרודפת, המכניעה, המשפילה, ודומה כי האלוקים רואה ומחריש.
אין לו תקווה אלא "בהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ" (שם מב, י). בעדו בלבד לא היה מועיל. כבר נודע כזאת באהרון שנכנס אל קדש הקדשים לכפר "בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל" (ויקרא טז, יז). אין קודש קודשים בתפילת אדם בעדו בלבד. לא בישראל. לא באומות העולם.
בקומו מתבוסתו, מתמשל איוב שבספר לאברהם, אביר הלוחמים בחזית שאילת המשפט מאלוקי המשפט, שאמר לאלוקיו בהעזה מאופקת "הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אדושם וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח כז). אתה אברהם, גם אני, איוב.
אחרי כל שראה וכל ששמע במערכה אליה יצא יהיר נעלב, פגוע קורא תיגר, הוא נסוג. "וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר" (איוב מב, י), הוא אומר. הכרה כי אדם יסודו מעפר וסופו לעפר ושהוא משול כאפר בו מרבדים דרכים והכל דורכים עליו, מקוממת. אבל 'עָפָר וָאֵפֶר' זה, לא באברהם ולא באיוב שבספרו, איננו גזירה, לא מה שמונטיין החכם הצרפתי קרא 'La Condition humaine', הנתון הקיומי האנושי שאינו ניתן לשינוי.
המתפלל על חברו יש בכוחו לשנות את הכול. "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹקִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" (קהלת יב, יג), אמר מי שנודע כחכם מכל אדם. 'מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר', זה 'בין אדם לחברו', הביטוי העליון ל 'אֶת 'הָאֱלֹקִים יְרָא''. אברהם מבקש על סדום. איוב על רעיו. גם סדום גם הרעים הם מטפורות ל'אחר', סדום ל'אחר' גם אם אין בו צדיק אחד, הרעים גם אם אין בהם מי שמדבר מכונה לחברו במצוקה (שם מב, ז).
האיוב האוניברסאלי למד כי כל המדמה לנפשו כי חוקת אלוקים היא לאדם לראות עצמו כ'הוא תחילה', את ביתו כ'ביתו תחילה', את ארצו, 'כארצו תחילה', אין לו תוחלת. "וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר", היא החרטה על שלא הבינותי בשעה שישבתי 'בְּתוֹךְ הָאֵפֶר', כי זה כל האדם.
היו שהעריצו אותו ואמרו, "גדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם כתיב: כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה, ובאיוב כתיב: איש תם וישר ירא אלקים" (בבא בתרא דף טו עמוד ב). מפשוטן של המקראות כך נראה. האלוקים השתכנע כי אברהם ירא אלוקים אחרי שעמד בניסיון. את איוב הוא ניסה מפני שהוא היה ירא אלוהים… ושבר אותו.
אדם הוא אדם באשר הוא שם, ובאשר הוא שם - ייסורים מנסים את האדם שבו. איוב שבספרו, למד כי האמונה אינה התרופה לייסורים, אלא נקנית בייסורים מהם יוצא אדם גם אל ייסורי זולתו. מספרו ניבטים כל ה'איובים' מעולם, השרים עם אלוקים על הצדק ולמדים, כפי שלמד אברהם עליו אומר הכתוב "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (בראשית טו, ו), כי הצדק היחיד לו יכול המאמין לצפות מאלוקיו, הוא הצדק שעושה אדם עם האדם.
עם איזו מבין התשובות אתה מזדהה/ מסכים יותר? האם אתה יכול לחשוב על תשובה אחרת שהיית רוצה להציע לאיוב?
ראינו כי הביטוי "עפר ואפר" שנזכר גם אצל אברהם מופיע בהקשר של תפילה למען האחר. אברהם התפלל על סדום ואיוב על חבריו ואולי אפשר ללמוד מכך שהענווה צריכה להוביל את האדם לראות את האחר ולחמול עליו. ורק אחרי השלב הזה, שבו הזיז איוב את עצמו ממרכז הסיפור, הבין את מקומו ויכל גם לראות את חבריו - רק אז הוא יכול לבנות חיים חדשים ולקבל מחדש חלק ממה שאבד לו.