מרים הנביאה
1 א
(כ) וַתִּקַּח֩ מִרְיָ֨ם הַנְּבִיאָ֜ה אֲח֧וֹת אַהֲרֹ֛ן אֶת־הַתֹּ֖ף בְּיָדָ֑הּ וַתֵּצֶ֤אןָ כָֽל־הַנָּשִׁים֙ אַחֲרֶ֔יהָ בְּתֻפִּ֖ים וּבִמְחֹלֹֽת׃
(20) Then Miriam the prophetess, Aaron’s sister, took a timbrel in her hand, and all the women went out after her in dance with timbrels.
2 ב

(א) ותקח מרים הנביאה. הֵיכָן נִתְנַבְּאָה? כְּשֶׁהָיְתָה אֲחוֹת אַהֲרֹן, קֹדֶם שֶׁנּוֹלַד מֹשֶׁה, אָמְרָה עֲתִידָה אִמִּי שֶׁתֵּלֵד בֵּן וְכוּ' כִּדְאִיתָא בְּסוֹטָה. (דף י"ב).

3 ג
(ג) פועה. זוֹ מִרְיָם, שֶׁפּוֹעָה וּמְדַבֶּרֶת וְהוֹגָה לַוָּלָד (שם), כְּדֶרֶךְ הַנָּשִׁים הַמְפַיְּסוֹת תִּינוֹק הַבּוֹכֶה.
(3) פועה PUAH — This was Miriam, and she bore this additional name because she used to Call aloud and speak and croon to the babe just as women do who soothe a child when it is crying (Sotah 11b).
4 ד

מִי הָיוּ הַמְיַלְּדוֹת, רַב אָמַר כַּלָּה וַחֲמוֹתָהּ, יוֹכֶבֶד וֶאֱלִישֶׁבַע בַּת עֲמִינָדָב. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר, אִשָּׁה וּבִתָּהּ, יוֹכֶבֶד וּמִרְיָם... וְלֹא הָיוּ לְמִרְיָם אֶלָּא חָמֵשׁ שָׁנִים...פּוּעָה, שֶׁהוֹפִיעָה פָּנִים כְּנֶגֶד פַּרְעֹה, וְזָקְפָה חָטְמָהּ בּוֹ, וְאָמְרָה לוֹ, אוֹי לוֹ לְאוֹתוֹ הָאִישׁ כְּשֶׁיָּבוֹא הָאֱלֹהִים לִפָּרַע מִמֶּנּוּ. נִתְמַלֵּא עָלֶיהָ חֵמָה לְהָרְגָהּ. שִׁפְרָה, שֶׁהָיְתָה מְשַׁפֶּרֶת עַל דִּבְרֵי בִתָּהּ וּמְפַיֶּסֶת עָלֶיהָ. אָמְרָה לוֹ, אַתָּה מַשְׁגִּיחַ עָלֶיהָ, תִּינֹקֶת הִיא וְאֵינָהּ יוֹדַעַת כְּלוּם...

פּוּעָה, שֶׁהוֹפִיעָה פָּנִים כְּנֶגֶד אָבִיהָ, שֶׁהָיָה עַמְרָם רֹאשׁ סַנְהֶדְּרִין בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, כֵּיוָן שֶׁגָּזַר פַּרְעֹה וְאָמַר (שמות א, כב): כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד, אָמַר עַמְרָם וְלָרִיק יִשְׂרָאֵל מוֹלִידִים, מִיָּד הוֹצִיא אֶת יוֹכֶבֶד וּפֵרַשׁ עַצְמוֹ מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, וְגֵרַשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ כְּשֶׁהִיא מְעֻבֶּרֶת מִשְׁלשָׁה חֳדָשִׁים, עָמְדוּ כָּל יִשְׂרָאֵל וְגֵרְשׁוּ אֶת נְשׁוֹתֵיהֶן. אָמְרָה לוֹ בִּתּוֹ גְּזֵרָתְךָ קָשָׁה מִשֶּׁל פַּרְעֹה, שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, וְאַתָּה עַל הַזְּכָרִים וּנְקֵבוֹת. פַּרְעֹה רָשָׁע הוּא וּגְזֵרָתוֹ סָפֵק מִתְקַיֶּמֶת סָפֵק אֵינָהּ מִתְקַיֶּמֶת, אֲבָל אַתָּה צַדִּיק וּגְזֵרָתְךָ מִתְקַיֶּמֶת. עָמַד הוּא וְהֶחֱזִיר אֶת אִשְׁתּוֹ, עָמְדוּ כָּל יִשְׂרָאֵל וְהֶחֱזִירוּ נְשׁוֹתֵיהֶם. הֱוֵי פּוּעָה, שֶׁהוֹפִיעָה פָּנִים כְּנֶגֶד אָבִיהָ.

5 ה

(יז) וַתִּירֶ֤אןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְלֹ֣א עָשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אֲלֵיהֶ֖ן מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת־הַיְלָדִֽים׃

(17) The midwives, fearing God, did not do as the king of Egypt had told them; they let the boys live.
6 ו

(א) ותחיין את הילדים. מְסַפְּקוֹת לָהֶם מַיִם וּמָזוֹן.

(1) ותחיין את הילדים This may mean THEY MAINTAINED THE CHILDREN IN LIFE — they provided them with food (Sotah 11b). The Targum renders ותחיין the first time it occurs (i. e. in this verse) by וקימא (which means, “and they — the women — preserved the babes”). and the second time (Exodus 1:18) by וקימתן (which means, “and ye women have preserved etc.”) The Targum is able to distinguish between the two meanings of this word, but this cannot be done in Hebrew because in the Hebrew language in the case of fem. plur. this word and similar forms (ending in נָה or ןָ) are used in the sense of “they did something” (3rd person) and in the sense of “ye did something” (2nd person). For example: (Exodus 2:19) “And they (the daughters of Jethro) said, (וַתֹּאמַרְןָ) “An Egyptian man etc.”, which is the past tense (the Rashi text must read here לשון עָבַר) (imperf. with Vau conv.), just as one would use וַיֹאמְרוּ if one were speaking of men; (Jeremiah 54:25) “Ye women have spoken (ותדברנה) with your mouths”, having the same meaning as דברתן, and corresponding to ותדברו when used of men; (Ezekiel 13:19) “And ye (women) have profaned Me (ותחללנה) among My people” which is a past tense, the same as חללתן corresponding to ותחללו when used of men.
7 ז

(טו) וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְדוֹת אֶת הָאֱלֹהִים, עֲלֵיהֶן נֶאֱמַר (משלי לא, ל): אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל. וְ וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים, וְכִי מֵאַחַר שֶׁלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן, אֵין אָנוּ יוֹדְעִין שֶׁקִּיְּמוּ אֶת הַיְלָדִים, לָמָּה הֻצְרַךְ הַכָּתוּב לוֹמַר: וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים. יֵשׁ קִלּוּס בְּתוֹךְ קִלּוּס, לֹא דַיָּן שֶׁלֹא קִיְּמוּ אֶת דְּבָרָיו, אֶלָּא עוֹד הוֹסִיפוּ לַעֲשׂוֹת עִמָּהֶם טוֹבוֹת, יֵשׁ מֵהֶם שֶׁהָיוּ עֲנִיּוֹת, וְהוֹלְכוֹת הַמְיַלְּדוֹת וּמַגְבוֹת מַיִם וּמָזוֹן מִבָּתֵּיהֶם שֶׁל עֲשִׁירוֹת וּבָאוֹת וְנוֹתְנוֹת לָעֲנִיּוֹת, וְהֵן מְחַיּוֹת אֶת בְּנֵיהֶן, הוּא שֶׁכָּתוּב: וַתְּחַיֶּין, אֶת הַיְלָדִים, יֵשׁ מֵהֶם שֶׁרְאוּיִים לָצֵאת חִגְּרִים אוֹ סוּמִים אוֹ בַּעֲלֵי מוּמִין אוֹ לַחְתֹּךְ בּוֹ אֵבָר שֶׁיֵּצֵא יָפֶה, וּמֶה הָיוּ עוֹשׂוֹת, עוֹמְדוֹת בִּתְפִלָּה וְאוֹמְרוֹת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁלֹא קִיַּמְנוּ דְּבָרָיו שֶׁל פַּרְעֹה, דְּבָרֶיךָ אָנוּ מְבַקְּשׁוֹת לְקַיֵּם, רִבּוֹן הָעוֹלָם יֵצֵא הַוָּלָד לְשָׁלוֹם, שֶׁלֹא יִמְצְאוּ יִשְׂרָאֵל יְדֵיהֶם לְהָשִׂיחַ עָלֵינוּ, לוֹמַר הֲרֵי יָצְאוּ בַּעֲלֵי מוּמִים, שֶׁבִּקְּשׁוּ לַהֲרֹג אוֹתָם. מִיָּד הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵעַ קוֹלָן וְיוֹצְאִין שְׁלֵמִים. אָמַר רַבִּי לֵוִי, הֲרֵי אָמַרְתָּ אֶת הַקַּלָּה אֱמֹר אֶת הַחֲמוּרָה, יֵשׁ מֵהֶן שֶׁרְאוּיִן לָמוּת בִּשְׁעַת יְצִיאָתָן, אוֹ אִמָּן לִסָּכֵּן בָּם וְלָמוּת אַחַר יְצִיאָתָן, וְהָיוּ עוֹמְדוֹת בִּתְפִלָּה וְאוֹמְרוֹת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם תְּלֵה לָהֶם עַכְשָׁו וְתֵן לָהֶם נַפְשׁוֹתֵיהֶם, שֶׁלֹא יֹאמְרוּ יִשְׂרָאֵל, הֵן הָרְגוּ אוֹתָן. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה תְּפִלָּתָן, לְפִיכָךְ: וַתְּחַיֶּין אֶת הַיְלָדִים, וַתְּחַיֶּין אֵלּוּ הָאִמָּהוֹת, הַיְלָדִים, הַיְלָדִים מַמָּשׁ. דָּבָר אַחֵר, וַתִּירֶאן הַמְיַלְּדֹת, קִשְׁטוּ עַצְמָן לְמַעֲשֵׂה זְקֵנָן, זֶה אַבְרָהָם, כְּמָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵעִיד עָלָיו (בראשית כב, יב): כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וגו'. אָמְרוּ, אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם פָּתַח לוֹ פּוּנְדָק וְהָיָה זָן אֶת הָעוֹבְרִים וְאֶת הַשָּׁבִים בְּנֵי אָדָם עֲרֵלִים, וְאָנוּ לֹא דַיֵּנוּ שֶׁאֵין לָנוּ לְהַאֲכִילָן, אֶלָּא לַהֲרֹג אוֹתָן, אָנוּ נְחַיֶּה אוֹתָן. כֵּיוָן שֶׁרָאָה פַּרְעֹה שֶׁלֹא עָשׂוּ גְּזֵרָתוֹ שָׁלַח וְקָרָא אוֹתָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת.

8 ח

(כ) וַיֵּ֥יטֶב אֱלֹהִ֖ים לַֽמְיַלְּדֹ֑ת וַיִּ֧רֶב הָעָ֛ם וַיַּֽעַצְמ֖וּ מְאֹֽד׃ (כא) וַיְהִ֕י כִּֽי־יָֽרְא֥וּ הַֽמְיַלְּדֹ֖ת אֶת־הָאֱלֹהִ֑ים וַיַּ֥עַשׂ לָהֶ֖ם בָּתִּֽים׃

(20) And God dealt well with the midwives; and the people multiplied and increased greatly. (21) And because the midwives feared God, He established households for them.
9 ט

(ב) וייטב אלהים למילדת. מַהוּ הַטּוֹבָה?: (א) ויעש להם בתים. בָּתֵּי כְהֻנָּה וּלְוִיָּה וּמַלְכוּת שֶׁקְּרוּיִין בָּתִּים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ" (מלכים א ט'), כְּהֻנָּה וּלְוִיָּה מִיּוֹכֶבֶד וּמַלְכוּת מִמִּרְיָם‪.‬ כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה:‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

(2) וייטב אלהים למילדת THEREFORE GOD DEALT WELL WITH THE MIDWIVES — What was the good He dealt out to them? The next verse gives the reply to this — (1) ויעש להם בתים HE MADE THEM HOUSES — houses (dynasties) of the priesthood and the Levites and of royalty which are all termed בתים, “houses”, as it is said, (1 Kings 9:1) “and Solomon built the house of the Lord and the house of the king”: “the house of the Lord” i. e. a dynasty of priests and Levites — from Jochebed (Shifrah); and “the house of the king”, i. e. a royal dynasty — from Miriam (Puah), just as it is stated in Treatise Sotah 11b.
10 י

ואומרת עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל וכיון שנולד משה נתמלא כל הבית כולה אור עמד אביה ונשקה על ראשה אמר לה בתי נתקיימה נבואתיך וכיון שהטילוהו ליאור עמד אביה וטפחה על ראשה אמר לה בתי היכן נבואתיך והיינו דכתיב (שמות ב, ד) ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו לידע מה יהא בסוף נבואתה

And as a child Miriam would say: In the future, my mother will give birth to a son who will save the Jewish people. And once Moses was born, the entire house was filled with light. Her father arose and kissed her on her head. He said to her: My daughter, your prophecy has been fulfilled. And once they put him into the river, her father arose and hit her on her head. He said to her: My daughter, where is your prophecy? And this is as it is written: “And his sister stood afar off, to know what would be done to him” (Exodus 2:4), i.e., to know what will be the ultimate resolution of her prophecy.
11 יא

(יג) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־הָעָם֮ אַל־תִּירָאוּ֒ הִֽתְיַצְב֗וּ וּרְאוּ֙ אֶת־יְשׁוּעַ֣ת יְהוָ֔ה אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה לָכֶ֖ם הַיּ֑וֹם כִּ֗י אֲשֶׁ֨ר רְאִיתֶ֤ם אֶת־מִצְרַ֙יִם֙ הַיּ֔וֹם לֹ֥א תֹסִ֛יפוּ לִרְאֹתָ֥ם ע֖וֹד עַד־עוֹלָֽם׃

(13) But Moses said to the people, “Have no fear! Stand by, and witness the deliverance which the LORD will work for you today; for the Egyptians whom you see today you will never see again.