(ו) חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז
וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה בְאָב.
בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת,
וּבָטַל הַתָּמִיד,
וְהֻבְקְעָה הָעִיר,
וְשָׂרַף אַפּוֹסְטֹמוֹס אֶת הַתּוֹרָה,
וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל.
בְּתִשְׁעָה בְאָב
נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ,
וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה,
וְנִלְכְּדָה בֵיתָר,
וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר.
מִשֶּׁנִּכְנַס אָב, מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה:
(6) Five [calamitous] events happened to our ancestors on the 17th of Tamuz, and five on the 9th of Ab. On the 17th of Tamuz, the tables of the Holy Law were broken; on that day the continual sacrifice ceased, and the city of Jerusalem was stormed; on it Opostamos burned the Holy Law, and placed an idol in the Temple; on the 9th of Ab, it was decreed that our ancestors should not enter the Holy Land; on the same day the first and second Temples were destroyed the city of Bethar was taken, 12 and the site of [Jerusalem] was ploughed [like a field 13]. From the 1st of Ab a person is bound to lessen his participation in joyous occasions [till after the fast on the 9th].
(ח) אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים,
שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ....
וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים.
וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת? בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַמִּשְׁפָּחָה. שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל (משלי לא). ..
(8) Rabbon Simeon hen Gamaliel says, "Never were more joyous festivals in Israel than the 15th of Ab and the day of atonement, for on them the maidens of Jerusalem used to go out dressed in white garments—borrowed ones, in order not to cause shame to those who had them not of their own;—these clothes were also to be previously immersed, and thus they went out and danced in the vineyards, saying, Young men, look and observe well whom you are about to choose [as a spouse]; regard not beauty [alone], but rather look to a virtuous family, for 'Gracefulness is deceitful, and beauty is a vain thing, but the woman that feareth the Lord, she is worthy of praise' (Prov. 31:3); and it is also said (Prov. 31:31), 'Give her of the fruit of her hands, and let her own works praise her in the gates.' And thus is it said [in allusion to this custom], 'Go out, maidens of Jerusalem, and look on King Solomon, and on the crown wherewith his mother has encircled [his head] on the day of his espousals, and on the day of the gladness of his heart' (Cant. iii. 11); 'the day of his espousals,' alludes to the day of the gift of the law, and 'the day of the gladness of his heart,' was that when the building of the Temple was completed." May it soon be rebuilt in our days. Amen!
תענית לא' א
אמר רבי שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ:
בשלמא יום הכפורים, משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות
אלא ט"ו באב מאי היא?
אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה...
אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימן לבוא בקהל...
רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר ...
עולא אמר יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל ואמר לאיזה שירצו יעלו.
רב מתנה אמר יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה...
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו יום שפסקו מלכרות עצים למערכה (תניא) רבי אליעזר הגדול אומר מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבשין
מפני שכשעלתה גולה בראשונה התקינו להם את יום תשעה באב שיהו מביאין בו קרבן עצים .
אמרו חכמים : כשיעלו למחר הגליות יהיה אף הן צריכין . התקינו להם את יום חמשה עשר באב שיהו מביאין בו קרבן עצים . וכל המתנדב קרבן למקדש , אפילו עצים , פטור מן ההספד באותו יום .
(מגילת תענית, סכוליון כתב יד פארמה, טו באב)
(א) וַיְהִי֙ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם וּמֶ֖לֶךְ אֵ֣ין בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיְהִ֣י ׀ אִ֣ישׁ לֵוִ֗י גָּ֚ר בְּיַרְכְּתֵ֣י הַר־אֶפְרַ֔יִם ...
(טז) וְהִנֵּ֣ה ׀ אִ֣ישׁ זָקֵ֗ן בָּ֣א מִֽן־מַעֲשֵׂ֤הוּ מִן־הַשָּׂדֶה֙ בָּעֶ֔רֶב וְהָאִישׁ֙ מֵהַ֣ר אֶפְרַ֔יִם וְהוּא־גָ֖ר בַּגִּבְעָ֑ה וְאַנְשֵׁ֥י הַמָּק֖וֹם בְּנֵ֥י יְמִינִֽי׃ ... וְהִנֵּה֩ אַנְשֵׁ֨י הָעִ֜יר אַנְשֵׁ֣י בְנֵֽי־בְלִיַּ֗עַל נָסַ֙בּוּ֙ אֶת־הַבַּ֔יִת מִֽתְדַּפְּקִ֖ים עַל־הַדָּ֑לֶת וַיֹּאמְר֗וּ אֶל־הָ֠אִישׁ בַּ֣עַל הַבַּ֤יִת הַזָּקֵן֙ לֵאמֹ֔ר הוֹצֵ֗א אֶת־הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁר־בָּ֥א אֶל־בֵּיתְךָ֖ וְנֵדָעֶֽנּוּ׃ (כג) וַיֵּצֵ֣א אֲלֵיהֶ֗ם הָאִישׁ֙ בַּ֣עַל הַבַּ֔יִת וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֔ם אַל־אַחַ֖י אַל־תָּרֵ֣עוּ נָ֑א אַ֠חֲרֵי אֲשֶׁר־בָּ֞א הָאִ֤ישׁ הַזֶּה֙ אַל־בֵּיתִ֔י אַֽל־תַּעֲשׂ֖וּ אֶת־הַנְּבָלָ֥ה הַזֹּֽאת׃ (כד) הִנֵּה֩ בִתִּ֨י הַבְּתוּלָ֜ה וּפִֽילַגְשֵׁ֗הוּ אוֹצִֽיאָה־נָּ֤א אוֹתָם֙ וְעַנּ֣וּ אוֹתָ֔ם וַעֲשׂ֣וּ לָהֶ֔ם הַטּ֖וֹב בְּעֵינֵיכֶ֑ם וְלָאִ֤ישׁ הַזֶּה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ דְּבַ֖ר הַנְּבָלָ֥ה הַזֹּֽאת׃ (כה) וְלֹֽא־אָב֤וּ הָאֲנָשִׁים֙ לִשְׁמֹ֣עַֽ ל֔וֹ וַיַּחֲזֵ֤ק הָאִישׁ֙ בְּפִ֣ילַגְשׁ֔וֹ וַיֹּצֵ֥א אֲלֵיהֶ֖ם הַח֑וּץ וַיֵּדְע֣וּ א֠וֹתָהּ וַיִּֽתְעַלְּלוּ־בָ֤הּ כָּל־הַלַּ֙יְלָה֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר וַֽיְשַׁלְּח֖וּהָ בעלות [כַּעֲל֥וֹת] הַשָּֽׁחַר׃ (כו) וַתָּבֹ֥א הָאִשָּׁ֖ה לִפְנ֣וֹת הַבֹּ֑קֶר וַתִּפֹּ֞ל פֶּ֧תַח בֵּית־הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁר־אֲדוֹנֶ֥יהָ שָּׁ֖ם עַד־הָאֽוֹר׃ (כז) וַיָּ֨קָם אֲדֹנֶ֜יהָ בַּבֹּ֗קֶר וַיִּפְתַּח֙ דַּלְת֣וֹת הַבַּ֔יִת וַיֵּצֵ֖א לָלֶ֣כֶת לְדַרְכּ֑וֹ וְהִנֵּ֧ה הָאִשָּׁ֣ה פִֽילַגְשׁ֗וֹ נֹפֶ֙לֶת֙ פֶּ֣תַח הַבַּ֔יִת וְיָדֶ֖יהָ עַל־הַסַּֽף׃ (כח) וַיֹּ֧אמֶר אֵלֶ֛יהָ ק֥וּמִי וְנֵלֵ֖כָה וְאֵ֣ין עֹנֶ֑ה וַיִּקָּחֶ֙הָ֙ עַֽל־הַחֲמ֔וֹר וַיָּ֣קָם הָאִ֔ישׁ וַיֵּ֖לֶךְ לִמְקֹמֽוֹ׃ (כט) וַיָּבֹ֣א אֶל־בֵּית֗וֹ וַיִּקַּ֤ח אֶת־הַֽמַּאֲכֶ֙לֶת֙ וַיַּחֲזֵ֣ק בְּפִֽילַגְשׁ֔וֹ וַֽיְנַתְּחֶ֙הָ֙ לַעֲצָמֶ֔יהָ לִשְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר נְתָחִ֑ים וַֽיְשַׁלְּחֶ֔הָ בְּכֹ֖ל גְּב֥וּל יִשְׂרָאֵֽל׃ (ל) וְהָיָ֣ה כָל־הָרֹאֶ֗ה וְאָמַר֙ לֹֽא־נִהְיְתָ֤ה וְלֹֽא־נִרְאֲתָה֙ כָּזֹ֔את לְמִיּ֞וֹם עֲל֤וֹת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה שִֽׂימוּ־לָכֶ֥ם עָלֶ֖יהָ עֻ֥צוּ וְדַבֵּֽרוּ׃ (פ)
...זוהי התשובה המנחמת ההופכת מכוחה של תגובה נפשית פעילה את הבלתי נסבל לנסבל . יום ט' באב ממחיש את מצב הגלות כמצב של סף . סף יכולת הסבל וסף ודאות הגאולה . יחד עם ההתנסות שתיארנו בחג הפורים , כלומר , יחד עם ההכרה כי גם בגלות מלווה אלוהים את עמו , משגיח עליו ומושיעו , מבטא יום ט' באב את צורת ההסתגלות אל המצב שנוצר אחרי החורבן למרות ההכרה שמצב זה הוא מיסודו בלתי נסבל . ההפנמה של תודעת אי הנסבלות של המצב הופכת להיות , באורח פרדוכסלי למעין הסתגלות מתוחה אל המצב הזה. כמובן , בתנאי שאין רואים בו מצב שיתקיים לאורך זמן . בתורת סף שלפני תמורה מקווה אפשר לשאת גם את הבלתי נסבל , מפני שהוא מעיד בודאות לא רק על סופו כי אם גם על גמולו . הרגשת סף הגאולה בט' באב מאזנת את ההרגשה המכושפת של הגלות המחזיקה את העם בחבלי פיתוייה בחג הפורים . כל זמן שאפשר היה לחיות במתח הכפול הזה אפשר היה לקיים גם בגולה אוהל נודדים למשכנו של העם ...
(אליעזר שביד, ספר מחזור הזמנים : משמעותם של חגי ישראל, עמ' 188)
כאשר נפרד רבי יחזקאל מקוּזְמיר מידידו רבי שמחה בּוּנים מפְּשיסְחָה, ליווה אותו ר' שמחה בונים כברת דרך אל מחוץ לעיר. וכאשר רצה ר' שמחה בונים לשוב אל העיר, חזר וליווה אותו ר' יחזקאל.
בדרך הילוכם הוציא ר' יחזקאל את קופסת הטבק שנשא עמו ונתן לר' בּוּנים כדי שיריח את הטבק. שאל אותו ר' בּונים: "מנין ידעת שרציתי כעת מעט טבק?"
השיב לו ר' יחזקאל: "ומנין יודעת היד, כאשר היא מקרבת את הטבק אל החוטם, שהחוטם שואף להריח? משום שהיד והחוטם גוף אחד הם. כך הדבר בין בני אדם – כאשר שורה אחדות ואהבה בין אדם לחברו, מרגיש כל אחד מה שחברו צריך."