(טז) הוּא הָיָה אוֹמֵר, לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה. אִם לָמַדְתָּ תוֹרָה הַרְבֵּה, נוֹתְנִים לְךָ שָׂכָר הַרְבֵּה.
(16) He used to say: It is not your responsibility to finish the work, but neither are you free to desist from it. If you have learned much Torah, your reward will be much; and the Master of your work is trustworthy to pay you the wage for your activity. And know, the giving of reward to the righteous is in the future to come.
לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חֹרִין לְהִבָּטֵל מִמֶּנָּה. רבה היא המלאכה הניצבת בפני כל אדם במהלך חייו, הרחבת ידע ותיקון החברה ועוד ועוד משימות, ואין לצפות ממנו שישלים את כולה, ולא כולה מוטלת על כתפיו, אך עם זאת אסור שבשל כך יימנע ממנה. אין הוא חופשי להתבטל ממלאכתו רק משום שהוא יודע שלא יצליח להביאהּ לידי סיום. ובאיזו מלאכה במיוחד מדבר ר' טרפון? בעבודת האלוהים, קרי בקיום המצוות ובלימוד התורה, ועל כן הוא ממשיך ואומר: אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, נוֹתְנִים לְךָ שָׂכָר הַרְבֵּה. השכר גדל ומתרבה ככל שהמאמץ גדל, גם אם לא יגיע האדם לעולם ללמוד את התורה כולה, על כל ענפי הידע הקשורים בה. מתוך פירוש ישראלי חדש לפרקי אבות. מאת פרופסור אביגדור שינאן
היהדות היא ציוויליזציה, אחת הציוויליזציות המעטות שהטביעו חותם על האנושות כולה.
הדת היא חלק מרכזי בציוויליזציה היהודית, הדת היא אולי מקורה, אבל אין להעמיד אותה אך ורק על הדת.
היא יצרה תופעות רוחניות שצמחו ממקור דתי, הִפרו את החוויה הדתית, שינו אותה וגם התקוממו נגדה: שפה ומנהגים ואורחות חיים ,ספרות ואמנות ורעיונות ודעות. כל זה יהדות.
המרד והכפירה בדורות רחוקים ובדורות אחרונים גם הם יהדות. ירושה גדולה ורחבה. ואני רואה את עצמי כאחד היורשים הלגיטימיים, לא כבן חורג ולא כבן סורר ומורה ולא כממזר אלא כיורש.
ומה שמשתמע ממעמדי כיורש ודאי יגרום לכם זעזוע: משתמע ממנו שאני חופשי להחליט מה מן הירושה הגדולה הזאת יעמוד בסלון שלי ומה אגנוז במרתף.ומכאן מסתעפת עוד הכרעה רוחנית גורלית: האם ציוויליזציה יכולה להתקיים כמוזיאון, או שמא יש לה קיום ורוח חיים רק כאשר היא לובשת צורת דרמה יוצרת?
שומר המוזיאון מתייחס אל מורשת אבותיו יחס פולחני: על קצות אצבעותיו, ובחרדת קודש, הוא מסדר את המוזגים, מצחצח את הזגוגיות, מפרש בזהירות את משמעות פרטי האוסף, מוליך מבקרים משתאים, עושה נפשות ושואף להוריש, בבוא יומו, את מפתחות המוזיאון לבניו אחריו [...]
אבל אינני מאמין כי יש קיום חי לציוויליזציה מוזיאונית. סופה שהיא מצטמקת ומסרסת את כוחות היצירה: תחילה מותר לחדש חידושים רק על יסוד הישן, אחר כך החופש מצטמצם לכלל חופש לפרש, אחר-כך מותר רק לפרש את פירושי הפירושים, ולבסוף לא נותר אלא לשמר ולצחצח מוצגים וזגוגיות.
ציוויליזציה חיה היא דרמה של מאבק בין פירושים, השפעות חיצוניות ודגשים. מאבק תמידי על מה עיקר ומה טפל. מרידה לצורך חידוש. ניפוץ לצורך הרכבה מחדש. וגם גניזה לצורך פינוי הזירה להתמודדות וליצירה חדשה.
עמוס עוז, "ויכוח על החיים ועל המוות" (שיחה עם אנשי עפרה), פה ושם בארץ ישראל בסתיו 1982, הוצאת כתר, עמ' 109
אבי היה אלוהים / יהודה עמיחי
אָבִי הָיָה אֱלהִים וְלא יָדַע. הוּא נָתַן לִי
אֶת עֲשֶׁרֶת הַדִּבְּרוֹת לא בְּרַעַם וְלא בְּזַעַם, לא בָּאֵשׁ וְלא בָּעָנָן
אֶלָּא בְּרַכּוּת וּבְאַהֲבָה. וְהוֹסִיף לִטּוּפִים וְהוֹסִיף מִלִּים טוֹבוֹת,
וְהוֹסִיף "אָנָּא" וְהוֹסִיף "בְּבַקָּשָׁה". וְזִמֵּר זָכוֹר וְשָׁמוֹר
בְּנִגּוּן אֶחָד וְהִתְחַנֵּן וּבָכָה בְּשֶׁקֶט בֵּין דִּבֵּר לְדִּבֵּר,
לא תִּשָּׂא שֵׁם אֱלוֹהֶיךָ לַשָּׁוְא, לא תִּשָּׂא, לא לַשָּׁוְא,
אָנָּא, אַל תַּעֲנֶה בְּרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר. וְחִבֵּק אוֹתִי חָזָק וְלָחַשׁ בְּאָזְנִי,
לא תִּגְנוֹב, לא תִּנְאַף, לא תִּרְצַח. וְשָׂם אֶת כַּפּוֹת יָדָיו הַפְּתוּחוּת
עַל ראשִׁי בְּבִרְכַּת יוֹם כִּפּוּר. כַּבֵּד, אֱהַב, לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ
עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְקוֹל אָבִי לָבָן כְּמוֹ שְׂעַר ראשׁוֹ.
אַחַר-כָּך הִפְנָה אֶת פָּנָיו אֵלַי בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה
כְּמוֹ בַּיוֹם שֶׁבּוֹ מֵת בִּזְרוֹעוֹתַי וְאָמַר: אֲנִי רוֹצֶה לְהוֹסִיף
שְׁנַיִם לַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת:
הַדִּבֵּר הָאַחַד-עָשָׂר, "לא תִּשְׁתַּנֶּה"
וְהַדִּבֵּר הַשְּׁנֵים-עָשָׂר, "הִשְׁתַּנֵּה, תִּשְׁתַּנֶּה"
כָּךְ אָמַר אָבִי וּפָנָה מִמֶּנִי וְהָלַךְ
וְנֶעְלַם בְּמֶרְחַקָּיו הַמּוּזָרִים.