(א)ויקח קרח בן יצהר וגו' כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה׳ וגו'. זה שאמר הכתוב (משלי י"ב,י"ט) שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר, שזה שאמרו אמת נחקק בדברי תורה לעולמי עד והשקר שהיה בפיהם נתבטל תיכף, ועל זה אמר הכתוב (נחום ב',א') בליעל כלה נכרת, שלעתיד לא יהיה עוד באדם מחשבות שהמה בלי עול מלכות שמים כי מחשבות כאלו יאבדו, והענין בזה, כי בספר הזה נחשבו עד הפרשה הזו שבעה מכשולים א' במתאננים שבא להם מרה שחורה, ב' ששאלו בשר, ג' חטא מרים ואהרן שאמרו הלא גם בנו דבר וזה אמרו רק הגדולים שבישראל, ד' חטא המרגלים, ה׳ ויעפילו שגם זה נחשב לחטא, כי אחר חטא המרגלים היה להם לבטוח בה׳ שימחול להם ולא שיעשו אח"כ מעשה בעקשות בעוצם ידם, ו' מקושש, ז' קרח ועדתו, ואלו השבעה דברים המה בירורים דקים, כי בתורה נמצא רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה שהם מלמדים את האדם איך להתנהג במעשיו, אבל אלו השבעה דברים הם בירורים דקים שיצרך כל אדם לברר עצמו בהם, ועל זה נאמר (משלי ט',י') תחלת חכמה יראת ה׳ ודעת קדשים בינה, שאלו הדברים לא נכתבו מפורש כי אינם לדורות להתנהג בהם, כמו ענין פרשת נדרים שנכתב בתורה שהאדם יגדיר עצמו בעת הצורך ואחר כן מותר לו, ולכן אינם מפורשים אלו הדברים לפני האדם ורק בחכמה ידע כל פרט נפש איך להתנהג בהם, וזה נקרא (קהלת א',ג') תחת השמש, שנגד עיני האדם אין רואה בהם אור ואינו יודע היאך להתנהג בענינים אלו, והשי"ת מנסה את האדם בהם לראות איך יתנהג בהם, כי אלו הדברים המה בירורים דקים מאוד, וכמו במעשה הזה שקודם שבירר השי"ת שהדין עם משה לא היה מבורר לפני ישראל שעמדו מן הצד עם מי הדין, כי אפילו משה רבינו היה גם כן מלובש בגוף שהוא לבוש מלבושי עוה"ז, א"כ יוכל להדמות שחלילה נמצא גם במשה רבינו באיזה ענין חסרון מה, וכמו שנמשל עדת קרח במדרש (רבה קרח פי"ח,ב') למי שאין ברצון בעל הגניבה לפרסמו התחיל נותן סימניו וכו' בן טובים בעל קומה ושיניו נאות ושערו שחור וחוטמו נאה, היינו שבאמת בכל העולמות היה ספק עם מי יסכים השי"ת, אך למשה רבינו ע"ה היה סייעתא דשמיא כמו שמוזכר בתרגום יונתן (קרח ט"ז,י"ט) ובעא למטרד בההוא עותרא ית משה וית אהרן מן עלמא אילולי דאתגלי איקרא דה' לכל כנשתא, ונגד אלו הז' מכשולים איתא בגמ' (פסחים נ"ד:) שבעה דברים מכוסים מבני אדם, והששי הוא מלכות בית דוד מתי תחזור שהיא נגד מכשול ממקושש שנגד זה ניתן לישראל מצות ציצית שיהיה נפש בישראל שמדקדק ברצון השי"ת כחוט השערה וגם כל העולם יסכימו לגדולתו כמו שנאמר (נחום ב',א') חגי יהודה חגיך וכן כתיב (בראשית מ"ט,ח') יהודה אתה יודוך אחיך, וזה שנאמר (במדבר ו',כ"ו) וישם לך שלום, שכל העולם יסכימו לגדולתו, והשביעי הוא מלכות פרס מתי תפול הוא נגד מכשול מחלוקת קרח, כי אופיה של מלכות פרס הוא צרת עין, כי כל אומה יש לה קליפה מיוחדת, וצריכים ישראל להכניס כל הטובות מהם להכניסם לקדושה, שמחמת שהיה בבבל קליפה מגיאות כדאיתא בגמ' (סנהדרין כ"ד.) אין לבבל נחית ולכן כשישראל קבלו מהם כל הטובות שנמצא בהם יצא משם תלמוד בבלי, וזה שכתיב (משלי ח',ט"ו) בי מלכים ימלוכו שכשיבוא זאת לתוך ישראל הוא מלא קדושה, אכן עיקר גסות הרוח וצרת עין היה אופיה של מלכות פרס כדאיתא (שם) בגמ' ואישתרבובי דאישתרבב לעולם, ואיתא (שם) זו עילם שזכתה ללמוד ולא זכתה ללמד, וזה הוא מלכות פרס מתי תפול מתי שיבוטל מדת הצרת עין מהעולם, כי כל המחלוקת הוא מצד הצרת עין הנמצא, כמו שמצינו שאחיתופל שהיה חכם גדול כמו שכתיב (ש"ב ט"ז,כ"ג) ועצת אחיתופל אשר יעץ בימים ההם כאשר ישאל בדבר האלקים וגו' ואיתא בגמ' (בבא בתרא קמ"ז.) שצוה את בניו אל תהיו במחלוקת ואל תמרדו במלכות בית דוד, כי מאד צריך האדם להיות מבורר בצרת עין ואז יוכל להכניס עצמו במחלוקת, כי מי שיש לו טובת עין מאד שידע ברור שאם יאיר לו השי"ת שהדין עם חבירו אזי תיכף יתרצה לחבירו ויהיה כפוף תחתיו אז מותר לחלוק על חבירו, וזה שאיתא בגמ' (חולין פ"ט.) אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, והיינו שכובש את יצרו לבלי יכנס במחלוקת על זה העולם מתקיים ומתחדש כבריאה חדשה, וכן בכל הענינים כשאדם מצמצם עצמו לכבוש את יצרו ולסבול, לכן מדה במדה מצמצם השי"ת את הבריאה לנגדו שמתחדש כבריאה חדשה, כי השי"ת חפץ בטובת כל הברואים ואינו חפץ חלילה ברעתם, לכן מתנהג השי"ת עם האדם מדה במדה, ובענין מריבה צריך האדם לסבול ולצמצם עצמו ולבלום פיו, וזה שאיתא בזה"ק (קרח קע"ח:) ועבד הלוי הוא הוא אשלים לסטר שמאלא וכו' מאי בארונא בההוא מטולא דהוו נטלי במשכנא, והיינו כמו שכתיב (במדבר ז',ט') בכתף ישאו שצריכים לסבול, ועדיין לא נגמר הבירור מהמחלוקת כי יש בישראל ג' מדרגות, בעלי מעשים טובים, וצדיק, וכהן. וזה דאיתא במסכת אבות (פ"א,מ"ב) על ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, צדיק הוא תורה, וכהן הוא עבודה באהבה ובעל מע"ט הוא גמילות חסדים, וכל זה אינו מבורר בשלימות כמו שמצינו שכתיב (מ"א י"ט,י"א) לא ברוח ה׳ וגו' לא ברעש ה׳. רוח הוא נגד רצון שיש בבעל מע"ט, רעש הוא יראה שיש בתורה שהוא נגד צדיק ואש הוא נגד כהן שהוא עבודה באהבה עצומה, ולכן כתיב מתחלה (מ"א, י"ח,כ"ד) והיה האלקים אשר יענה באש הוא האלקים ויען כל העם ויאמרו טוב הדבר שהסכימו כולם שמי שיכול לפעול אצל השי"ת על ידי עבודה באהבה עצומה בו בחר ה׳. אכן אח"כ הראה השי"ת לאליהו הנביא שאחר כל אלו צריך האדם שהשי"ת יסכים ויחתום על כל זה, וזה שכתיב (שם י"ט,י"ב) ואחר האש קול דממה דקה, קול הוא חתימת השי"ת על רוח שהוא רצון בעל מע"ט שהם מהשי"ת אז הם טובים, דממה הוא חתימת השי"ת על רעש. דקה הוא חתימת השי"ת על אש, וכאשר יחתום השי"ת על אלו הדברים שאין האדם נוטה בהם לצד נגיעתו אז המה מבוררים בשלימות, כי אף בענינים כאלו כשאדם משתוקק לאהבה ויראה יוכל גם כן לחמוד להם כחמדת עוה"ז וצריך האדם שהשי"ת יסכים עליו שכונתו באמת לשם שמים, וכל זה הוא מפני שיש מסך המבדיל שמסתיר לפני האדם שאינו מביט להשי"ת בכל פרט ענין, אבל כשיהיה עיני האדם פקוחות להביט בכל דבר להשי"ת אז הוא מבורר בכל פרט ואז יהיה מותר לו להתפלל על כל דבר יען שיראה שהכל הוא מהשי"ת, ולעת עתה דבר זה נסתר וכדאיתא בגמ' (ברכות ל"א.) כך היה מנהגו של ר' עקיבא כשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה וכו' וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת וכל כך למה מפני כריעות והשתחויות, והיינו אף שנגד עיני רבי עקיבא היה הכל מבורר, אכן מפני שלעין הצבור לא היה כל כך מבורר לכן לא הרבה בתפלה, כי כל התפלות שאנו מתפללין עפ"י סדר שסדרו אנשי כנסת הגדולה המה רק שיתגלה שהכל הוא מהשי"ת ואז נוכל להתפלל להשי"ת לבדו ולא יהיה שום מסך המבדיל שאז יהיה התפלה בלב ישראל בקביעות, כמו שכתיב (תהלים ק"ט,ד') ואני תפלה, היינו שהוא עצמו הוא התפלה שהוא רואה תמיד נכחו את השי"ת שבלעדי ה׳ הוא חסר מכל ואין לו שום חיים בלתי כשיתחבר להשי"ת, וזה שורש התפלה שהוא לשון חיבור כמו שכתיב (בראשית ל',ח') נפתולי אלקים נפתלתי. והענין הוא כמשל מלך שאמר לבנו שבל יראה פניו רק כל מה שיצטרך אליו ישלח דברו על ידי שליח, והיה משלח תמיד ע"י שליח בקשות רבות וכל הבקשות לא היו רק שיוכל לראות פניו ולא יצרך לדבר אליו עוד ע"י שליח, וכן כל העבודות הם ע"י כהנים שהם נקראים עבדי ה׳, ואין לך גדול בישראל כדוד המלך ע"ה שכתיב עליו (תהלים ב',ז') בני אתה וגם איתא בגמ' (יומא כ"ה.) אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, וזה הוא מפני שנקראים בנים מכל מקום אין רשאי לכנוס במקום שהכהן נכנס, מפני שהבן לא יבוא כל כך במורא כמו העבד, ועל זה התפלל דוד המלך ע"ה (תהלים כ"ז,ד') שבתי בבית ה׳ כל ימי חיי לחזות בנועם ה׳ ולבקר בהיכלו, שלא יצטרך לממוצע רק לבקש מה׳ פנים בפנים.
ת"ר שבעה דברים מכוסים מבני אדם אלו הן יום המיתה ויום הנחמה. היינו מתי שיתנחם כל נפש מישראל בהשלימו את חסרונו הנולד בשרשו. ועומק הדין, היינו שהאדם צריך לירא תמיד בכל עניניו אולי אינו ממליך עליהם את השי"ת בשלימות, כמו שכתיב ולגדלתו אין חקר (תהלים קמ"ה,ג'), היינו להסתעפות רצונות השי"ת שכוללים כל עניני האדם אין חקר שהאדם צריך להתברר תמיד בכל עניניו וזה נקרא עומק הדין. ואין אדם יודע וכו' ומלכות בית דוד מתי תחזור, היינו מתי יקבע בישראל מדת טובת עין. ומלכות פרס מתי תפול, היינו שיתבטל מלב ישראל מדת צרת עין כי אופיה של מלכות פרס הוא צרת עין כמבואר בחלק ראשון (לקוטי הש"ס מגילה ז' ד"ה תני) ובחלק זה (פרשת קרח ד"ה ויקח א') ולכן נאמר תחלה מלכות בית דוד מתי תחזור ואח"כ מלכות פרס מתי תפול, כי מדת הצרת עין צריך להתבטל ע"י שיכנסו דברי תורה בלב וע"י זה נקבע בלב מדת טובת עין ונתבטל מהלב הצרת עין.
תני ר' יוסף ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מתנות לאיש אחד ומתנות לאביונים שתי מתנות לשני בני אדם. החילוק שבין משלוח מנות ובין מתנות לאביונים, היינו כי מה שתקנו אנשי כנסת הגדולה השתי תקנות הללו אחר הנס, כי שושן הבירה היתה בעילם המדינה, עילם זכתה ללמוד ולא זכתה ללמד כדאיתא בפסחים [פ"ז.] אחות לנו קטנה ושדים אין לה זה עילם שזכתה ללמוד ולא וכו' והוא לפי ששורש מלכות פרס ואפיה של אומה זו הוא מדות צרת עין כמו שנתבאר במקומו, וע"כ לא זכתה ללמד, אכן כאשר חקרו אנשי כנסת הגדולה על זאת הגזירה מהיכן צמחה בשורשה ועמדו על אמיתת הדבר שהיא משורש צרת עין, ומיד כשנתגלה להם הדבר לאמיתו היתה הישועה ונתבטלה הגזירה, לכן תקנו אח"כ השתי מצות אלו אשר שורשם הוא טובת עין, והמצוה נתחלק לשתים, משלוח מנות איש לרעהו, היינו לאנשים צדיקים וכשרים, שתי מתנות, היינו שתתפשט בטובת עין ליתן בשתי ידיך, אבל לעניים ואביונים שמחויב ליתן לכל הפושט יד ובכלל נמצא מדרגות שונים, לזה מתנה אחת היינו מצד החיוב בלי התפשטות, וזה שאיתא במס' פאה [פ"ד,מ"א] אפילו תשעים ותשעה אומרים לחלק ואחד אומר לבוז לזה שומעין שאמר כהלכה, היינו ג"כ לפי שנמצא בין עניים בכלל אותן שאין ראוים ליתן להם מיד ליד לכן המצוה הוא להניח לבוז, ולכן תקנו אנשי כנסת הגדולה מפני שהבינו כי צמיחת הגזרה היתה לפי שהתחיל לבא הצרות עין ועמדו ע"ז, ותיכף כאשר נתגלה לפניהם נתבטל הגזרה ואח"כ תקנו זאת, וכן עיקר כל צמיחת גזירות רעות שלא יבואו על ישראל שורשם אינו רק מהחסרון שיש בלבם כעת, ואם נוכל לבא על שורשה אז תוכל להתבטל תיכף כמו שנתבטל בימי אנשי כנסת הגדולה. וזה שנאמר במסכת אבות [פ"א,מ"א] הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה. הוו מתונים בדין, היינו אף בדבר שידוע לך שהדין עמך, אעפ"כ תהיה מתון ותתישב עוד הפעם קודם שתגמור, וזה שהיו הסנהדרין מלינים את הדין אף שהיו יודעים שהדין עמם היו מלינים אותו כדי לברר שכן רצון הש"י נוטה למה שדנו, כי היו מוכנים באם ישלח ה׳ ללבם איזה ראיות לזכות יזכו אותו. והעמידו תלמידים הרבה לאפוקי מרבן גמליאל שאמר (ברכות כ"ח.) כל תלמיד שאין תוכו וכו', כי כתוב וצפון לישרים תושיה וקרינן יצפון ביו"ד, וצפון מורה כרבן גמליאל, היינו שמזהיר לאדם שלא ילמוד רק לישרים, ולצפון, באינם ישרים צריך לצפון הד"ת, ויצפון ביו"ד מורה על העמידו תלמידים הרבה ולא תירא משאינם מהוגנים, כי יצפון קאי על הש"י היינו שאתה תלמד בשוה והש"י יסתיר ממי שאינו ראוי אף שישמע לא ילמדו ממך, ועשו סיג לתורה מורה שתעמוד על כל דבר שיאונה לנגדך תעמוד על שורשו ותעשה תיכף סייג לזה ויתבטל, ולכן תקנו אנכה"ג כאן אלו השתי מצות כמו שנתבאר.