Korach V. Moshe

אֵלּוּ הָיוּ נִבְלָעִים וְאֵלּוּ הָיוּ נִשְׂרָפִין, וְקֹרַח עוֹמֵד בֵּין הַשְּׂרוּפִים, שֶׁאָמַר לוֹ מֹשֶׁה, וְאַתָּה וְאַהֲרֹן אִישׁ מַחְתָּתוֹ. וְקֹרַח לָקָה יוֹתֵר מִכֻּלָּם, שֶׁנִּשְׂרַף וְנִבְלַע. וְלָמָּה נַעֲשָׂה בּוֹ שְׁנֵי דִּינִין. שֶׁאִלּוּ נִשְׂרַף וְלֹא נִבְלַע, הֲרֵי הַבְּלוּעִים מִתְרָעֲמִין וְאוֹמְרִים: שֶׁלֹּא הֵבִיא עָלֵינוּ אֶת כָּל הַפֻּרְעָנִיּוּת הַזֶּה אֶלָּא קֹרַח, וַהֲרֵי הֵן נִבְלָעִין וְקֹרַח נִצֹּל. וְאִלּוּ נִבְלַע וְלֹא נִשְׂרַף, הָיוּ הַשְּׂרוּפִים מִתְרָעֲמִין וְאוֹמְרִין, שֶׁלֹּא הֵבִיא עָלֵינוּ אֶת הַפֻּרְעָנִיּוּת הַזֶּה אֶלָּא קֹרַח, וַהֲרֵי הֵן נִשְׂרָפִין וְהוּא נִצֹּל. לְפִיכָךְ נִדּוֹן בִּשְׁנֵי מִיתוֹת. לִהֵט הָאֵשׁ תְּחִלָּה לְעֵינֵי כָּל הַשְּׂרוּפִים, בְּיָדוֹ הָיְתָה הַמַּחְתָּה וְהַקְּטֹרֶת בָּהּ, וְקִפַּלְתּוֹ הָאֵשׁ כְּכַדּוּר, וְהָאֵשׁ מְגַלְגֶּלֶת בּוֹ עַד שֶׁהֱבִיאַתּוּ לְפִי הָאָרֶץ לְבֵין הַבְּלוּעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וְגוֹ'.

Midrash Tanchuma, Korach 9:1

...

במדבר ט״ז:ג׳

(ג) וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶם֮ רַב־לָכֶם֒ כִּ֤י כָל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם יְהוָ֑ה וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל יְהוָֽה׃

Numbers 16:3

(3) They combined against Moses and Aaron and said to them, “You have gone too far! For all the community are holy, all of them, and the LORD is in their midst. Why then do you raise yourselves above the LORD’s congregation?”

סנהדרין ק״י א:ו׳

(במדבר טז, כה) ויקם משה וילך אל דתן ואבירם אמר ר"ל מכאן שאין מחזיקין במחלוקת דאמר רב כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר (במדבר יז, ה) ולא יהיה כקרח וכעדתו

Sanhedrin 110a:6

§ With regard to the verse: “And Moses arose and went to Dathan and Abiram” (Numbers 16:25), Reish Lakish says: From here we derive that one may not perpetuate a dispute, as Rav says: Anyone who perpetuates a dispute violates a prohibition, as it is stated: “And he will not be like Korah and his assembly, as the Lord spoke by the hand of Moses to him” (Numbers 17:5). Even the aggrieved party must seek to end the dispute. Dathan and Abiram accused Moses and by right should have initiated the reconciliation. Nevertheless, Moses was not insistent on this; he went to them.

רש"י על במדבר ט״ז:ה׳:ד׳

(ד) והקריב. אוֹתָם אליו; וְהַתַּרְגּוּם מוֹכִיחַ כֵּן "וִיקָרֵב לָקֳדָמוֹהִי", "יְקָרֵב לְשִׁמּוּשֵׁיהּ"; וּמִ"אַ בקר, אָ"ל מֹשֶׁה, גְּבוּלוֹת חִלֵּק הַקָּבָּ"ה בְּעוֹלָמוֹ, יְכוֹלִים אַתֶּם לַהֲפֹךְ בֹּקֶר לָעֶרֶב? כֵּן תּוּכְלוּ לְבַטֵּל אֶת זוּ! שֶׁנֶּאֱמַר "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר וַיַּבְדֵּל" (בראשית א'), כַּךְ "וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ וְגוֹ'" (דהי"א כ"ג):

Rashi on Numbers 16:5:4

(4) והקריב AND HE WILL BRING them אליו UNTO HIM. The Targum proves that this is so (i.e. that Scripture alludes to two different matters), for it renders the first phrase by “He will bring near to Him”, and the second by “He will bring near to His service”. — A Midrashic explanation of the word בקר (instead of the more usual מחר) is the following: Moses said to him (Korah): “The Holy One, blessed be He, has assigned bounds in His world; can you, perhaps, change the morning into evening? Just as little, will you be able to make this (Aaron’s appointment as High Priest) of none effect, — as indeed it states, (Genesis 1:5) “and it was evening and it was morning… (Genesis 1:4) “and God separated (ויבדל) [light from darkness]”; and in the same sense (that the separation should be of a permanent character) it states, (I Chronicles 23:13) “and Aaron was separated (ויבדל) that he should be sanctified [as most holy … to minister unto him]” (Midrash Tanchuma, Korach 5).

רמב"ן על ויקרא י״ט:י״ט:א׳

... והנה המרכיב כלאים או זורען בכדי שינקו זה מזה מבטל חקות שמים

Ramban on Leviticus 19:19:1

...

ירמיהו ל״א:ל״ד

(לד) וְלֹ֧א יְלַמְּד֣וּ ע֗וֹד אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֜הוּ וְאִ֤ישׁ אֶת־אָחִיו֙ לֵאמֹ֔ר דְּע֖וּ אֶת־יְהוָ֑ה כִּֽי־כוּלָּם֩ יֵדְע֨וּ אוֹתִ֜י לְמִקְטַנָּ֤ם וְעַד־גְּדוֹלָם֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה כִּ֤י אֶסְלַח֙ לַֽעֲוֺנָ֔ם וּלְחַטָּאתָ֖ם לֹ֥א אֶזְכָּר־עֽוֹד׃ (ס)

Jeremiah 31:34

(34) No longer will they need to teach one another and say to one another, “Heed the LORD”; for all of them, from the least of them to the greatest, shall heed Me—declares the LORD. For I will forgive their iniquities, And remember their sins no more.